קרחת היער המכושפת
חלק מהיצורים על פי ספיידרוויק
לא גמרתי.
"היי, רוז.....", "מה נראה לך שאת עושה?!" שאל אותי מייק כשראה אותי הולכת לכיוון בית משפחת מונק, ביתו של ג'ייס. "כלום, הרבה זמן לא ראיתי את ג'ייס, גם לא ראיתי אותו בבית הספר..." עניתי לו ברוגע. הוא התחיל ללכת איתי והמשיך, "אף פעם לא שמעת את הסיפור על אבא שלו?? אומרים שהוא רצח את אמא של ג'ייס." הוא ענה בנימה תוקפנית מעט.
"מה? אהה, זה... אל תגיד לי שאתה מאמין בזה, מייק." עניתי לו.
הוא נעצר, הסתכל לשמיים, ולאחר מכן הסתכל קדימה והמשיך ללכת.
"הולך לרדת גשם... טוב לא משנה, אני לא יודע במה להאמין, הרי הכרתי את אדל." זהו שמה של אמא של ג'ייס.
"היא הייתה נחמדה, החברה הכי טובה של אמא שלי." הוא אמר בעדינות מפתיעה, וחיוך עדין ומתוק נפרש על פניו.
"היא כל הזמן הביאה לנו עוגות וממתקים. אבל יום אחד היא פשוט נעלמה, היא-" "נעלמה?" הפסקתי אותו באמצע מבלי לשים לב.
הוא נאנח והמשיך, "כן, נעלמה. היא הוזמנה למסיבה בבית שלי.... והיא לא באה." חיוכו העדין והמתוק נעלם. פניו נראו רציניות אבל עיניו נראו עצובות.
"אמא שלי דאגה, אחרי המסיבה היא הלכה לביתו של ג'ייס. היא לא שמעה שום דבר. הבית היה ריק."
צמרמורת עברה בעמוד השדרה שלי. רוח קרה נשבה והעלים שהיו על המדרכה התעופפו להם.
"יום למחרת אמא שלי באה שוב, בצהריים. היא ראתה את אבא של ג'ייס מכין לו פנקייקים.
היא לא ידעה מה השם של אבא של ג'ייס, אני לא חושב שיש מישהו שכן ידע....." . "זה נורא עצוב.... זה שאף אחד לא ממש מכיר את אבא של ג'ייס. גם אני לא, אף פעם לא שאלתי את ג'ייס דברים עליו, או בכלל לנסות להתחבר עליו ישירות." הודיתי. "נו, תמשיך". אמרתי והוא נראה יותר כועס ממקודם אבל רגוע באותה המידה. "טוב, עכשיו תקשיבי עד הסוף. היא שאלה את אבא של ג'ייס איפה אישתו. אמא שלי אמרה לי שהיו לו עיניים ריקות כשהוא הביט בה ואמר : 'בשום מקום, היא רצתה קצת חופש, אז..... נתתי לה חופש'.
הסתכלתי על מייק במבט מוזר. הוא שם לב. נהייתה דממה, וכמובן שמייק היה חייב לשבור אותה. "טוב מה? את לא היית בדרך לג'ייס?". הוא שאל אותי את זה בדיוק כשעצרנו מול הבית של ג'ייס.
העפתי מבט קצרצר בביתו של ג'ייס. נראה כמו תמיד : בית בצבע ירוק זית בהיר, נראה לי שהצבע דהה כמעט לגמרי. חלונות בינוניים וגבוהים, שווילונות כהים ועבים כיסו אותם כך שאפילו קרן אור קטנה לא יכלה לחדור פנימה, לא היה אפשר לראות מה קורה בפנים. הדלת השרוטה נשארה, אף אחד מהעיירה לא ידע למה היא ככה ואין להם חיות אז זה קצת מוזר, יש בה חתכים עמוקים אבל הדלת הייתה עבה יותר מהשריטות, זה דלת ממש ממש עבה....
נאנחתי קצרות. "נראה לי שאני אוותר על זה, אני הולכת הביתה. ביי." אמרתי והרגשתי פחדנית. "ביי, אל תשכחי מחר יש מתמטיקה, יש שיעורים!" הוא צעק אלי מרחוק, קולותיו היו חלשים אך הבנתי את המילים שלו ברור וחלק.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"הי אמלי!" צעקתי אליה מהדלת בכניסה של האוטובוס, היא ישבה בערך בחצי של האוטובוס הצהוב והגבוה.
אמלי, נראת כמו תמיד - עיניים אפורות כחולות. שיער שחור עד הכתפיים ופוני בובה. בערך בגובה שלי. היא ממש יפה לדעתי ולדעת כולם, אבל היא לא חושבת ככה. "הי רוזי!" היא צעקה בחזרה.
אני שונאת שהיא קוראת לי ככה... רוזי, זה לא השם שלי! טוב נו... נשרוד.
"עשית שיעורים?" היא שאלה אותי ישר כשהתישבתי לידה והמשיכה לדבר בלי לחכות לתשובה "אני יכולה להעתיק ממך? זה מקרה חירום! המורה אמרה לי שהיא תשעה אותי אם אני באה בלי שיעורים! כבר ביום הראשון!" היא הצליחה להשחיל כמה קללות עסיסיות לפני שנתתי לה את המחברת שלי.
היא ידעה שאני אכין את השיעורים בוודאות, אני תמיד מכינה שיעורים, אני אף פעם לא הברזתי, אף פעם, אף כיתה. עכשיו כיתה י' ! כבר לא צחוק, אמלי צריכה להבין את זה.
"תגידי, ראית את ג'ייס?" שאלתי אותה בזמן שהיא העתיקה לי מהמחברת את התשובות לשיעורים שהיו. "לא. ת'אמת, זה מוזר, לא ראיתי אותו כבר מלא זמן... טוב, נושא אחר. אז? את מתרגשת ליום הראשון ללימודים?" אמלי שאלה אותי בקצת עיצבון אז זרמתי איתה.
"כן! את יושבת לידי! שאני לא אתקע ליד מישהי פקצה או איזה ערס!" היא ענתה במהירות מפחידה "סורי, אני הבטחתי למעיין" . "אני שונאת את מעיין! תמיד שנאתי ותמיד אשנא!" אמרתי בקול כעוס. "סורי" היא אמרה כמעט בלחש ויצאה מהאוטובוס, רק אז קלטתי שהגענו לבית הספר.
המשכתי ללכת לבד, ליד הקפיטריה ואז.....
"יכול להיות?" שאלתי את עצמי חלושות. "זה ג'ייס?" מה קרה לג'ייס עם השער עד המרפקים? ללא הפוני ועם הגשר? הוא נראה שונה לגמרי! שיערו החלק והבלונדיני הסתדר בצורה מושלמת, אורכו היה כמעט עד כתפיו ולמול עיניו היה פוני אמצע יפה. הוא היה ללא גשר, שיניים ישרות, לבנות ובוהקות. צבע גופו הוא בגוון דבש. עיניו נשארו בירוק היפה הזה שלהם, יותר יפה מתכלת! הוא ישב ליד אחד השולחנות, מאחוריו היו כמה בנות שהתלחששו, הביטו בו במבט מאוהב, הם לא באמת מאוהבות אלה מאוהבות ביופיו. הם הצביעו עליו לפעמים, הוא העיף בהם מבט וחזר לתנוחתו הקודמת.
"ג'ייס?" התקרבתי ושאלתי את האדם היושב מולי. הוא העיף בי מבט, עיניו נפתחו לרווחה, מה שגרם לעיניו לנצוץ יותר מהרגיל. "רוז!" הוא קרא בשמחה, קם ונתן לי חיבוק ע-נ-ק. הבנות הביטו בי בשנאה ובבלבול, גם אני הייתי מבולבלת, הן בטח חשבו לעצמן : 'מה הוא עושה איתה? אנחנו יותר יפות' מה שנכון.... מה הוא נותן לי את החיבוק הזה? אני, עיניים חומות דבש. שיער חלק עד המותניים בצבע ג'ינג'י ופוני בובה, יש הרבה שאומרים שהוא יפה אבל אני...אני לא יודעת, גובה רגיל וגוף רגיל.
"כמה זמן לא ראיתי אותך!" הוא אמר בהתלהבות. "כן גם אני אותך, איפה היית?" שאלתי אותו בסקרנות. הוא השתתק וישר שינה נושא : "איזה כיתה את?" . "אני, רגע אני אבדוק........ י'4". אמרתי וחייכתי חיוך עדין. "יש לך חיוך יפה." הוא אמר וחייך חיוך מושלם, הסתכל בדף קטן ומיד הוסיף "הי! גם אני ב-י'4! ליד מי את יושבת?" הוא שאל בסקרנות. "אני? לא יודעת ואתה?" שאלתי אותו חזרה. "אה, אני יושב ליד בן...." הוא אמר ונשמע שכל ההתלהבות ירדה לו. בן זה החבר הכי טוב שלו, לדעתי הוא לא חתיך, אבל גם לא מכוער - עיינים חומות, שיער קצוץ וחום, די נמוך ויש לו גשר. אה וגם יש לו פאק באף, הוא עקום כזה. "טוב, חבל." אמרתי את זה בטון שאומר 'לא נורא, אל תהיה עצוב'.
"אני יכול ללכת איתך לכיתה?" הוא שאל אותי בקולו הצלול והעדין. "כן." עניתי לו ופחדתי שהוא יראה שאני מסמיקה.
"טוב, הגענו." הוא אמר ונכנס פנימה.
"אאאאאאהההההההההההההההה!!!!!!!!! רוז!" זאת הייתה ליאור. היא נראתה כמו תמיד, בלונדינית עם עניים כחולות, השיער שלה גלי ויפה, אבל רוב הזמן היא עושה מחליק או בייביליס. היא יותר גבוהה ממני בשלושה או ארבעה ס'מ. היא שמה אודם בצבע אדום בוהק, צלליות סגולות, איליינר וקצת סומק. הבנים אוהבים אותה יותר מאשר את אמלי.
