"אני אוהב אותך"
הסתכלתי על צג המחשב, המומה.
"אתה מתכוון לזה ברצינות?" הקלדתי
"כן, ואני רוצה שניפגש"
ידיי רעדו, הרגשתי צביטה בלב.
"ניפגש? אני לא יודעת מי אתה בכלל!"
"עזבי אותך יודעת מי אני לא יודעת מי אני, העיקר שאנחנו אוהבים אחד את השני"
"אני לא יודעת, זה קצת מפחיד" עניתי
"מה מפחיד? את יודעת שקוראים לי דרור ושאני חולה עלייך מה את עוד צריכה לדעת?"
פחדתי, למרות שידעתי עליו הכל. קמתי מהכיסא רועדת, מפוחדת ניגשתי אל השידה שעמדה בפינת החדר שלי. פתחתי את המגירה האחרונה בה היו כל התמונות מהעבר. התבוננתי בתמונותיי מהילדות, אך לא רציתי לשקוע במחשבות. ידעתי שאני מחפשת את התמונה שלו, התמונה ששלח לי בדואר. נעצרתי. מצאתי את התמונה, התבוננתי בעיניו, הוא היה יפה תואר, עיניו הכחולות בהקו ושערו השחור גלש. חלק גופו העליון היה חשוף. נשכתי את שפתיי, מתמוססת מיופייו המעלף. הנחתי את התמונה בצד והמשכתי לדפדף מחפשת אחר התמונה השנייה. תוך כדי החיפוש התבוננתי בתמונותיי, שערי הבלונדיני, הגולש, עיניי החומות, והחיוך. נעצרתי. מצאתי את תמונתו - התבוננתי בפניו הלבנות כסיד, חיוכו המדהים, שפתיו הורודות, ועיניו הבוהקות.
אספתי את התמונות במהרה, חייכתי, הכנסתי אותם למגירה ורצתי אל עמדת המחשב. התיישבתי והקלדתי: "איפה ומתי?"
"חחח.. ידעתי שתסכימי"
"איפה ומתי?" הקלדתי שוב.
"מחר, תל-אביב, קפה-רומא בשעה 16:00 מתאים לך?"
"אה... בסדר" הקלדתי, עדיין מפוחדת.
"אני אחכה לך"
ניתקתי את המחשב, קמתי מהכיסא וניגשתי למטבח, התבוננתי בקערת הפרות שעמדה במרכז השולחן, הושטתי את ידי ולקחתי תפוח ירוק שבלט מכל שאר הפרות. נגסתי. אבא בדיוק נכנס למטבח.
"אז מה? איך החופש הגדול?" הוא שאל, והתחיל לשטוף את הכלים המלוכלכים שהיו בכיור שבמטבח. "בסדר" עניתי באדישות. ניגשתי אל הפח שהיה צמוד אל המקרר וזרקתי את שאריות התפוח שנשארו, חזרתי אל חדרי ונשכבתי על המיטה, בראשי עלו מחשבות, על הפגישה שלי ושלו, דמיינתי את פניו היפות, דמיינתי את הבגדים שלו, את הבגדים שלי. קמתי בפחד, מבינה שעוד לא בחרתי בגדים לפגישה, פתחתי את הארון והתחלתי בחיפוש אחר הבגד המתאים ביותר, שום דבר לא מצא חן בעיניי כמעט התייאשתי, התבוננתי דרך החלון על חבורת ילדים אשר משחקים בכדור, שמתי לב שכבר החשיך והמשכתי בעיסוקיי. מדדתי חולצת טריקו לבנה וג'ינס, מדדתי חצאית כחולה עם חולצה ארוכה לבנה. עיניי החלו להיעצם כאשר שלפתי את הבגד הבא מהערימה וכשהתבוננתי בו- נדלקתי. שמלה ורודה, פשוטה, עם סרט אדום שקושרים סביב הבטן. הסרתי את בגדיי במהירות, ומדדתי. התבוננתי במראה ופיזרתי את שערי, השמלה חשפה את רגליי הארוכות והרזות, חייכתי, ידעתי שזו השמלה המתאימה. פשטתי מגופי את השמלה והנחתי אותה בפינת החדר, על השידה. נשכבתי על המיטה, מתה מעייפות, עצמתי את עיניי ונרדמתי.
