סיפור שכתבתי לפני זמן מה, ההמחיש את השוד והאכזריות בלאס וגאס התחתית. אני בן שתיים עשרה, למעוניינים לדעת. קריאה ערבה.
1
בחוץ הסתערה הרוח ביללה ארוכה על מורדות העצים והשיחים, וטיפות גשם גדולות תופפו בעוז על גג בר "סודיון" ברחוב קוריק.
השעה הייתה קצת אחרי חצות, אבל זרם האנשים הנכנסים למועדון לא פסק לרגע. מתיו שו ישב במסעד-בר גבוה באחת מפינות המקום. הוא רוקן את כוסית הקוניאק הצרפתי השנייה שלו לאותו הערב בלגימה אחת. עם הזמן פיתח מין הרגל שכזה, לבוא לבר בימי שישי בערב, כשסיים את משמרת העבודה שלו בתחנת הדלק, לצרוך באלכוהול ולחפש אחר בחורות נאות שאפשר יהיה לגמור איתן את הלילה.
סת', הברמן וידידו הוותיק, ניקה במטפחת את דלפק הבר הנוצץ ושאל אותו, "נו, אז יש פה מישהי מעניינת?"
"בטח, בטח." ענה מתיו בלי לחשוב. המועדון היה מלא באנשים שעמדו צמודים זה לזה. הוא חייך לכמה בחורות שהביטו בו. יש פה פוטנציאל, חשב.
הוא שם לב לראשונה באישה בהירת שיער שעשתה את דרכה מן פתח הבר. היא נראתה בשנות העשרים המאוחרות, עינייה ירוקות ובורקות, פניה נאים, רגלייה ארוכות ושזופות וחזה מושלם. היא לבשה חולצת טי לבנה שהחמיאה לגזרת גופה החטובה. הוא פנה אל סת', יועץ לחיים ואיש שיחו המרתק. "תגיד, מה אתה אומר על זאת?" הוא הצביע עליה בסנטרו.
סת' העיף בה מבט חטוף ובחן אותה מכף רגל ועד ראש. "נראית טוב. מעולה, אפילו. לך על זה, מה יש לך להפסיד? אני לא רואה אופציות טובות נוספות."
"אתה מכיר אותה?" שאל.
הוא משך בכתפיו. "פעם ראשונה שאני רואה אותה במקום הזה."
מתיו נפרד מסת', קם ממקומו וצעד לעברה במהירות, מפלס בקושי רב את דרכו מבין ההמון. הוא לא בדיוק רוברט פטינסון, אבל כן היה לו את אותו הקסם שמושך בנות; חיוך מקסים, שנינות, וכן, בואו לא נתעלם מהעובדות, גם איבר מין ארוך.
כשהגיע אליה לבסוף הציג את עצמו, "שלום," אמר, "אני מתיו." הוא שם לב לריח הבושם הנעים שנדף מצווארה. נקודה נוספת לזכותה.
"מישל." היא חייכה ולחצה את ידו. "נעים מאוד."
הוא הזמין אותה לכוסית וויסקי על חשבונו. ברקע נהמה מוסיקת רוק מחרישת אוזניים.
"את באה ל'סודיון' לעתים תכופות?" שאל מתיו, שכמעט נאלץ לצעוק כדי שקולו יישמע מעל רעש המוסיקה והקהל.
"פעם ראשונה שלי פה."
"את חדשה באיזור?"
"לא. אני גרה עם אחותי בבית שכור ליד החוף. ידידות קרובות שלי המליצו לי על המקום הזה."
מתיו חייך. "נו, ואיך התרשמת עד עכשיו?"
היא היססה לרגע. "בהחלט מקום עליז, אבל צפוף ורועש פה יותר מדי לטעמי."
"אז מה את אומרת? נחתוך אליי? אני גר ברחוב המרקוק עשרים וארבע, שתי דקות נסיעה מפה. שם לא יהיה רועש וצפוף, אני מבטיח."