לא ראיתי אותה כמעט כל החופש, מה שמוזר כי אנחנו החברות הכי טובות, אני, היא ואמלי, אנחנו ביחד כמעט תמיד.
"ליאוררררררררררררר!!!!!!!!! איך התגעגתי!" עניתי לה ואז חייכתי חיוך גדול מאוד.
"יאללה ביי, חייבת ללכת לשיעור, אני ב-י'7, תאחלי לי בהצלחה." היא אמרה לי ורצה לכיתה שלה.
נכנסתי לכיתה ופני הוארו כשראיתי שיש שולחן ריק, אמלי ומעיין ישבו שתי שולחנות באלכסוני, ג'ייס ובן ישבו שלושה שולחנות מולם, השורה הראשונה.
זה המקום האחרון שיש בכיתה, כולם כבר ישבו. טוב, כנראה אני יושבת לבד.
די שמחתי שאני יושבת לבד, אני יכולה לשים את הילקוט על הכיסא שליד. רוב הילדים שהיו בכיתה היו איתי באותה כיתה גם שנה לפני זה. היו ילדים שעברו כיתה, היו ילדים חדשים. לא חדשים בבית הספר, פשוט העבירו אותם לכיתה הזאת.
ואז נכנס עוד ילד, כנראה ילד חדש, הוא הביט סביבו כדי למצוא שולחן, לא הכי רציתי שהוא ישב לידי, הוא היה נאה - עיינים בצבע תכלת. שיער שחור בערך עד הכתפיים, מתולתל חלקית וצונח למטה לכתפיו ולמול עיניו, הוא היה קצת יותר גבוה ממני, בערך כמו ג'ייס, אבל... אני לא מכירה אותו.
בסוף חשבתי על זה שהוא בטח צריך עזרה בלהשתלב בחברה אז הרמתי את ידי ואמרתי לו שיש לידי מקום, חייכתי חיוך עדין והורדתי את ידי. הוא בא והתישב לידי. "היי, אני רוז." אמרתי לו בקול עדין. "הי, אני לוקאס." הוא אמר וחייך חיוך שחשף שתי שורות שניים ישרות ולבנות. "מאיפה באת לכאן? ובאיזו רחוב אתה גר עכשיו?" שאלתי אותו. אולי זה חטטנות, לא נורא, אני סקרנית.
הוא השתתק ואז אמר "אמממ........ אני מ-" המורה קטע אותו והתחיל לצעוק. "מי זה מדבר?! התחלנו את השיעור לפני רבע דקה!". המורה החל לדבר ולדבר ולדבר עד שהיה צלצול, כולם יצאו מהכיתה ואני נשארתי לסדר את הילקוט שלי. הבטתי דרך החלון החוצה, ליער שליד בית הספר.
פתאום ראיתי ביער את בן, רציתי להגיד לו שלום ולשאול אותו עם הוא יודע איפה ג'ייס. פתחתי את החלון ופתאום עלו על עורו הלבן שערות חומות וכהות, עיניו הפכו לעיני חתול - האישון היה צר ושחור, כול עינו הייתה בצבע צהוב כתום, לא היה שם לבן. הוא ירד על ארבע והפך לזאב. הוא עשה עם ראשו סיבוב מהיר וחד. התכופפתי.
"ג'ייס! ג'ייס!" צרחתי בכל בית ספר עד הצלצול, והלכתי לכיתה. בכיתה ראיתי את ג'ייס ובן, כשראיתי אותו, השתתקתי. השיער על ידי סמר.
"הי רוז, הרבה זמן לא ראיתי אותך" הוא אמר והביט בי במבט מוזר שאני אף פעם לא ראיתי על פניו וחייך חיוך ערמומי. הוא יודע, הוא יודע שאני ראיתי אותו הופך לזאב.
הרבה מחשבות עפו במוחי - איך הוא הפך לזאב בצהריים? האם הוא יבוא בלילה ויטרוף אותי? האם הוא שולט בעצמו כשהוא זאב?
הסתכלתי לו בעיינים, הם עדיין היו עיניים של חתול. "תראה את העיניים שלו" לחשתי לג'ייס. הוא הסתכל לו לעיינים וחזר אלי. הוא הביט בי כאילו הוא הרגע ראה רוח רפאים. "את... את רואה??" הוא שאל אותי, קולו נשמע המום. "מה?" שאלתי מבולבלת לגמרי. "בסוף הבית ספר בואי לאמצע היער." הוא לחש לי באוזן, הוא היה מספיק קרוב כדי שאני ארגיש את חום נשימתו אבל, הנשימה שלו הייתה קרה, קרה מאוד.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הלכתי לקפטריה ושמתי לי אוכל על המגש. התישבתי ליד אחד השולחנות.
"הי, רוז." זה היה לוקאס. הוא בא ועמד מולי עם מגש האוכל שלו. מגש האוכל שלו היה כמעט ריק, כול מה שהיה שם זה קופסת פסטה, תפוח ומיץ תפוזים. "הי ,לוקאס. איך היה בהפסקה? מצאת חברים חדשים?" שאלתי ואז חייכתי חיוך קטן ומתוק. "אה... לא ממש..." הוא ענה והשפיל את מבטו. "אני יכול לשבת איתך?" הוא שאל ומשך באפו. "בטח." אמרתי בשמחה והוא התישב, ראשו עדיין מופנה כלפי מטה. "מה זאת אומרת שלא ממש מצאת חברים חדשים?" שאלתי כדי שלא נוכל בדממה. "אני לא רוצה לדבר אל זה, טוב?" הוא ביקש בשקט. "טוב." הסכמתי לבקשתו.
"מה את עושה אחרי הבית ספר?" שאל אותי לוקאס בתמימות. "אני הולכת ליער ואז הביתה." אמרתי בחיוך. "אה." הוא אמר בנימה מאוכזבת אך מוזרה באותה רמה.
גמרנו לאכול והמשכנו את היום כרגיל עד הצלצול האחרון.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
'בסוף הבית ספר בואי לאמצע היער.' זה מה שג'ייס אמר לי אחרי שהוא הביט בעיניו של בן.
בסוף בית הספר הלכתי ליער וחיכיתי לו שם חצי שעה, אני לא מבינה למה לוקח לו כל כך הרבה זמן, היער ממש ליד בית הספר.
התחלתי לצאת מהיער כדי ללכת הביתה.
היער נראה טיפה אפל - העצים היו גבוהים ועליהם היו יבשים, אולי פה ושם היו כמה עצים עם עלים ירוקים. האדמה היתה חומה ללא דשא, רק עם אבנים.
בין העצים היו צלליות שונות ומשונות.
מבין שני עצים יצא בן.
"ה.. הי, בן. מה אתה עושה כאן?" שאלתי אותו בהיסוס. ליבי הלם בחוזקה עד כאב. "ג'ייס סיפר לי שאת יודעת. הוא אמר לי לא לפגוע בך, שאת לא תספרי. אבל, מה עם את כן תספרי?" הוא אמר לי בנימה משועשעת. קולו נשמע כמו נייר זכוכית שמשתפשף על עץ.
אט אט הוא החל להשתנות מאיש, לזאב. הוא היה זאב יפה - צבעו היה חום כמו שיערו.
הוא ילל יללה ארוכה שהפכה בסוף לנהמה. הוא הביט בי. הבטתי בו בחזרה במבט מזועזע והתחלתי לרוץ.
ליבי החסיר פעימה.
הוא התחיל לרדוף אחרי, בשלב הזה הוא כבר היה זאב. הוא היה יותר מהיר ממני, כמובן, הוא זאב. הוא תפס לי ברגל חזק עם ציפורניו החדות ועשה לי שם פצע, זה כאב מאוד, הרגשתי שמיליון חרבות ננעצו לי ברגל. צרחתי מכאב ומפחד.
פתאום מבין חריץ שהיה בין שני עצים, לוקאס התנפל עליו וצעק באותו הזמן משהו שנשמע כמו - 'אל תפגע בה! היא הידידה היחידה שלי!'.
בן הפך חזרה לאדם.
הוא היה תקוע מתחת ללוקאס. לוקאס החזיק את ידיו של בן צמודות אחת לשניה על חזהו של בן.
בן צרח בניסיונו להשתחרר אפילו שלוקאס לא פגע בו.
בן הצליח לבעוט בלוקאס בבטן אבל לוקאס לא עזב אותו, רק עשה קולות כאב לרגע קט. לוקאס הרים את ראשו ושפתיו שנסוגו טיפה לאחור חשפו שני ניבים חדים כתער בין שיניו הישרות. צבע עיניו נהפך לאדום בוהק. "טוב! אני לא אפגע! רק, רק תן לי ללכת, לוקאס!" . צרח בן וניסה להשתחרר מאחיזתו של לוקאס. "טוב, בסדר." לוקאס אזב לאט לאט את ידיו של בן.
לוקאס חזר להיות בן-אדם רגיל.
בן השתחרר מלוקאס ובעט בו בחוזקה. לוקאס נפל על האדמה ופגע בראשו, הוא לא קם חזרה, רק שכב שם ללא ניע, רגלו הייתה מונחת על האדמה בצורה מוזרה, היא נשברה. בן חזר להיות זאב. הוא התקרב לראשו של לוקאס וחשף את שיניו כסימן לזה שהוא רוצה לפגוע בו.
"לא! עזוב אותו! בבקשה!"
בן הביט בי וברח.
רצתי לכיוונו של לוקאס. הרגל כאבה לי מאוד אבל לוקאס לא קם חזרה.
"לוקאס! לוקאס!" ניסיתי להעיר אותו אבל ללא הצלחה. התחלתי לבכות. שמתי את ראשו הפגוע של לוקאס על ברכי ואז גיליתי שהוא מדמם. שלולית דקה וקטנה של דם נהייתה מסביב לראשו של לוקאס.
