פתחתי את הדלת בבנק הפועלים,
פתחתי כדי לצאת אל החוץ, מ הבפנים.
אך בטרם הספקתי לצעוד, אפילו צעד אחד לפנים,
מיד מולי נעמדה, שורה של אנשים.
הראשון שעבר היה איש מזוקן,
הוא עבר עם חזה נפוח והרבה טקס בישבן.
כי הרי ברור זה שאני אחלוק את הכבוד לכבודו,
ואם לא בשל העובדה "שאדוני אלוקינו" צועד הוא לצדו.
ומיד אחריו עברו שתי עלמות חמד (ונאות),
עטור מצחן צמות שחורות, ופיותיהן מפיקות מרגניות.
הם דנו על המצב הביטחוני על המשא ותן ועל דה ועל האא,
וכמובן שלא חסכו מאתנו את הכול, בגוון של צעקה.
אחריהן נכנסה לה גברת עם סלים,
שנעצה בבנות מבטים מצמיתים.
"אצלנו ברוסיה דבר כזה לא היה יכול לקרות,
ואיזה חוצפה זה בכלל שהן גם שחורות."
ולצידי, עמד אדם מזדקן,
שכמוני חיכה שההמון יתמתן.
וכשחלף לו הזעם אמרתי לו, "בבקשה אדוני"
והוא יצא כלעומת שבא, מבלי אפילו מבט אחד לכיווני
אז אמרתי לעצמי "תודה רבה, ושזה יפה מאוד.
ואיזה נחמד שיש עוד אנשים צעירים עם כבוד".
ואיחלתי לעצמי דרך צלחה ושיהיה לי יום נעים,
אבל החיוך של התודה, לא היה מרוח לי על הפנים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