"למה לא?"
הם יצאו מ"סודיון" אל החשכה שבחוץ. חצי ירח ביבצבץ מבין ענני הגשם והאיר את פניהם בגוון לבן חיוור. מתיו ליווה אותה אל היגואר הלבנה והנוצצת שלו. הוא הוציא עליה את רוב חסכונותיו ומשכורת של חודשיים. הוא פתח למענה את הדלת, התייישב ליד ההגה ושאף עמוק לריאותיו את הניחוח המשכר של ריפודי העור החדשים.
"אוטו נהדר," אמרה לו וחייכה חיוך מקסים. השיר "Away From The Sun" של להקת "דורז דאון" בקע מתוך הרדיו ומתיו הגביר את עוצמת הקול. הנסיעה עברה עליהם בשתיקה. מישל הצמידה את ראשה לזגוגית החלון הקרירה והתבוננה בנוף שחלף על פניהים במהירות.
המכונית נסעה בכביש האספלט החלק שנינצץ עדיין מטיפות הגשם ופנתה בעיקול מהיר לרחוב סטוריידיר ומשם למונטיים. מתיו עצר ליד פתחו של בית מגורים ישן והדמים את המנוע.
הוא לא הבחין באיש עצום-הממדים שהתחבא מאוחרי שיח והתבונן בכל תנועה של גופו. אבל אי אפשר להאשים אותו, האיש היה מקצוען.
מתיו פתח את דלת הכניסה לבניין. הם עלו את גרם המדרגות הגדול בהתנשפויות קצרות. לעזאזל, חשב מתיו, מכל אלפי הבניינים בלאס וגאס, דווקא אני צריך לגור בבית בלי מעלית?
האיש עצום-הממדים הסתובב לראות אם אף אחד לא מתבונן בו, וכשזה אושר, צעד בצעדים מהירים, בדילוג כמעט, לעבר הבניין.
מתיו ומישל נכנסו לחדר המבוא הענקי. מתיו השקיע בו הרבה כסף ומאמץ, כדי שייראה בטוב-טעם. רהיטים יקרים היו מסודרים בקפידה בצידי החדר ושטיח איטלקי יקר נמתח מקיר אל קיר. טלוויזית פלאזמה ארבעים ושתיים אינץ' של סוני עמדה על שידת זכוכית בפינת בחדר.
"בית יפה," אמרה לו. הוא כרך את זרועותיו סביב גופה והיא עשתה כמוהו. מגע ידיה העביר בו גלים של צמרמורות נעימים.
"לא יפה כמוך," הוא התכוון לרכון אליה ולנשק את שפתיה, כשלפתע ברקים של כאב ניצתו בראשו. מתיו קרס על הרצפה באפיסת כוחות מוחלטת. הוא סובב את ראשו במאמץ עילאי לאחור, לעבר הדלת, וראה איש גדול - איש עצום - עומד בפתח הדלת. הוא לבש חליפה שחורה שנראתה קטנה עליו בכמה מידות וצלקת ארוכה עיטרה את פניו.
"מה לעזאזל? מי... תסלתק מפה לפני שאני קורא למשטרה."
האיש הענק הוציא מכיסו האחורי אקדח זיג-זאגר והצמיד אותו בחוזקה לרקותיו של מתיו. "עוד מילה אחת והחדר הזה יהיה מלא באלפי נתחים של המוח שלך. מבין?" קולו של האיש היה עמוק, חודרני, מפחיד כמעט.
מתיו בלע בקושי את רוקו והינהן בראשו, שעדיין הלם מעוצמת הפגיעה. מישל נשענה על קיר הבטון לצידם, שילבה את ידיה וצפתה במחזה בעיניים נוצצות, כאילו כל מה שנגלה לעיניה מוכר לה היטב ואינו מחדש לה כלום. כמה קל לתחמן אנשים, חשבה. כל שהייתה צריכה לעשות הוא להגיד למתיו שהיא מתקשרת לאחותה כדי להודיע לה שלא תחזור הלילה. הוא בולע את הפיתיון בקלות. היא מתרחקת ממנו ומגיעה לפינה מוצלת ושקטה. היא מתקשרת, לא לאחותה כמובן, אלא אל שותפה. וזאת התוצאה.