"היי." זה היה ג'ייס שהגיע מכיוון ביתו. הסתובבתי אליו בעניים דומעות. "מה קרה?!" הוא שאל אותי ואז רץ לכיווני ולכיוון לוקאס. "בן, בן הוא אדם זאב, מתי שהוא רוצה הוא יכול להפוך לזאב!"
"כן, אבל מה קרה לו, רוז?" הוא שאל אותי והצביע על לוקאס. והמשיך לפני שהייתה לי הזדמנות לענות לו. "לא משנה. את? את בסדר?" הוא שאל בדאגה שהפתיעה אותי. "כן, אני בסדר. זה לוקאס. בן ניסה להרוג אותי אבל אז לוקאס הגיע, הוא הבריח אותו אבל נפגע בראשו, חזק." אמרתי לג'ייס וניגבתי את הדמעות מעיני עם ידי. "מה? בן ניסה להרוג אותך? את בסדר? מאה אחוז?"
לא היה לו אכפת מלוקאס או מזה שבן הוא גם אדם זאב, זה עצבן אותי מאוד. "כן! אבל לוקאס ניפגע! רגע, אתה ידעת שבן הוא אדם זאב ושלוקאס הוא ערפד?!" שאלתי אותו בעיצבון. "כן, ידעתי שבן הוא אדם זאב. רגע. לוקאס ערפד? ממ... את זה לא ידעתי." הוא אמר את זה בנימה שאומרת 'טוב, לזה לא ציפיתי' . "אני אומרת לך שלוקאס נפגע כשהציל אותי! נפגע קשה! איפה אתה היית?!" שאלתי אותו בבכי, ידעתי שיצאתי קצת אנוכית אבל הייתי נסערת.
"לא אכפת לי מלוקאס! וכשאמרתי אחרי הבית ספר לא התכוונתי ממש על השניה שאחרי הבית ספר! התכוונתי לאחרי האוכל!" הוא צעק בחזרה בעוד יותר אנוכיות ממני, הוא ידע את זה. "לך." אמרתי לו בשקט. ידעתי שאם אומר עוד משהו אני אבכה.
"מה?" הוא שאל אותי המום. "לך ותתקשר לאמבולנס! אין קליטה ביער!" צעקתי לעברו ופרצתי בבכי, שמתי את ראשי על החזה של לוקאס. "טוב, אני עוד מעט חוזר." הוא נשמע קצת פגוע.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"איפה אני?" הוא שאל והשתעל. "הוא ער!" אמרתי ופני קרנו משמחה. לידי עמדו אמלי, מייק, ליאור וג'ייס. "אתה בבית החולים, לוקאס." אמרה אמלי בחיוך מתוק ונעים. "תודה." הוא פנה לאמלי וחייך חיוך מושלם והמשיך. "לא שאני לא שמח לראות את כולכם אבל, מי אתם? אותך אני זוכר רוז. אח, מתפוצץ לי הראש." הוא חייך חיוך שאומר 'אני בסדר, בערך, זה רק כואב מאוד' ושם את ידו על מצחו.
"אני אלך להביא לך כדור." אמרה האחות שעמדה לצידו השני של לוקאס וחייכה. נראה שהאחות אהבה את לוקאס. היא הייתה יותר מבוגרת ממנו, אבל היא ניסתה להתחיל איתו כמה פעמים.
"אני ליאור, זאת אמלי, זה מייק וזה ג'ייס." הוא הרים את כף ידו בסימן של שלום. "כמה זמן אני ככה?" הוא שאל בנימה קצת דאגנית. "חמישה ימים." עניתי לו.
"מה קרה לו, ולך..." אמרה ליאור מבולבלת קצת. "היינו ביער וזאב תקף אותי ולוקאס הבריח אותו ונפל, מה כול כך קשה?" שאלתי את ליאור. כמובן ששיקרתי, לא רציתי לסבך אותה בזה.
לוקאס השמיע קולות כאב וסבל. "איפה האחות?" הוא שאל בנימוס.
"אני כאן, אני כאן." היא רצה אליו עם כדור נגד כאב ראש ביד אחת וכוס מים ביד השניה. "תודה." אמר לוקאס בקול עדין ונעים ואז השתעל קשות. "אולי כדי שלא תתאמץ לדבר, אתה איבדת הרבה דם. גם כדי שתשאר כאן כמה ימים."
היא אמרה לו בחיוך והמשיכה. "אני לא מבינה, איך הצלחת ליפול בחוזקה כזאת עד רמה שלחמישה ימים אתה מעולף, פתחת את ראשך והרגל שלך נשברה? ועוד איזה שבר! היא עדיין שבורה!" אמרה האחות מבולבלת . "אני לא יודע. אולי נפלתי על אבן?" . הוא שאל את האחות כדי שזה לא יראה מוזר שהוא יודע את הסיפור. אם הוא יגיד לה את הסיפור האמיתי, על זה שהוא ערפד ושבן הוא אדם זאב אז יכניסו אותו לבית משוגעים.
"אולי." היא ענתה בנימה מרירה ומפחידה והמשיכה באותה נימה.
"אתם צריכים ללכת, כבר מאוחר."
עצרתי לרגע והבטתי לכיוונו של לוקאס. ג'ייס, שהיה מאחורי, לא יכל לצאת כי הייתי מולו. "אני רוצה להשאר עוד קצת, בבקשה." התחננתי לאחות והסתכלתי סביבי, בית החולים היה ריק לגמרי, מה שמוזר כי זה, טוב, בית חולים.
"די, אני כבר עייפה. בואו ניצא." אמרה אמלי וקולה באמת נשמע עיף.
היא, ליאור ומייק יצאו מהחדר ונכנסו למעלית. "רוז, ג'ייס אתם באים?" שאל אותי מייק. הפנתי לו את מבטי. "כן, עוד מעט. תצאו לחנייה, אני עוד מעט באה." ג'ייס המשיך אותי."גם אני." חייכתי לעברו חיוך קטן.
"אתם צריכים ללכת, עכשיו!" צעקה האחות ונהייתה יותר זקנה ואפורה והיו כמה סדקים על גופה. "אני צריכה את דמך ערפד!" היא צעקה לעברו של לוקאס ורצה עליו במהירות בשיניים חשופות. היא כלאה אותו מתחתיה, כמו שהוא כלא מתחתיו את בן, בדיוק אותה הדרך.
"מה כולם רוצים ממני?!" צעק לוקאס והמשיך. "איך את יודעת שאני ערפד? אני חדש בעיירה הזאת!" צעק והביט ב'אחות'. כל הזמן הזה לא דיברתי, לא יכולתי להוציא מילה, הייתי המומה מדי. האישה תפסה את לוקאס בראשו וקירבה את שנייה לצאוורו ואז ג'ייס דחף אותה הצידה. "רוז! רוז את בסדר?!" שאל אותי ג'ייס.
"ל..לא... לא נראה לי..." אמרתי לו חזרה והוא ישר רץ עלי. "מה קרה?" הוא שאל אותי מודאג. "יש לי סחרחורת." אמרתי לו מפוחדת.
לוקאס, שניסה להגן על עצמו מפני היצור שמנסה להרוג אותו, שאל את אותה השאלה שוב אבל בקול חזק יותר ויציב יותר. "איך את יודעת שאני ערפד?" הוא היה כלוא ומבולבל. "כולם מהעולם התחתון יודעים מה אתה טיפש!" היא השיבה לו בצעקה. "את, את מהעולם התחתון?" הוא שאל וקולו רעד. "כן!" היא צעקה בקול חזק כול כך עד שאחד החלונות הפנימיים נשבר למיליון רסיסים.
"מה את רוצה ממנו? מי את?" שאלתי אותה בהיסוס. היא סובבה עלי את ראשה בהפתעה, כאילו לא שמה לב שהייתי שם עד עכשיו. "אני אחד השדים העליונים! תוכלו לקרוא לי בת השאול! ומה אני רוצה ממנו? כלום, אני רוצה את הדם שלו!" היא צעקה וקולה השתנה ונשמע כמו, אה... המוות. לוקאס ניסה להשתחרר אבל ציפורניה חדות כסכינים והוא נפצע בידיו. "למה?" המשכתי בחוצפה ובהיסוס. "למה?! כי הדם שלו גורם לי להיות חזקה!"
לוקאס בעט בה ברגלו הבריאה והיא כמאט מעדה. "עזבי אותו!" צעק ג'ייס וחבט בה באחת הכריות. היא דחפה אותו לצד בלי לפגוע בו וזינקה על צאוורו של לוקאס והוא זז קצת הצידה והיא נשכה חזק את ידו. הוא צעק מכאב. "לא! אני צריכה דם מצווארך!" זעקה בת השאול. שמעתי את לוקאס צועק וחזרתי לעצמי כאילו שנתנו לי סטירה והתעוררתי מחלום. רצתי לכיוונה ומשכתי לה ברגל והיא נפלה.
"רוז! זה לא משחק! היא מאסטר מהעולם התחתון!" זה היה ג'ייס. "אבל ג'ייס! תראה!" צעקתי לעברו והצבעתי על בת השאול. היא צרחה ורגלה התפוררה מאיפה שתפסתי את רגלה ומטה. לוקאס וג'ייס הסתכלו עלי מבועתים. "מה זה? מי את??!" צווחה בת השאול מבולבלת. "א... א.. אני... אני לא יודעת..." גמגמתי וקולי רעד. "רוז! הפנים שלה! תגעי לה בפנים! זה יהרוג אותה!" זה היה לוקאס שבדיוק שם לב לזה שבת השאול צלעה לעברו.
ראיתי אותה, קרובה עליו כול כך, הוא לא יכל לברוח בגלל הגבס שיש לו והקביים היו רחוקים ממנו.