פקחתי את עיניי, קרני השמש הכו בחלוני, הסתנוורתי, התבוננתי בשעון ונדהמתי השעה הייתה 15:00 והפגישה שלנו אמורה להיות ב-16:00. קמתי במהירות מהמיטה והבחנתי שאין אף איש בבית, נכנסתי אל חדר המקלחת בהתרגשות, שטפתי את פניי, ציחצחתי את שיניי, וחזרתי אל חדרי. לבשתי את השמלה הורודה, וקשרתי סביבי את הסרט האדום. נעלתי את המגפיים השחורים. התבוננתי במראה, פיזרתי את שערי. לקחתי את התיק הורוד שהיה תלוי על הוו שבכניסת החדר, ניגשתי אל השידה, ולקחתי את תמונותיו, הכנסתי אותם לתיק. יצאתי מחדרי וחיפשתי אחר צרור המפתחות שלי, התבוננתי בשעון, השעה הייתה- 15:25, מצאתי את המפתחות ויצאתי בריצה מהבית. הוצאתי את הפלאפון מהתיק הורוד וחייגתי אל שירות המוניות של העיר.
"מוניות שלום" אמר בקול צלול הסדרן. "שלום" אמרתי. "אני רוצה מונית לשנקין בבקשה" אמרתי בהיסוס "כן גברתי" הוא אמר. "נגיע בעוד כמה דקות".
ניתקתי את הפלאפון, התבוננתי בשעון- השעה הייתה- 15:35, הייתי לחוצה, פחדתי לאחר. הכנסתי את הפלאפון בחזרה אל התיק הורוד. ישבתי בספסל שבפינה וחיכיתי למונית שאמורה להגיע בכל רגע. הבחנתי בשכנתי היא הביטה בי מהצד השני של הרחוב, קמתי לעברה אך פנייה היו קודרות וקרות השפלתי את מבטי. הבחנתי במונית הלבנה והגדולה, שהחליקה לקראתי בצמיגים נעולים ובצווחת בלמים היא עמדה להתנגש בכל שנייה בפינה האחורית של משאיתו של אבי ואני עמדתי בין שני הרכבים ולא הספקתי אפילו לעצום את העיניים. ממש לפני ששמעתי את חריקת ההתרסקות של המונית על המשאית של אבי, קיבלתי מכה, מכה חזקה. ראשי התנפץ על האספלט.
***
פקחתי את עיניי, והבחנתי שאני בבית חולים. הבנתי שקרה משהו, נלחצתי מהפגישה, ממה שקרה, הוא בטח חושב שהברזתי לו חשבתי לעצמי. הוצאתי את תמונותיו מתיקי שהיה צמוד למיטה ששכבתי בה, התבוננתי בו ובכיתי. התחלתי להשתעל התמונות נפלו מידיי, האחות שמעה את צעקותיי, ורצה במהירות לעברי. כנראה שלחץ הדם שלי צנח.
***
המוניטר ציפצף
______________________
שעת המוות נקבעה: 16:02
הסתכלתי על צג המחשב, המומה.
"אתה מתכוון לזה ברצינות?" הקלדתי
"כן, ואני רוצה שניפגש"
ידיי רעדו, הרגשתי צביטה בלב.
"ניפגש? אני לא יודעת מי אתה בכלל!"
"עזבי אותך יודעת מי אני לא יודעת מי אני, העיקר שאנחנו אוהבים אחד את השני"
"אני לא יודעת, זה קצת מפחיד" עניתי
"מה מפחיד? את יודעת שקוראים לי דרור ושאני חולה עלייך מה את עוד צריכה לדעת?"
פחדתי, למרות שידעתי עליו הכל. קמתי מהכיסא רועדת, מפוחדת ניגשתי אל השידה שעמדה בפינת החדר שלי. פתחתי את המגירה האחרונה בה היו כל התמונות מהעבר. התבוננתי בתמונותיי מהילדות, אך לא רציתי לשקוע במחשבות. ידעתי שאני מחפשת את התמונה שלו, התמונה ששלח לי בדואר. נעצרתי. מצאתי את התמונה, התבוננתי בעיניו, הוא היה יפה תואר, עיניו הכחולות בהקו ושערו השחור גלש. חלק גופו העליון היה חשוף. נשכתי את שפתיי, מתמוססת מיופייו המעלף. הנחתי את התמונה בצד והמשכתי לדפדף מחפשת אחר התמונה השנייה. תוך כדי החיפוש התבוננתי בתמונותיי, שערי הבלונדיני, הגולש, עיניי החומות, והחיוך. נעצרתי. מצאתי את תמונתו - התבוננתי בפניו הלבנות כסיד, חיוכו המדהים, שפתיו הורודות, ועיניו הבוהקות.
אספתי את התמונות במהרה, חייכתי, הכנסתי אותם למגירה ורצתי אל עמדת המחשב. התיישבתי והקלדתי: "איפה ומתי?"
"חחח.. ידעתי שתסכימי"
"איפה ומתי?" הקלדתי שוב.
"מחר, תל-אביב, קפה-רומא בשעה 16:00 מתאים לך?"
"אה... בסדר" הקלדתי, עדיין מפוחדת.
"אני אחכה לך"
ניתקתי את המחשב, קמתי מהכיסא וניגשתי למטבח, התבוננתי בקערת הפרות שעמדה במרכז השולחן, הושטתי את ידי ולקחתי תפוח ירוק שבלט מכל שאר הפרות. נגסתי. אבא בדיוק נכנס למטבח.