האיש הרפה לבסוף את אחיזתו מגופו של מתיו, אבל המשיך לכוון עליו באקדח. "תקשיב לי טוב, מוח-ציפור, תשב על הספה הזאת ואל תוציא מילה. אתה לא מכיר אותי, אני יכול לבצע דברים מאד מפתיעים ואכזריים." הוא החווה בסנטרו אל עבר ספה כתומה שעמדה לא הרחק מהם. מתיו קם בשקט ממקומו ברצפה, ידיו מורמות אל-על, והתיישב שם.
"אוליביה," פנה האיש אליה. מתיו תהה מאיפה הוא מכיר אותה. אוליביה? "תעזרי לי לפנות את הדירה."
מישל או אוליביה, או יהיה אשר יהיה שמה, הינהנה בראשה והחלה למלות בשקית ניילון חפצים יקרי ערך שהיו בבית: מכשיר אם.פי.חמש, מחשב נייד, די-וי-די, טלפון ביתי, רמקולים למחשב, מיקרוגל, ומערכת סטריאו.
מתיו הסתכל עליה ולא האמין למראה עיניו. היא השותפה של האיש. היא עבדה עליו במצח נחושה ועכשיו מנסה לשדוד אותו. רצף האירועים המהירים היכה בראשו כאגרופן העשוי פלדה. עד כה קרא דברים כאלה רק בספרים, או ראה אותם בסרטי המתח והפעולה. מעולם לא דמיין שיכול להיות שישדדו אותו. הדבר עדיין לא נתפס בראשו. אני חייב לעשות משהו, חשב. האיש הפנה את מבטו לעבר האישה, אבל לוע האקדח המאיימת הצליפה במתיו מבט קר, כאילו רצתה לומר, "אם תעשה משהו שלא ימצא חן בעיניי, אפורר את גופף בכמה יריות קצרות וכל מה שיישאר ממך יהיו סילוני דם וגופה שתצחין עם הזמן. רוצה לחוות את ההרגשה הכבירית הזאת?"
הוא ניסה להדחיק את המחשבה מראשו. האיש לא הביט בו. זאת הייתה הזדמנות שאסור לפספס. מתיו קם בעדינות יתרה ממקומו, גופו רכון, והתקדם על קצות אצבעותיו לעבר המנוול, שהיה עסוק בלעזור לאוליביה. הוא כיוון את שתי ידיו לתנוחת אגרוף וקפץ על גבו. תנועת ידו של העצום הייתה על-אנושית. תןך שניות ניער את מתיו מגבו ביד אחת, כמו שאנשים מנערים קסקסים מראשם. מתיו צנח לקרקע בעוצמה, אבל מיהר להתאושש. הוא ניסה להטיח אגרוף היישר לתוך פרצופו של האיש, אבל לא הצליח לפגוע. האיש התחמק בתנועה נגדית ושיגר אגרוף לאף של מתיו, שנשבר מעוצמת הפגיעה. כאב עמוק חתך את פניו כסכין חדה והוא קרס לרצפה בפעם המי-יודע-כמה לאותו ערב. "אמריקאי חסר שכל!" נבח האיש ודרך על פניו, בעוצמה חזקה מהקודמת. ראשו סחרחר, רק חציו בהכרה. או שכבר התעלף, הוא לא ידע בדיוק. הוא שמע כעבור כמה דקות קול של דלת נפתחת ונטרקת, אבל לא היה בטוח אם הקול אמיתי או שמא נוצר בדמיונו הקודח.
כשהרים שוב את הראש, הייתה ראייתו עדיין מעורפלת. אבל די היה בזה כדי שיבין שחדר המבוא היה ריק לחלוטין מחפצים, ושזוג האנשים נעלמו.