התחלתי לרוץ אחריה עד שעקפתי אותה ושלכתי את ידי על פניה, פנייה נגעו בכף ידי. היא הייתה קפואה, כמו קרח. "מה זה?! מה את?!" היא צעקה שנית והתפוררה לאט. שלושתנו הסתכלנו עליה במבט מזועזה ואז היא המשיכה לצעוק. "לא! אל תסתכלו עלי! איך שלושה ילדים מסריחים הצליחו לחסל אותי!? אותי! בת השאול!!" . היא התפוררה לגמרי בצווחה מחרישת אוזניים. תהיתי עם אמלי, ליאור ומייק שמעו אותה...
ג'ייס הביא ללוקאס את הקביים ועזר לו להגיע למעלית. המעלית הגיעה וירדנו שלושתנו לחנייה התחתית. "אני מצטער שעברת את כול זה בגללי. את בסדר?" אמר לוקאס בקול מאוכזב ודואג. "אני בסדר, תודה ששאלת. וזה לא בגללך." אמרתי לו וחיייכתי חיוך מאולץ.
"האחות הזאת לא אמרה ללוקאס להישאר בבית חולים כמה ימים? ומה לעזאזל קרה לכם שם? יורד לכם דם! זה שלכם?" שאלה ליאור מבולבלת. "הייתה בעיה, הוא היה צריך ללכת. וזה... זה לא דם, זה קטשופ." עניתי לה בקול עייף. "טוב, אני הייתי כאן מספיק, בואו נלך הביתה." אמר מייק כששמע שאני עייפה. הוא החבר הכי טוב שלי, ואמלי החברה הכי טובה שלי. הוא מתנהג לפעמים כאילו הוא אבא שלי וזה מעצבן... אבל רוב הזמן הוא מתנהג כמו אח גדול שלי, זה כיף. לפעמים הוא כמו חבר, זה גם כיף. אבא שלי מת, הוא הלך ליער ולא חזר משם.
"תורידו אותי כאן." אמר לוקאס ולקח את הקביים. "פה אתה גר?" שאל אותו מייק בנימה מופתעת. "לא." ענה לוקאס ולא הוסיף עוד, רק 'לא'. זה ממש מוזר, הוא לא אומר מאיפה הוא או איפה הוא גר עכשיו... טוב נו, הוא ערפד, הוא בטח גר במערה או משהו והוא לא רוצה שמייק, ליאור או אמלי ידעו. "ביי." אמרתי לו בחיוך וכולם חזרו אחרי. "ביי. רוז, תגידי למורים שאני שברתי את הרגל אז אני לא יבוא לבית הספר כמה ימים, טוב?" הוא ביקש ממני והתחיל ללכת קדימה. "טוב." צעקתי עליו דרך החלון של המכונית.
"זה רק אני, או שהוא ממש מוזר?" אמר מייק אחרי שלוקאס יצא מתווך הראייה שלו.
"כן." הסכימה ליאור והמשיכה מהר. "אבל הוא חתיך." גם אמלי הסכימה איתה. ג'ייס לא אמר דבר. "הוא לא מוזר! הוא פשוט חדש, ואין לו הרבה חברים." אמרתי בלי לחשוב פעמיים. "טוב. מה שתגידי..." אמרה ליאור.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"רוז, מה עם לוקאס?" שאלה אותי אמלי בסקרנות. "אה. פתאום אכפת לך ממנו? חשבתי שהוא מוזר." אמרתי בקול מתנסה. "אני לא צוחקת!" היא אמרה ומבטה נראה יותר רציני מתמיד, אף פעם לא ראיתי אותה ככה. "למה?" שאלתי אותה בקול דאגני. "כי האחות מבית החולים באה לבית הספר, היא אמרה שהטעות הסתדרה ושהוא צריך לנוח בבית החולים." היא אמרה. הסתקלתי עליה ולא נשמתי. "את נראת חיוורת, אולי כדי שתלכי למנהל או לאחות בית הספר." היא אמרה ונשמע שהיא באמת דאגה לי. "כן. את צודקת. אמלי, תודה." אמרתי חייכתי חיוך ממש קטן. "לא משנה מה המצב, אפשר לסמוך עלייך שתחייכי." היא אמרה בנימה צינית אבל היא הייתה רצינית בדבריה. "חח, נכון."
"כן אמא, הלכתי לאחות, היא אמרה לי ללכת הביתה." אמרתי לאמא שלי בטלפון שלי. "טוב מתוקה שלי, אני באה לאסוף אותך. נשיקות." היא אמרה ואז נשמעו קולות מכונית שנוסעת בכביש. "ביי." עניתי לה וניתקתי.
"הי." זה היה ג'ייס שבא לכביש שליד בית הספר. "היי." החזרתי לו וחייכתי, שוב. מה שאמלי אמרה לי, על זה שאני תמיד מחייכת, היה אמת. "אני ממש ממש מצטער." אמר ג'ייס וניראה מובך. "אל מה?" שאלתי אותו מבולבלת. "על זה ש-" קולות צפירה של מכונית עצרו אותו, אמא שלי הגיעה. "טוב, תגיד לי בפעם אחרת. ביי." אמרתי לג'ייס קצת מאוכזבת, אבל שמחה שאמא שלי הגיעה. "טוב. ביי, תהני בבית, רוז." הוא אמר וחייך עלי ועל אמא שלי. "רגע אמא." אמרתי לה לפני שהתחלנו לנסוע. "טוב." היא אמרה ועצרה. "חכה!" צעקתי לעבר ג'ייס והוא עצר והסתובב עלי. "מה?" הוא שאל אותי בסקרנות. נהייתי חיוורת שוב והייתה לי בחילה. "אמלי אמרה לי ש-" עצרתי. "ש- מה?" הוא שאל אותי. "שהאחות מבית החולים דיברה איתה, היא אמרה לה שלוקאס יכול לחזור ושהבעיה נפתרה." אמרתי לו והוא לא אמר דבר. רק הביט בי, המום. קולות צפירה עלו מהמכונית הלבנה שנית, אז נכנסתי למכונית ונסענו. צבע עורי חזר והבחילה הלכה.
"מי זה?" שאלה אותי אמא בסקרנות והמשיכה בלי לחכות לתשובה כמו שהיא תמיד עושה. "הוא החבר שלך?" היא שאלה בהתרגשות. "אמא, זה-" היא קטעה אותי באמצא בעוד יותר התלהבות. "ידעתי! אוי! זה החבר שלך! רואה? אמרתי לך שעוד יהיה לך חבר!" היא אמרה והחמצתי פנים. "אמא זה ג'ייס!" צעקתי בלי לשים לב. "אה." היא אמרה באכזבה. בהמשך הנסיעה היא שאלה אותי כול מיני שאלות על איך היום עבר עלי עד עכשיו ועוד שאלות כאלו.
אמא, ששמה האמיתי הוא איריס, נראתה כמו תמיד - קצת שמנמנה, עם שיער חום עד החזה. עיינים ירוקות חומות. אבל משהו היה שונה, אני לא יודעת מה, אבל משהו היה שונה.
הגענו הביתה. "אמא!!!" צעקה אחותי הקטנה בת החמש ורצה לעברה, חיבקה אותה חיבוק והרפתה. "הי, לילי." אמרתי לה וחייכתי לעברה. "רוז!" היא אמרה וחיבקה גם אותי.
לילי הייתה חולה אז היא לא הלכה לגן והשכנה שמרה עליה עד שאמא ואני נחזור.
לילי נראת כמו תמיד - עינים כחולות, שיער חום חלק עד קצה הגב, היה לה אף קטן ויפה ומבנה הפנים שלה היה כמאט מושלם. היא נראתה חיוורת מהרגיל מכיוון שהיא מצוננת.
אכלנו ארוחת צהריים והיום המשיך כרגיל.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"לוקאס!!!!!!!!!!!!!" חזרת לבית הספר!!!!" אמרתי בהפתעה כשראיתי אותו יורד מהאוטובוס עם קביים. "היי, רוז." הוא אמר והתקדם לעברי. רצתי לעברו וחיבקתי אותו והוא חיבק אותי חזרה. "בוא, השיעור עוד שנייה מתחיל." אמרתי וחיוך נפרש על פני. "טוב." הוא אמר והתחיל ללכת איתי.
הגענו לשיעור. בן לא הגיע היום. ראינו את המורה צורח על ברד. ברד, ביריון בית הספר נראה כמו תמיד - עיינים חומות. שרירים. צלקת החותכת את גבתו ועולה עד לסוף מצחו, מעניין איך זה קרה... יש לו עיינים בצבע חום ושיער בצבע חום.
"מה אתה חושב לעצמך כשאתה זורק לו את התיק לשרותים?!?!" המורה צרח והצביע על סאם, החנון של הכיתה. בלי לחשוב פעמיים ברד הצביע גם כן על סאם ואמר בקול רם מאוד. "כי הוא חנון!" יובל השפיל את מבטו.
יובל נראה די טוב-עיינים ירוקות כחולות, שיער בצבע שתני מסודר קצת כמו של ג'ייס אבל לסאם היה פוני צד יפה מאוד ועוד משהו שלא ידעתי להסביר. היו לו ידיים שריריות, מה שמוזר כי הוא חנון שלא כלכך מצליח להגן על עצמו... היו לו משקפי ראיה רגילות, המשקפיים התאימו לו, זה היה לו יפה, לא חנוני, ממש לא. אבל הוא תמיד לבש חולצה משרדית ואפוד צמר מעל, זה מה שנתן לו את המראה החנוני.
המורה וברד המשיכו להתוכח. "שניכם! לריתוק!" צעק המורה בכעס. הסתכלתי על סאם, למה הוא זה שצריך להשפיל את מבטו? למה גם הוא צריך להיות בריתוק? הוא לא עשה שום דבר רע!
