פרק ראשון - חלק ראשון
ציפורה (פייגה)
השעה 1530 . אוטובוס אגד מספר 15 פנה מרחוב "הנביאים" לרחוב "שטראוס" ונעצר.
מרבית הנוסעים והנוסעות ירדו ובמקומם עלו נוסעים אחרים כמעט במידה שווה.
בין הנשארות בירכתי האוטובוס "בעזרת הנשים" הייתה פייגה (ציפורה) רוטשטיין, בת 16 ומחצה, אשר שבה ממדרשת הלימודים החרדית. בדרכה אל ביתה בשכונת "מאה שערים". נותרו לה ארבע תחנות עד לירידה בתחנה הסמוכה לביתה.
פייגה הייתה לבושה בתלבושת אחידה ומוכרת שכמוה רבות בירושלים ואף בבני ברק:
חולצה בצבע וורוד בהיר, חצאית קפלים בצבע כחול כהה שירדה אל מתחת לברכיה, גרביים שחורים ונעלי סירה שידעו ימים טובים יותר.
שערה הזהוב היה אסוף כזנב סוס, ועיניה הכחולות העמוקות שיוו למראיה יופי מיוחד שאין דוגמתו בנמצא.
תהליך החלפת הנוסעים נמשך כמעט שלוש דקות. פייגה ניצלה זמן זה ופתחה את חלון האוטובוס ונשמה מעט את אווירה הצח של ירושלים. באוויר נתערבבו ריחות הטיגונים מהמסעדה הקטנה ממול ורחש של עוברים ושבים ומכוניות חולפות.
בתוך בליל הריחות והקולות, נתנה דעתה לצליל יוצא דופן שבקע מאחד הבניינים, צליל של פסנתר בנגינה רכה ועדינה.
בטרם הספיקה לְאַכֵּן" את מיקומו המדויק של הפסנתר, הפליג האוטובוס להמשך מסעו.
בתום דקות אחדות, כבר ניצבה במדרגות המוליכות אל ביתה שבקומה השנייה.
כך במשך ימים אחדים בעת עצירת האוטובוס ברחוב שטראוס נתנה את דעתה על צלילי הפסנתר המרהיבים. צלילים אלה משכו את ליבה עד כדי שגמרה בלבה - לכשיזדמן לה - לחקור את מקור הצלילים.
הזדמנות כזו נקרתה בדרכה, כאשר באחד הימים חלתה המורה של שעת הלימוד האחרונה והבנות שוחררו מוקדם לביתם.
השעה 1430 האוטובוס פנה מרחוב הנביאים לרחוב שטראוס ונעצר. פייגה ירדה מהאוטובוס ארבע תחנות לפני מקום מגוריה.
פייגה (ציפורה) נתנה בדעתה כי יש עמה שעה פנויה, והלכה בעקבות צלילי הפסנתר עברה את המסעדה הקטנה ואת המכבסה שלידה ושם נגלה לפניה מחזה כאילו נלקח מאיזו עיירה בגלות.
במבנה תת-קרקעי, ישבה אישה בשנות השישים המאוחרות ושיבה זרקה בשערה.
אצבעותיה הגרומות ריחפו על הקלידים במהירות מסחררת - מהירות שלא הייתה מביישת את הקלדנית המהירה ביותר בבית המשפט - והצלילים היוצאים מתחת לאצבעותיה דומים היו לשירת מלאכים אם לא למעלה מזה.
פייגה עמדה פעורת פה ופעורת אוזן ולא יכלה להתיק עצמה - במשך שעה ארוכה - מהמוזיקה ששבתה את לבה.
הפרק הראשון בקונצ'רטו הסתיים, והקשישה המנגנת חזרה מעולם הרוח אל המציאות, שם ראתה את פייגה בוהה פעורת פה.
סימנה לה באצבעה להיכנס.
תחילה היססה פייגה, אך סימני האצבע הגרומה של הקשישה ומבט התחינה בעיניה, משכו את פייגה במורד שלוש המדרגות המוליכות את ביתה תת-קרקעי של הקשישה.
הקשישה - ללא הכנה מוקדמת - שאלה את פייגה "יודעת את לנגן"?.
"לא", ענתה פייגה. "מעולם לא ניסיתי".
"רוצה את לנסות"? שאלה הקשישה.
פייגה הניעה בכתפיה, "אולי בפעם אחרת, אני כבר באיחור ואיני רוצה להכעיס את אמי".
"טוב", ענתה הקשישה, "בפעם אחרת"
המשך יבוא - בע"ה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