1
בחוץ הסתערה הרוח ביללה ארוכה על מורדות העצים והשיחים, וטיפות גשם גדולות תופפו בעוז על גג בר "סודיון" ברחוב קוריק.
השעה הייתה קצת אחרי חצות, אבל זרם האנשים הנכנסים למועדון לא פסק לרגע. מתיו שו ישב במסעד-בר גבוה באחת מפינות המקום. הוא רוקן את כוסית הקוניאק הצרפתי השנייה שלו לאותו הערב בלגימה אחת. עם הזמן פיתח מין הרגל שכזה, לבוא לבר בימי שישי בערב, כשסיים את משמרת העבודה שלו בתחנת הדלק, לצרוך באלכוהול ולחפש אחר בחורות נאות שאפשר יהיה לגמור איתן את הלילה.
סת', הברמן וידידו הוותיק, ניקה במטפחת את דלפק הבר הנוצץ ושאל אותו, "נו, אז יש פה מישהי מעניינת?"
"בטח, בטח." ענה מתיו בלי לחשוב. המועדון היה מלא באנשים שעמדו צמודים זה לזה. הוא חייך לכמה בחורות שהביטו בו. יש פה פוטנציאל, חשב.
הוא שם לב לראשונה באישה בהירת שיער שעשתה את דרכה מן פתח הבר. היא נראתה בשנות העשרים המאוחרות, עינייה ירוקות ובורקות, פניה נאים, רגלייה ארוכות ושזופות וחזה מושלם. היא לבשה חולצת טי לבנה שהחמיאה לגזרת גופה החטובה. הוא פנה אל סת', יועץ לחיים ואיש שיחו המרתק. "תגיד, מה אתה אומר על זאת?" הוא הצביע עליה בסנטרו.
סת' העיף בה מבט חטוף ובחן אותה מכף רגל ועד ראש. "נראית טוב. מעולה, אפילו. לך על זה, מה יש לך להפסיד? אני לא רואה אופציות טובות נוספות."
"אתה מכיר אותה?" שאל.
הוא משך בכתפיו. "פעם ראשונה שאני רואה אותה במקום הזה."
מתיו נפרד מסת', קם ממקומו וצעד לעברה במהירות, מפלס בקושי רב את דרכו מבין ההמון. הוא לא בדיוק רוברט פטינסון, אבל כן היה לו את אותו הקסם שמושך בנות; חיוך מקסים, שנינות, וכן, בואו לא נתעלם מהעובדות, גם איבר מין ארוך.
כשהגיע אליה לבסוף הציג את עצמו, "שלום," אמר, "אני מתיו." הוא שם לב לריח הבושם הנעים שנדף מצווארה. נקודה נוספת לזכותה.
"מישל." היא חייכה ולחצה את ידו. "נעים מאוד."
הוא הזמין אותה לכוסית וויסקי על חשבונו. ברקע נהמה מוסיקת רוק מחרישת אוזניים.
"את באה ל'סודיון' לעתים תכופות?" שאל מתיו, שכמעט נאלץ לצעוק כדי שקולו יישמע מעל רעש המוסיקה והקהל.
"פעם ראשונה שלי פה."
"את חדשה באיזור?"
"לא. אני גרה עם אחותי בבית שכור ליד החוף. ידידות קרובות שלי המליצו לי על המקום הזה."
מתיו חייך. "נו, ואיך התרשמת עד עכשיו?"
היא היססה לרגע. "בהחלט מקום עליז, אבל צפוף ורועש פה יותר מדי לטעמי."
"אז מה את אומרת? נחתוך אליי? אני גר ברחוב המרקוק עשרים וארבע, שתי דקות נסיעה מפה. שם לא יהיה רועש וצפוף, אני מבטיח."
"למה לא?"