"המורה! זה לא בסדר! סאם לא עשה כלום!" צעקתי בלי לחשוב פעמיים, ידעתי שזאת תהיה בעיה בהמשך, כולם יחשבו שאני אוהבת את סאם וכול זה אבל, לא חשבתי על זה באותו הרגע. כולם בהו בי. "טוב, את בהחלט צודקת." אמר המורה וכולם בהו בו עכשיו. פעם ראשונה שהמורה הזה הסכים אם, אם מישהו. "תודה. תודה רבה." לחש לעברי סאם. "בבקשה." אמרתי וחייכתי חיוך קטן ומתוק. "ועכשיו." אמר המורה באופן מפתיע והמשיך. "שבו!!" הוא צרח בקול רם מאוד וחייך חיוך מרוצה. ליבי החסיר פעימה. השיעור הלך כרגיל עד הצלצול.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"למה עשית את זה?" שאל אותי סאם אחרי השיעור בנימה מופתעת טיפה והמשיך בלי לחכות לתשובה. אני אפילו לא זוכר את השם שלך." הוא אמר והשפיל את ראשו, שערותיו תלתלו למטה גם כן. משקפיו ירדו טיפה על אפו, הוא החזיר אותם למקומם והרים את ראשו חזרה. "כי זה לא היה צודק לדעתי שגם אתה תשלח לריתוק. אה ו... השם שלי הוא רוז." אמרתי וחיוך קטן נפרש על פני. "רוז, זה שם מיוחד." הוא אמר וחייך חזרה. "תודה." אמרתי לו בקול מתוק ופחדתי שהוא ישמע את ליבי אשר פועם חזק יותר מהרגיל.
את ההפסקה בילינו יחד, היה כיף. מאוד כיף. הוא מגניב.
"אני חייב לומר לך משהו." הוא אמר ברצינות, אבל הוא היסס לפני שאמר את זה. "מה יש?" שאלתי אותו בנימה מבולבלת וסקרנית.
"לא כאן, אולי, אולי את רואה." הוא אמר וחייך, בדיוק כמו מקודם אבל הפעם הוא הזיז את שערו לאחור מה שחשף שתי אוזנים ארוכות יותר מאוזנים של בני אדם רגילים, הם היו מחודדות בקצה שלהם.
הסתכלתי עליו בתדהמה. "אתה?-" עצרתי וחיפשתי את המילה הנכונה. "משנה צורה אלפי." הוא השלים אותי לאחר זמן מה של ניסיון למצוא את המילה. המשכתי להביט בו ללא ניע וללא רחש, הייתה דממה. "בואי, יש שיעור." אמר סאם ושבר את הדממה, הוא הזכיר לי את מייק. הלכנו לשיעור. היום עבר לו רגיל, בהפסקה הייתי עם ליאור ואמלי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הייתי לי לבד על הספסלים של התחנה וחיכיתי שהאוטובוס יגיע כדי שאני אוכל לחזור הביתה. תמיד האוטובוס שלנו מגיע אחרון. ליאור הלכה לחבר החדש שלה, עוד לא הכרתי אותו. אמלי ומעיין הלכו לקניות קרוב לישוב אחר וזה יהיה להן יותר קל לעלות על ההסעה של הישוב הזה ומשם להגיע לקניון. מייק הלך עם לוקאס כדי לעזור לו כי הרגל שלו עדיין שבורה אז אמא של מייק באה והסיעה אותם לרחוב של לוקאס.
"היי." אמר ג'ייס שהגיע מכיוון בית הספר. "היי." אמרתי חזרה והזזתי את התיק שלי כדי שיוכל לשבת. הוא התישב. "מה את רוצה לעשות?" הוא שאל אותי. "לעשות עם מה?" שאלתי אותו מבולבלת לגמרי.
"רוז, לגבי זה שבת השאול לא מתה! שראינו אותה מתפוררת אבל היא דיברה עם אמלי! מה את רוצה לעשות בקשר לזה?" הוא שאל בלחץ. "אני לא יודעת." אמרתי והרגשתי חסרת ערך, אני פוררתי אותה והיא עדיין חייה.
אולי אני משוגעת ואני בעצם לבד בעולם ואני מדמיינת את החברים שלי ומדמיינת את כול הסיפור הזה.
ג'ייס ראה שאני עצובה ומיד אמר לי. "אל תהי עצובה, את פוררת אותה אבל היא הייתה חשובה לשדים הממש עליונים והם החזירו אותה לחיים. את פוררת אותה! את זה אף אחד לאהצליח לעשות!" אמר וחיוך גדול נפרש על פניו. חיוך שחשף שיניים יפות ולבנות.
"ג'ייס." אמרתי ונאנחתי קצרות. "מה?" הוא שאל ונשמע שהוא מאמת רוצה לדעת מה קרה. "מה אתה?" שאלתי אותו.
"למה את מתכוונת?" הוא שאל אותי. "אתה יודע, לוקאס - ערפד, בן - אדם זאב, סאם - משנה צורה אלפי, מה אתה?" שאלתי אותו והסתכלתי לו לעיינים, העיינים היפות שלו, שאור השמש הוריד את הצבע שלהן ועכשיו הם יותר אפורות מירוקות.
"אני? אני לא... אני כלום.... אני רק בן אדם רגיל..." הוא אמר ובכל מילה שנייה הוא היסס, מה שאומר שהוא משקר. "כן, אוקי." אמרתי בקול לא מאמין. "מה? את לא מאמינה לי?" הוא שאל בציניות וציפה ל'לא' כתשובה, "לא, אני לא מאמינה לך, ג'ייס." אמרתי וצחקתי. הוא לא צחק בקול רם, אבל כתפיו רעדו כסימן לצחוק חרישי. "רגע, רגע, רגע, סאם הוא משנה צורה אלפי? ממ... בגלל זה הוא חזק אבל לא משתמש בחוזק שלו, אלפים משני צורה הם יצורים חזקים, קצת יותר מדי חזקים..." הוא אמר והדגיש את שתי המילים האחרונות. "הוא לא יכול להגן על עצמו כי אז, יש מצב גדול מאוד שהוא יהרוג בטעות את מי שהוא מגן על עצמו מפניו."
הוא הסביר כאילו לעצמו. "מה? תמיד חשבתי שאלפים חלשים ו... לא יודעת, נמוכים וג'נגים." אמרתי לו והוא צחק בקול רם. הוא המשיך לדבר עלי. "הוא לא אלף, הוא משנה צורה אלפי. וגם אלפים הם יפי תואר. הם גם יכולים לשנות צורה לכל מה שהם רוצים, קוראים להם משני צורה אלפים, אז זה די ברור. הם אוכלים רוב הזמן פירות או פרחים לא מבושלים." הוא אמר כאילו שזה משהו לא חשוב כל כך. ממ... מעניין." אמרתי לו בקול מעוניין שרוצה לדעת עוד.
ההסעה הגיעה. עלינו לאוטובוס ועוד כמה ילדים עלו לאוטובוס, בינהם ברד ומלכת הכיתה, נטלי.
נטלי לא הייתה יפה כול כך לדעתי, היא הייתה יפה אבל יש יותר יפות - יש לה שיער עז עצם הזנב בצבע בלונד. אני לא יודעת מה הצורה של השיער האמיתי שלה, היא תמיד משנה אותו. היו לה עיינים חומות בבית הספר היסודי, אבל היא שמה עדשות בצבע תכלת. היא תמיד שמה עקבים ממש גבוהים, מכנס ג'ינס או ארוך או ממש קצר, חולצת בית ספר שהיא קושרת ככה שזה יהיה כמו חולצת בטן או שהיא מכניסה אותה לתוך המכנס.
"תראו, תראו, תראו!"אמר ברד בידיים שלובות שמאחוריו עמדה נטלי. הוא אמר את זה בנימה מוזרה, בנימה היתה טיפת ציניות. "הלא זאת החברה של יובל?"
הוא המשיך אבל עכשיו הנימה שלו הייתה צינית לגמרי, בעצם לא, היה בה גם משהו, אה... מעצבן!
"אני לא חברה שלו!" אמרתי בכעס ואז נרגעתי והמשכתי. "אני לא חברה שלו, אני ידידה שלו." אמרתי בקול מתנסה. "עזוב אותה, ברד." אמר ג'ייס מאחורי. "אז אתה חבר שלה?" הוא שאל וצחק בקול רם. "יש לך בעיות ממש קשות, פשוט, עזוב." המשיך ג'ייס וקולו היה רציני ויציב.
הוא עקף אותי ועמד קצת יותר קרוב לברד ממני. הוא חשק את שיניו והסתכל לתוך עיניו של ברד.
ברד לקח תנופה לאחור ואגרף את ידו, הוא בא להרביץ לג'ייס. כשהו ראה שג'ייס לא מנסה לברוח ואפילו לא נרתע הוא עוצר באותה התנוחה.
"ברד, לא עכשיו." אמרה נטלי מאחור. "יש לכם מזל!" אמר ברד כדי שהישמע קשוח. הם הסתובבו והחלו ללכת לתוך האוטובוס. "כן, אוקי." אמר ג'ייס בנימה לא מאמינה וטיפה משועשעת, הוא היה חייב להיות זה שאומר את המילה האחרונה! "מה זה?!" אמר ברד וסובב את עצמו בסיבוב חד והמשיך. "מה אמרת?"
בעטתי לג'ייס בעקב כסימן לזה שהוא חייב להפסיק! הוא לא הפסיק ופתח. "אמרתי, 'כן, אוקי'. אתה לא שומע כל כך טוב..." ברד רץ לעברו עם יד מאוגרפת מעל ראשו וצעק. "אני שומע מצויין!" הוא השחיל כמה קללות עסיסיות המכוונות לג'ייס.
"ג'ייס!" צעקתי שאגרופו של ברד היה סנטימטר אחד מפניו של ג'ייס. ג'ייס התחמק בזריזות ולקח אותי איתו כדי שהאגרוף לא יפגע בי.
"ברד! אמרתי לא עכשיו!" צעקה נטלי מאחוריו בקול מתנסה והמשיכה. "תרביץ לו אחר כך."
"טוב" הוא אמר והם הסתובבו והתישבו ליד כול שאר 'המקובלים'.
הבטתי בג'ייס בפה פעור. הייתי בשוק. הוא זז בזריזות מפחידה כשהתחמק מברד.
