אני לא מקנאה בתהליך הקשה שעוברת המשפחה הזו. (ומנסיון, להיות ילד במשפחת חצי- חצי זה קשה. לא מדובר כאן במי מעדיף קפה ומי תה אלא במשהו הרבה יותר מהותי).
אני כן מקנאה ביכולת הזאת, ללכת עד הסוף בלי לעשות הנחות, לא לעצמך ולא להתמודדות (שאגב, התיעוד והפרסום נראים לי חלק ממנה, ועוררו אצלי מחשבות לגבי האופן שבו שיתוף הקבצים הגלובלי משנה/ משקף את חיינו והופך אותם לסיפור בתוך סיפור בתוך סיפור)
בניגוד לדן-1, שמאמין שבסוף התהליך המסובך האמת מנצחת, לי נראה שבעצם התהליך המסובך האמת מנצחת.
אמנם, ימים יגידו, וברור שבינתיים המשפחה משלמת את מחיר הבחירה, אבל ההחלטה שקיבל האב נראית לי (שוב בניגוד לדן) לא ילדותית אלא הורית.
המסר בטווח הארוך, של אדם שבוחר ללכת עם האמונה/ אי אמונה שלו עד הסוף ולהתמודד עם התוצאות בדיאלוג מתמיד נראה לי יותר מאשר מסר של אדם שבוחר להמשיך לאמץ סימנים חיצוניים לאמונה (במקרה הזה) או לסטטוסים אחרים,ללא תוכן פנימי, רק למען 'שלום בית', ובבחירה זו, מעביר מסר קורבני מסוים של הונאה עצמית.