"אז מה? איך החופש הגדול?" הוא שאל, והתחיל לשטוף את הכלים המלוכלכים שהיו בכיור שבמטבח. "בסדר" עניתי באדישות. ניגשתי אל הפח שהיה צמוד אל המקרר וזרקתי את שאריות התפוח שנשארו, חזרתי אל חדרי ונשכבתי על המיטה, בראשי עלו מחשבות, על הפגישה שלי ושלו, דמיינתי את פניו היפות, דמיינתי את הבגדים שלו, את הבגדים שלי. קמתי בפחד, מבינה שעוד לא בחרתי בגדים לפגישה, פתחתי את הארון והתחלתי בחיפוש אחר הבגד המתאים ביותר, שום דבר לא מצא חן בעיניי כמעט התייאשתי, התבוננתי דרך החלון על חבורת ילדים אשר משחקים בכדור, שמתי לב שכבר החשיך והמשכתי בעיסוקיי. מדדתי חולצת טריקו לבנה וג'ינס, מדדתי חצאית כחולה עם חולצה ארוכה לבנה. עיניי החלו להיעצם כאשר שלפתי את הבגד הבא מהערימה וכשהתבוננתי בו- נדלקתי. שמלה ורודה, פשוטה, עם סרט אדום שקושרים סביב הבטן. הסרתי את בגדיי במהירות, ומדדתי. התבוננתי במראה ופיזרתי את שערי, השמלה חשפה את רגליי הארוכות והרזות, חייכתי, ידעתי שזו השמלה המתאימה. פשטתי מגופי את השמלה והנחתי אותה בפינת החדר, על השידה. נשכבתי על המיטה, מתה מעייפות, עצמתי את עיניי ונרדמתי.
פקחתי את עיניי, קרני השמש הכו בחלוני, הסתנוורתי, התבוננתי בשעון ונדהמתי השעה הייתה 15:00 והפגישה שלנו אמורה להיות ב-16:00. קמתי במהירות מהמיטה והבחנתי שאין אף איש בבית, נכנסתי אל חדר המקלחת בהתרגשות, שטפתי את פניי, ציחצחתי את שיניי, וחזרתי אל חדרי. לבשתי את השמלה הורודה, וקשרתי סביבי את הסרט האדום. נעלתי את המגפיים השחורים. התבוננתי במראה, פיזרתי את שערי. לקחתי את התיק הורוד שהיה תלוי על הוו שבכניסת החדר, ניגשתי אל השידה, ולקחתי את תמונותיו, הכנסתי אותם לתיק. יצאתי מחדרי וחיפשתי אחר צרור המפתחות שלי, התבוננתי בשעון, השעה הייתה- 15:25, מצאתי את המפתחות ויצאתי בריצה מהבית. הוצאתי את הפלאפון מהתיק הורוד וחייגתי אל שירות המוניות של העיר.
"מוניות שלום" אמר בקול צלול הסדרן. "שלום" אמרתי. "אני רוצה מונית לשנקין בבקשה" אמרתי בהיסוס "כן גברתי" הוא אמר. "נגיע בעוד כמה דקות".
ניתקתי את הפלאפון, התבוננתי בשעון- השעה הייתה- 15:35, הייתי לחוצה, פחדתי לאחר. הכנסתי את הפלאפון בחזרה אל התיק הורוד. ישבתי בספסל שבפינה וחיכיתי למונית שאמורה להגיע בכל רגע. הבחנתי בשכנתי היא הביטה בי מהצד השני של הרחוב, קמתי לעברה אך פנייה היו קודרות וקרות השפלתי את מבטי. הבחנתי במונית הלבנה והגדולה, שהחליקה לקראתי בצמיגים נעולים ובצווחת בלמים היא עמדה להתנגש בכל שנייה בפינה האחורית של משאיתו של אבי ואני עמדתי בין שני הרכבים ולא הספקתי אפילו לעצום את העיניים. ממש לפני ששמעתי את חריקת ההתרסקות של המונית על המשאית של אבי, קיבלתי מכה, מכה חזקה. ראשי התנפץ על האספלט.
***
פקחתי את עיניי, והבחנתי שאני בבית חולים. הבנתי שקרה משהו, נלחצתי מהפגישה, ממה שקרה, הוא בטח חושב שהברזתי לו חשבתי לעצמי. הוצאתי את תמונותיו מתיקי שהיה צמוד למיטה ששכבתי בה, התבוננתי בו ובכיתי. התחלתי להשתעל התמונות נפלו מידיי, האחות שמעה את צעקותיי, ורצה במהירות לעברי. כנראה שלחץ הדם שלי צנח.
***
המוניטר ציפצף
______________________
שעת המוות נקבעה: 16:02