"אתה בטוח שאתה בן אדם רגיל, ג'ייס?"
שאלתי אותו בקול שאומר שזו שאלה שהתשובה לה ברורה.
"טוב, לא בדיוק..." הוא אמר. "אני-" הוא עצר, האוטובוס עצר בחריקת גלגלים רועשת. "כולם לרדת." אמר הנהג ופתח את דלת האוטובוס. ג'ייס הביט בדלת בחיוך מרוצה וטיפה ערמומי. "בדיוק בזמן." הוא אמר לעצמו ורץ לדלת האוטובוס וירד.
"ג'ייס!" צעקתי לעברו אבל כבר היה מאוחר מדי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"אני בבית!" צעקתי לעבר חדר הכניסה הריק. "טוב, כנראה שאני לבד בבית." אמרתי לעצמי.
אל תהי כל כך בטוחה." אמר קול מוכר שהגיע מכיוון הסלון. "בן." שמעתי את עצמי אומרת.
"מה אתה עושה כאן?" זה היה לי מוזר שקולי נשמע חד ויציב, כי אני ממש מפחדת.
"יש לנו עסק לא סגור." הוא אמר וקולו נשמע עכשיו מהמטבח.
"לא. אין לנו. אין לי שום מניע לספר על היצורים הקסומים, שניים מאלה שאני מכירה הם חברים שלי. גם אם אני אספר את זה למישהו הוא יחשוב שאני משוגעת." אמרתי לכיוון המטבח. "אני לא בוטח בך." הוא אמר. "נפגעתי." אמרתי בציניות. "לא נראה לי שיש מישהו שאתה כן בוטח בו." אמרתי כאילו לעצמי אבל זה היה מכוון עליו. "עכשיו אני נפגעתי." הוא אמר בנימה צינית גם כן.
"איפה המשפחה שלי?" שאלתי כשנזכרתי שאמא אמרה ל בבוקר 'תהני בבית הספר, אני לא הולכת לעבודה היום, אז נפגש כשתחזרי.'
"אל תדאגי, הם בקניון, הצלחתי להוציא אותם מהבית ללא שריטה." הוא אמר וקולו נשמע... אה... מאחורי. חיכיתי קצת והסתובבתי סיבוב מהיר וחד, הוא לא היה שם.
קולו צחק בקול רם.
הרגשתי ששמיכה של קור עטפה אותי.
"אז תהרוג אותי, מה אז?" שאלתי אותו. "ואז... הכול היגמר." הוא אמר מבולבל.
"כן, ואז מה?" הוא צחק. "אני יודע מה את עושה, את חכמה. את מנסה שאני יהיה מבולבל ואז אני לא יהרוג אותך." הוא אמר וגיחך.
"טוב... זה לא עובד!" הוא זעק בכעס.
הוא יצא מהמסדרון החשוך שמוביל לחדרי, לחדר של האחות והאח הקטנים שלי, למקלחת ולשרותים ולחדר של אמא. בידו הוא החזיק תמונה שלי אם המשפחה הקרובה שלי. ראו בה אותנו עם גלידה בלונה פארק.
היא הייתה בתוך מסגרת מעץ, היא הייתה מקושטת במלאכים יפים.
הזכוכית שהייתה עלייה, החליקה אותה ויצרה ברק.
הוא בהה בתמונה, הוא נראה עצוב.
"את יודעת... אני אף פעם לא הייתי חלק ממשפחה, הייתי חלק מלהקה."
הוא המשיך לבהות בתמונה. הוא הרים ממנה את מבטו והביט החוצה.
"למה אני?!" הוא צעק בכעס וניפץ את התמונה על הרצפה - מליוני רסיסי זכוכת עשו קול של סערה. קולו חזר להיות כמו שהוא תמיד היה. חשבתי לעצמי שהוא עשה את זה כי הוא הרגיש שכמו הזכוכית, ליבו התנפץ. אבל לא ידעתי בוודאות, עיניו היו נעולות, שום רגש לא נראה שם, שום רגש חוץ משנאה, אולי גם קצת בילבול.
הסתכלתי עליו במבט רחמן. הוא הביט בי בחזרה. "אל תסתכלי עלי ככה! אני בסדר." הוא אמר ועניו היו מוצפות בדמעות.
"בן..." אמרתי בנימה מאוכזבת. "זה בסדר. זה בסדר להראות רגשות, לתת לעצמך להרגיש רגש, לא משנה איזה רגש." אמרתי לו בקול מלא רחמים ומלא רצון לזה שהוא ירגיש טוב יותר, הוא היה החבר הכי טוב של ג'ייס והוא היה גם חבר טוב שלי, פעם.
חלק מהיצורים על פי ספיידרוויק
לא גמרתי.
"היי, רוז.....", "מה נראה לך שאת עושה?!" שאל אותי מייק כשראה אותי הולכת לכיוון בית משפחת מונק, ביתו של ג'ייס. "כלום, הרבה זמן לא ראיתי את ג'ייס, גם לא ראיתי אותו בבית הספר..." עניתי לו ברוגע. הוא התחיל ללכת איתי והמשיך, "אף פעם לא שמעת את הסיפור על אבא שלו?? אומרים שהוא רצח את אמא של ג'ייס." הוא ענה בנימה תוקפנית מעט.
"מה? אהה, זה... אל תגיד לי שאתה מאמין בזה, מייק." עניתי לו.
הוא נעצר, הסתכל לשמיים, ולאחר מכן הסתכל קדימה והמשיך ללכת.
"הולך לרדת גשם... טוב לא משנה, אני לא יודע במה להאמין, הרי הכרתי את אדל." זהו שמה של אמא של ג'ייס.
"היא הייתה נחמדה, החברה הכי טובה של אמא שלי." הוא אמר בעדינות מפתיעה, וחיוך עדין ומתוק נפרש על פניו.
"היא כל הזמן הביאה לנו עוגות וממתקים. אבל יום אחד היא פשוט נעלמה, היא-" "נעלמה?" הפסקתי אותו באמצע מבלי לשים לב.
הוא נאנח והמשיך, "כן, נעלמה. היא הוזמנה למסיבה בבית שלי.... והיא לא באה." חיוכו העדין והמתוק נעלם. פניו נראו רציניות אבל עיניו נראו עצובות.
"אמא שלי דאגה, אחרי המסיבה היא הלכה לביתו של ג'ייס. היא לא שמעה שום דבר. הבית היה ריק."
צמרמורת עברה בעמוד השדרה שלי. רוח קרה נשבה והעלים שהיו על המדרכה התעופפו להם.
"יום למחרת אמא שלי באה שוב, בצהריים. היא ראתה את אבא של ג'ייס מכין לו פנקייקים.
היא לא ידעה מה השם של אבא של ג'ייס, אני לא חושב שיש מישהו שכן ידע....." . "זה נורא עצוב.... זה שאף אחד לא ממש מכיר את אבא של ג'ייס. גם אני לא, אף פעם לא שאלתי את ג'ייס דברים עליו, או בכלל לנסות להתחבר עליו ישירות." הודיתי. "נו, תמשיך". אמרתי והוא נראה יותר כועס ממקודם אבל רגוע באותה המידה. "טוב, עכשיו תקשיבי עד הסוף. היא שאלה את אבא של ג'ייס איפה אישתו. אמא שלי אמרה לי שהיו לו עיניים ריקות כשהוא הביט בה ואמר : 'בשום מקום, היא רצתה קצת חופש, אז..... נתתי לה חופש'.
הסתכלתי על מייק במבט מוזר. הוא שם לב. נהייתה דממה, וכמובן שמייק היה חייב לשבור אותה. "טוב מה? את לא היית בדרך לג'ייס?". הוא שאל אותי את זה בדיוק כשעצרנו מול הבית של ג'ייס.
העפתי מבט קצרצר בביתו של ג'ייס. נראה כמו תמיד : בית בצבע ירוק זית בהיר, נראה לי שהצבע דהה כמעט לגמרי. חלונות בינוניים וגבוהים, שווילונות כהים ועבים כיסו אותם כך שאפילו קרן אור קטנה לא יכלה לחדור פנימה, לא היה אפשר לראות מה קורה בפנים. הדלת השרוטה נשארה, אף אחד מהעיירה לא ידע למה היא ככה ואין להם חיות אז זה קצת מוזר, יש בה חתכים עמוקים אבל הדלת הייתה עבה יותר מהשריטות, זה דלת ממש ממש עבה....
נאנחתי קצרות. "נראה לי שאני אוותר על זה, אני הולכת הביתה. ביי." אמרתי והרגשתי פחדנית. "ביי, אל תשכחי מחר יש מתמטיקה, יש שיעורים!" הוא צעק אלי מרחוק, קולותיו היו חלשים אך הבנתי את המילים שלו ברור וחלק.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"הי אמלי!" צעקתי אליה מהדלת בכניסה של האוטובוס, היא ישבה בערך בחצי של האוטובוס הצהוב והגבוה.
אמלי, נראת כמו תמיד - עיניים אפורות כחולות. שיער שחור עד הכתפיים ופוני בובה. בערך בגובה שלי. היא ממש יפה לדעתי ולדעת כולם, אבל היא לא חושבת ככה. "הי רוזי!" היא צעקה בחזרה.
אני שונאת שהיא קוראת לי ככה... רוזי, זה לא השם שלי! טוב נו... נשרוד.
"עשית שיעורים?" היא שאלה אותי ישר כשהתישבתי לידה והמשיכה לדבר בלי לחכות לתשובה "אני יכולה להעתיק ממך? זה מקרה חירום! המורה אמרה לי שהיא תשעה אותי אם אני באה בלי שיעורים! כבר ביום הראשון!" היא הצליחה להשחיל כמה קללות עסיסיות לפני שנתתי לה את המחברת שלי.
היא ידעה שאני אכין את השיעורים בוודאות, אני תמיד מכינה שיעורים, אני אף פעם לא הברזתי, אף פעם, אף כיתה. עכשיו כיתה י' ! כבר לא צחוק, אמלי צריכה להבין את זה.