הם יצאו מ"סודיון" אל החשכה שבחוץ. חצי ירח ביבצבץ מבין ענני הגשם והאיר את פניהם בגוון לבן חיוור. מתיו ליווה אותה אל היגואר הלבנה והנוצצת שלו. הוא הוציא עליה את רוב חסכונותיו ומשכורת של חודשיים. הוא פתח למענה את הדלת, התייישב ליד ההגה ושאף עמוק לריאותיו את הניחוח המשכר של ריפודי העור החדשים.
"אוטו נהדר," אמרה לו וחייכה חיוך מקסים. השיר "Away From The Sun" של להקת "דורז דאון" בקע מתוך הרדיו ומתיו הגביר את עוצמת הקול. הנסיעה עברה עליהם בשתיקה. מישל הצמידה את ראשה לזגוגית החלון הקרירה והתבוננה בנוף שחלף על פניהים במהירות.
המכונית נסעה בכביש האספלט החלק שנינצץ עדיין מטיפות הגשם ופנתה בעיקול מהיר לרחוב סטוריידיר ומשם למונטיים. מתיו עצר ליד פתחו של בית מגורים ישן והדמים את המנוע.
הוא לא הבחין באיש עצום-הממדים שהתחבא מאוחרי שיח והתבונן בכל תנועה של גופו. אבל אי אפשר להאשים אותו, האיש היה מקצוען.
מתיו פתח את דלת הכניסה לבניין. הם עלו את גרם המדרגות הגדול בהתנשפויות קצרות. לעזאזל, חשב מתיו, מכל אלפי הבניינים בלאס וגאס, דווקא אני צריך לגור בבית בלי מעלית?
האיש עצום-הממדים הסתובב לראות אם אף אחד לא מתבונן בו, וכשזה אושר, צעד בצעדים מהירים, בדילוג כמעט, לעבר הבניין.
מתיו ומישל נכנסו לחדר המבוא הענקי. מתיו השקיע בו הרבה כסף ומאמץ, כדי שייראה בטוב-טעם. רהיטים יקרים היו מסודרים בקפידה בצידי החדר ושטיח איטלקי יקר נמתח מקיר אל קיר. טלוויזית פלאזמה ארבעים ושתיים אינץ' של סוני עמדה על שידת זכוכית בפינת בחדר.
"בית יפה," אמרה לו. הוא כרך את זרועותיו סביב גופה והיא עשתה כמוהו. מגע ידיה העביר בו גלים של צמרמורות נעימים.
"לא יפה כמוך," הוא התכוון לרכון אליה ולנשק את שפתיה, כשלפתע ברקים של כאב ניצתו בראשו. מתיו קרס על הרצפה באפיסת כוחות מוחלטת. הוא סובב את ראשו במאמץ עילאי לאחור, לעבר הדלת, וראה איש גדול - איש עצום - עומד בפתח הדלת. הוא לבש חליפה שחורה שנראתה קטנה עליו בכמה מידות וצלקת ארוכה עיטרה את פניו.
"מה לעזאזל? מי... תסלתק מפה לפני שאני קורא למשטרה."
האיש הענק הוציא מכיסו האחורי אקדח זיג-זאגר והצמיד אותו בחוזקה לרקותיו של מתיו. "עוד מילה אחת והחדר הזה יהיה מלא באלפי נתחים של המוח שלך. מבין?" קולו של האיש היה עמוק, חודרני, מפחיד כמעט.
מתיו בלע בקושי את רוקו והינהן בראשו, שעדיין הלם מעוצמת הפגיעה. מישל נשענה על קיר הבטון לצידם, שילבה את ידיה וצפתה במחזה בעיניים נוצצות, כאילו כל מה שנגלה לעיניה מוכר לה היטב ואינו מחדש לה כלום. כמה קל לתחמן אנשים, חשבה. כל שהייתה צריכה לעשות הוא להגיד למתיו שהיא מתקשרת לאחותה כדי להודיע לה שלא תחזור הלילה. הוא בולע את הפיתיון בקלות. היא מתרחקת ממנו ומגיעה לפינה מוצלת ושקטה. היא מתקשרת, לא לאחותה כמובן, אלא אל שותפה. וזאת התוצאה.