"תגידי, ראית את ג'ייס?" שאלתי אותה בזמן שהיא העתיקה לי מהמחברת את התשובות לשיעורים שהיו. "לא. ת'אמת, זה מוזר, לא ראיתי אותו כבר מלא זמן... טוב, נושא אחר. אז? את מתרגשת ליום הראשון ללימודים?" אמלי שאלה אותי בקצת עיצבון אז זרמתי איתה.
"כן! את יושבת לידי! שאני לא אתקע ליד מישהי פקצה או איזה ערס!" היא ענתה במהירות מפחידה "סורי, אני הבטחתי למעיין" . "אני שונאת את מעיין! תמיד שנאתי ותמיד אשנא!" אמרתי בקול כעוס. "סורי" היא אמרה כמעט בלחש ויצאה מהאוטובוס, רק אז קלטתי שהגענו לבית הספר.
המשכתי ללכת לבד, ליד הקפיטריה ואז.....
"יכול להיות?" שאלתי את עצמי חלושות. "זה ג'ייס?" מה קרה לג'ייס עם השער עד המרפקים? ללא הפוני ועם הגשר? הוא נראה שונה לגמרי! שיערו החלק והבלונדיני הסתדר בצורה מושלמת, אורכו היה כמעט עד כתפיו ולמול עיניו היה פוני אמצע יפה. הוא היה ללא גשר, שיניים ישרות, לבנות ובוהקות. צבע גופו הוא בגוון דבש. עיניו נשארו בירוק היפה הזה שלהם, יותר יפה מתכלת! הוא ישב ליד אחד השולחנות, מאחוריו היו כמה בנות שהתלחששו, הביטו בו במבט מאוהב, הם לא באמת מאוהבות אלה מאוהבות ביופיו. הם הצביעו עליו לפעמים, הוא העיף בהם מבט וחזר לתנוחתו הקודמת.
"ג'ייס?" התקרבתי ושאלתי את האדם היושב מולי. הוא העיף בי מבט, עיניו נפתחו לרווחה, מה שגרם לעיניו לנצוץ יותר מהרגיל. "רוז!" הוא קרא בשמחה, קם ונתן לי חיבוק ע-נ-ק. הבנות הביטו בי בשנאה ובבלבול, גם אני הייתי מבולבלת, הן בטח חשבו לעצמן : 'מה הוא עושה איתה? אנחנו יותר יפות' מה שנכון.... מה הוא נותן לי את החיבוק הזה? אני, עיניים חומות דבש. שיער חלק עד המותניים בצבע ג'ינג'י ופוני בובה, יש הרבה שאומרים שהוא יפה אבל אני...אני לא יודעת, גובה רגיל וגוף רגיל.
"כמה זמן לא ראיתי אותך!" הוא אמר בהתלהבות. "כן גם אני אותך, איפה היית?" שאלתי אותו בסקרנות. הוא השתתק וישר שינה נושא : "איזה כיתה את?" . "אני, רגע אני אבדוק........ י'4". אמרתי וחייכתי חיוך עדין. "יש לך חיוך יפה." הוא אמר וחייך חיוך מושלם, הסתכל בדף קטן ומיד הוסיף "הי! גם אני ב-י'4! ליד מי את יושבת?" הוא שאל בסקרנות. "אני? לא יודעת ואתה?" שאלתי אותו חזרה. "אה, אני יושב ליד בן...." הוא אמר ונשמע שכל ההתלהבות ירדה לו. בן זה החבר הכי טוב שלו, לדעתי הוא לא חתיך, אבל גם לא מכוער - עיינים חומות, שיער קצוץ וחום, די נמוך ויש לו גשר. אה וגם יש לו פאק באף, הוא עקום כזה. "טוב, חבל." אמרתי את זה בטון שאומר 'לא נורא, אל תהיה עצוב'.
"אני יכול ללכת איתך לכיתה?" הוא שאל אותי בקולו הצלול והעדין. "כן." עניתי לו ופחדתי שהוא יראה שאני מסמיקה.
"טוב, הגענו." הוא אמר ונכנס פנימה.
"אאאאאאהההההההההההההההה!!!!!!!!! רוז!" זאת הייתה ליאור. היא נראתה כמו תמיד, בלונדינית עם עניים כחולות, השיער שלה גלי ויפה, אבל רוב הזמן היא עושה מחליק או בייביליס. היא יותר גבוהה ממני בשלושה או ארבעה ס'מ. היא שמה אודם בצבע אדום בוהק, צלליות סגולות, איליינר וקצת סומק. הבנים אוהבים אותה יותר מאשר את אמלי.
לא ראיתי אותה כמעט כל החופש, מה שמוזר כי אנחנו החברות הכי טובות, אני, היא ואמלי, אנחנו ביחד כמעט תמיד.
"ליאוררררררררררררר!!!!!!!!! איך התגעגתי!" עניתי לה ואז חייכתי חיוך גדול מאוד.
"יאללה ביי, חייבת ללכת לשיעור, אני ב-י'7, תאחלי לי בהצלחה." היא אמרה לי ורצה לכיתה שלה.
נכנסתי לכיתה ופני הוארו כשראיתי שיש שולחן ריק, אמלי ומעיין ישבו שתי שולחנות באלכסוני, ג'ייס ובן ישבו שלושה שולחנות מולם, השורה הראשונה.
זה המקום האחרון שיש בכיתה, כולם כבר ישבו. טוב, כנראה אני יושבת לבד.
די שמחתי שאני יושבת לבד, אני יכולה לשים את הילקוט על הכיסא שליד. רוב הילדים שהיו בכיתה היו איתי באותה כיתה גם שנה לפני זה. היו ילדים שעברו כיתה, היו ילדים חדשים. לא חדשים בבית הספר, פשוט העבירו אותם לכיתה הזאת.
ואז נכנס עוד ילד, כנראה ילד חדש, הוא הביט סביבו כדי למצוא שולחן, לא הכי רציתי שהוא ישב לידי, הוא היה נאה - עיינים בצבע תכלת. שיער שחור בערך עד הכתפיים, מתולתל חלקית וצונח למטה לכתפיו ולמול עיניו, הוא היה קצת יותר גבוה ממני, בערך כמו ג'ייס, אבל... אני לא מכירה אותו.
בסוף חשבתי על זה שהוא בטח צריך עזרה בלהשתלב בחברה אז הרמתי את ידי ואמרתי לו שיש לידי מקום, חייכתי חיוך עדין והורדתי את ידי. הוא בא והתישב לידי. "היי, אני רוז." אמרתי לו בקול עדין. "הי, אני לוקאס." הוא אמר וחייך חיוך שחשף שתי שורות שניים ישרות ולבנות. "מאיפה באת לכאן? ובאיזו רחוב אתה גר עכשיו?" שאלתי אותו. אולי זה חטטנות, לא נורא, אני סקרנית.
הוא השתתק ואז אמר "אמממ........ אני מ-" המורה קטע אותו והתחיל לצעוק. "מי זה מדבר?! התחלנו את השיעור לפני רבע דקה!". המורה החל לדבר ולדבר ולדבר עד שהיה צלצול, כולם יצאו מהכיתה ואני נשארתי לסדר את הילקוט שלי. הבטתי דרך החלון החוצה, ליער שליד בית הספר.
פתאום ראיתי ביער את בן, רציתי להגיד לו שלום ולשאול אותו עם הוא יודע איפה ג'ייס. פתחתי את החלון ופתאום עלו על עורו הלבן שערות חומות וכהות, עיניו הפכו לעיני חתול - האישון היה צר ושחור, כול עינו הייתה בצבע צהוב כתום, לא היה שם לבן. הוא ירד על ארבע והפך לזאב. הוא עשה עם ראשו סיבוב מהיר וחד. התכופפתי.
"ג'ייס! ג'ייס!" צרחתי בכל בית ספר עד הצלצול, והלכתי לכיתה. בכיתה ראיתי את ג'ייס ובן, כשראיתי אותו, השתתקתי. השיער על ידי סמר.
"הי רוז, הרבה זמן לא ראיתי אותך" הוא אמר והביט בי במבט מוזר שאני אף פעם לא ראיתי על פניו וחייך חיוך ערמומי. הוא יודע, הוא יודע שאני ראיתי אותו הופך לזאב.
הרבה מחשבות עפו במוחי - איך הוא הפך לזאב בצהריים? האם הוא יבוא בלילה ויטרוף אותי? האם הוא שולט בעצמו כשהוא זאב?
הסתכלתי לו בעיינים, הם עדיין היו עיניים של חתול. "תראה את העיניים שלו" לחשתי לג'ייס. הוא הסתכל לו לעיינים וחזר אלי. הוא הביט בי כאילו הוא הרגע ראה רוח רפאים. "את... את רואה??" הוא שאל אותי, קולו נשמע המום. "מה?" שאלתי מבולבלת לגמרי. "בסוף הבית ספר בואי לאמצע היער." הוא לחש לי באוזן, הוא היה מספיק קרוב כדי שאני ארגיש את חום נשימתו אבל, הנשימה שלו הייתה קרה, קרה מאוד.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הלכתי לקפטריה ושמתי לי אוכל על המגש. התישבתי ליד אחד השולחנות.
"הי, רוז." זה היה לוקאס. הוא בא ועמד מולי עם מגש האוכל שלו. מגש האוכל שלו היה כמעט ריק, כול מה שהיה שם זה קופסת פסטה, תפוח ומיץ תפוזים. "הי ,לוקאס. איך היה בהפסקה? מצאת חברים חדשים?" שאלתי ואז חייכתי חיוך קטן ומתוק. "אה... לא ממש..." הוא ענה והשפיל את מבטו. "אני יכול לשבת איתך?" הוא שאל ומשך באפו. "בטח." אמרתי בשמחה והוא התישב, ראשו עדיין מופנה כלפי מטה. "מה זאת אומרת שלא ממש מצאת חברים חדשים?" שאלתי כדי שלא נוכל בדממה. "אני לא רוצה לדבר אל זה, טוב?" הוא ביקש בשקט. "טוב." הסכמתי לבקשתו.