האיש הרפה לבסוף את אחיזתו מגופו של מתיו, אבל המשיך לכוון עליו באקדח. "תקשיב לי טוב, מוח-ציפור, תשב על הספה הזאת ואל תוציא מילה. אתה לא מכיר אותי, אני יכול לבצע דברים מאד מפתיעים ואכזריים." הוא החווה בסנטרו אל עבר ספה כתומה שעמדה לא הרחק מהם. מתיו קם בשקט ממקומו ברצפה, ידיו מורמות אל-על, והתיישב שם.
"אוליביה," פנה האיש אליה. מתיו תהה מאיפה הוא מכיר אותה. אוליביה? "תעזרי לי לפנות את הדירה."
מישל או אוליביה, או יהיה אשר יהיה שמה, הינהנה בראשה והחלה למלות בשקית ניילון חפצים יקרי ערך שהיו בבית: מכשיר אם.פי.חמש, מחשב נייד, די-וי-די, טלפון ביתי, רמקולים למחשב, מיקרוגל, ומערכת סטריאו.
מתיו הסתכל עליה ולא האמין למראה עיניו. היא השותפה של האיש. היא עבדה עליו במצח נחושה ועכשיו מנסה לשדוד אותו. רצף האירועים המהירים היכה בראשו כאגרופן העשוי פלדה. עד כה קרא דברים כאלה רק בספרים, או ראה אותם בסרטי המתח והפעולה. מעולם לא דמיין שיכול להיות שישדדו אותו. הדבר עדיין לא נתפס בראשו. אני חייב לעשות משהו, חשב. האיש הפנה את מבטו לעבר האישה, אבל לוע האקדח המאיימת הצליפה במתיו מבט קר, כאילו רצתה לומר, "אם תעשה משהו שלא ימצא חן בעיניי, אפורר את גופף בכמה יריות קצרות וכל מה שיישאר ממך יהיו סילוני דם וגופה שתצחין עם הזמן. רוצה לחוות את ההרגשה הכבירית הזאת?"
הוא ניסה להדחיק את המחשבה מראשו. האיש לא הביט בו. זאת הייתה הזדמנות שאסור לפספס. מתיו קם בעדינות יתרה ממקומו, גופו רכון, והתקדם על קצות אצבעותיו לעבר המנוול, שהיה עסוק בלעזור לאוליביה. הוא כיוון את שתי ידיו לתנוחת אגרוף וקפץ על גבו. תנועת ידו של העצום הייתה על-אנושית. תןך שניות ניער את מתיו מגבו ביד אחת, כמו שאנשים מנערים קסקסים מראשם. מתיו צנח לקרקע בעוצמה, אבל מיהר להתאושש. הוא ניסה להטיח אגרוף היישר לתוך פרצופו של האיש, אבל לא הצליח לפגוע. האיש התחמק בתנועה נגדית ושיגר אגרוף לאף של מתיו, שנשבר מעוצמת הפגיעה. כאב עמוק חתך את פניו כסכין חדה והוא קרס לרצפה בפעם המי-יודע-כמה לאותו ערב. "אמריקאי חסר שכל!" נבח האיש ודרך על פניו, בעוצמה חזקה מהקודמת. ראשו סחרחר, רק חציו בהכרה. או שכבר התעלף, הוא לא ידע בדיוק. הוא שמע כעבור כמה דקות קול של דלת נפתחת ונטרקת, אבל לא היה בטוח אם הקול אמיתי או שמא נוצר בדמיונו הקודח.
כשהרים שוב את הראש, הייתה ראייתו עדיין מעורפלת. אבל די היה בזה כדי שיבין שחדר המבוא היה ריק לחלוטין מחפצים, ושזוג האנשים נעלמו.