"מה את עושה אחרי הבית ספר?" שאל אותי לוקאס בתמימות. "אני הולכת ליער ואז הביתה." אמרתי בחיוך. "אה." הוא אמר בנימה מאוכזבת אך מוזרה באותה רמה.
גמרנו לאכול והמשכנו את היום כרגיל עד הצלצול האחרון.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
'בסוף הבית ספר בואי לאמצע היער.' זה מה שג'ייס אמר לי אחרי שהוא הביט בעיניו של בן.
בסוף בית הספר הלכתי ליער וחיכיתי לו שם חצי שעה, אני לא מבינה למה לוקח לו כל כך הרבה זמן, היער ממש ליד בית הספר.
התחלתי לצאת מהיער כדי ללכת הביתה.
היער נראה טיפה אפל - העצים היו גבוהים ועליהם היו יבשים, אולי פה ושם היו כמה עצים עם עלים ירוקים. האדמה היתה חומה ללא דשא, רק עם אבנים.
בין העצים היו צלליות שונות ומשונות.
מבין שני עצים יצא בן.
"ה.. הי, בן. מה אתה עושה כאן?" שאלתי אותו בהיסוס. ליבי הלם בחוזקה עד כאב. "ג'ייס סיפר לי שאת יודעת. הוא אמר לי לא לפגוע בך, שאת לא תספרי. אבל, מה עם את כן תספרי?" הוא אמר לי בנימה משועשעת. קולו נשמע כמו נייר זכוכית שמשתפשף על עץ.
אט אט הוא החל להשתנות מאיש, לזאב. הוא היה זאב יפה - צבעו היה חום כמו שיערו.
הוא ילל יללה ארוכה שהפכה בסוף לנהמה. הוא הביט בי. הבטתי בו בחזרה במבט מזועזע והתחלתי לרוץ.
ליבי החסיר פעימה.
הוא התחיל לרדוף אחרי, בשלב הזה הוא כבר היה זאב. הוא היה יותר מהיר ממני, כמובן, הוא זאב. הוא תפס לי ברגל חזק עם ציפורניו החדות ועשה לי שם פצע, זה כאב מאוד, הרגשתי שמיליון חרבות ננעצו לי ברגל. צרחתי מכאב ומפחד.
פתאום מבין חריץ שהיה בין שני עצים, לוקאס התנפל עליו וצעק באותו הזמן משהו שנשמע כמו - 'אל תפגע בה! היא הידידה היחידה שלי!'.
בן הפך חזרה לאדם.
הוא היה תקוע מתחת ללוקאס. לוקאס החזיק את ידיו של בן צמודות אחת לשניה על חזהו של בן.
בן צרח בניסיונו להשתחרר אפילו שלוקאס לא פגע בו.
בן הצליח לבעוט בלוקאס בבטן אבל לוקאס לא עזב אותו, רק עשה קולות כאב לרגע קט. לוקאס הרים את ראשו ושפתיו שנסוגו טיפה לאחור חשפו שני ניבים חדים כתער בין שיניו הישרות. צבע עיניו נהפך לאדום בוהק. "טוב! אני לא אפגע! רק, רק תן לי ללכת, לוקאס!" . צרח בן וניסה להשתחרר מאחיזתו של לוקאס. "טוב, בסדר." לוקאס אזב לאט לאט את ידיו של בן.
לוקאס חזר להיות בן-אדם רגיל.
בן השתחרר מלוקאס ובעט בו בחוזקה. לוקאס נפל על האדמה ופגע בראשו, הוא לא קם חזרה, רק שכב שם ללא ניע, רגלו הייתה מונחת על האדמה בצורה מוזרה, היא נשברה. בן חזר להיות זאב. הוא התקרב לראשו של לוקאס וחשף את שיניו כסימן לזה שהוא רוצה לפגוע בו.
"לא! עזוב אותו! בבקשה!"
בן הביט בי וברח.
רצתי לכיוונו של לוקאס. הרגל כאבה לי מאוד אבל לוקאס לא קם חזרה.
"לוקאס! לוקאס!" ניסיתי להעיר אותו אבל ללא הצלחה. התחלתי לבכות. שמתי את ראשו הפגוע של לוקאס על ברכי ואז גיליתי שהוא מדמם. שלולית דקה וקטנה של דם נהייתה מסביב לראשו של לוקאס.
"היי." זה היה ג'ייס שהגיע מכיוון ביתו. הסתובבתי אליו בעניים דומעות. "מה קרה?!" הוא שאל אותי ואז רץ לכיווני ולכיוון לוקאס. "בן, בן הוא אדם זאב, מתי שהוא רוצה הוא יכול להפוך לזאב!"
"כן, אבל מה קרה לו, רוז?" הוא שאל אותי והצביע על לוקאס. והמשיך לפני שהייתה לי הזדמנות לענות לו. "לא משנה. את? את בסדר?" הוא שאל בדאגה שהפתיעה אותי. "כן, אני בסדר. זה לוקאס. בן ניסה להרוג אותי אבל אז לוקאס הגיע, הוא הבריח אותו אבל נפגע בראשו, חזק." אמרתי לג'ייס וניגבתי את הדמעות מעיני עם ידי. "מה? בן ניסה להרוג אותך? את בסדר? מאה אחוז?"
לא היה לו אכפת מלוקאס או מזה שבן הוא גם אדם זאב, זה עצבן אותי מאוד. "כן! אבל לוקאס ניפגע! רגע, אתה ידעת שבן הוא אדם זאב ושלוקאס הוא ערפד?!" שאלתי אותו בעיצבון. "כן, ידעתי שבן הוא אדם זאב. רגע. לוקאס ערפד? ממ... את זה לא ידעתי." הוא אמר את זה בנימה שאומרת 'טוב, לזה לא ציפיתי' . "אני אומרת לך שלוקאס נפגע כשהציל אותי! נפגע קשה! איפה אתה היית?!" שאלתי אותו בבכי, ידעתי שיצאתי קצת אנוכית אבל הייתי נסערת.
"לא אכפת לי מלוקאס! וכשאמרתי אחרי הבית ספר לא התכוונתי ממש על השניה שאחרי הבית ספר! התכוונתי לאחרי האוכל!" הוא צעק בחזרה בעוד יותר אנוכיות ממני, הוא ידע את זה. "לך." אמרתי לו בשקט. ידעתי שאם אומר עוד משהו אני אבכה.
"מה?" הוא שאל אותי המום. "לך ותתקשר לאמבולנס! אין קליטה ביער!" צעקתי לעברו ופרצתי בבכי, שמתי את ראשי על החזה של לוקאס. "טוב, אני עוד מעט חוזר." הוא נשמע קצת פגוע.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"איפה אני?" הוא שאל והשתעל. "הוא ער!" אמרתי ופני קרנו משמחה. לידי עמדו אמלי, מייק, ליאור וג'ייס. "אתה בבית החולים, לוקאס." אמרה אמלי בחיוך מתוק ונעים. "תודה." הוא פנה לאמלי וחייך חיוך מושלם והמשיך. "לא שאני לא שמח לראות את כולכם אבל, מי אתם? אותך אני זוכר רוז. אח, מתפוצץ לי הראש." הוא חייך חיוך שאומר 'אני בסדר, בערך, זה רק כואב מאוד' ושם את ידו על מצחו.
"אני אלך להביא לך כדור." אמרה האחות שעמדה לצידו השני של לוקאס וחייכה. נראה שהאחות אהבה את לוקאס. היא הייתה יותר מבוגרת ממנו, אבל היא ניסתה להתחיל איתו כמה פעמים.
"אני ליאור, זאת אמלי, זה מייק וזה ג'ייס." הוא הרים את כף ידו בסימן של שלום. "כמה זמן אני ככה?" הוא שאל בנימה קצת דאגנית. "חמישה ימים." עניתי לו.
"מה קרה לו, ולך..." אמרה ליאור מבולבלת קצת. "היינו ביער וזאב תקף אותי ולוקאס הבריח אותו ונפל, מה כול כך קשה?" שאלתי את ליאור. כמובן ששיקרתי, לא רציתי לסבך אותה בזה.
לוקאס השמיע קולות כאב וסבל. "איפה האחות?" הוא שאל בנימוס.
"אני כאן, אני כאן." היא רצה אליו עם כדור נגד כאב ראש ביד אחת וכוס מים ביד השניה. "תודה." אמר לוקאס בקול עדין ונעים ואז השתעל קשות. "אולי כדי שלא תתאמץ לדבר, אתה איבדת הרבה דם. גם כדי שתשאר כאן כמה ימים."
היא אמרה לו בחיוך והמשיכה. "אני לא מבינה, איך הצלחת ליפול בחוזקה כזאת עד רמה שלחמישה ימים אתה מעולף, פתחת את ראשך והרגל שלך נשברה? ועוד איזה שבר! היא עדיין שבורה!" אמרה האחות מבולבלת . "אני לא יודע. אולי נפלתי על אבן?" . הוא שאל את האחות כדי שזה לא יראה מוזר שהוא יודע את הסיפור. אם הוא יגיד לה את הסיפור האמיתי, על זה שהוא ערפד ושבן הוא אדם זאב אז יכניסו אותו לבית משוגעים.
"אולי." היא ענתה בנימה מרירה ומפחידה והמשיכה באותה נימה.
"אתם צריכים ללכת, כבר מאוחר."
עצרתי לרגע והבטתי לכיוונו של לוקאס. ג'ייס, שהיה מאחורי, לא יכל לצאת כי הייתי מולו. "אני רוצה להשאר עוד קצת, בבקשה." התחננתי לאחות והסתכלתי סביבי, בית החולים היה ריק לגמרי, מה שמוזר כי זה, טוב, בית חולים.
"די, אני כבר עייפה. בואו ניצא." אמרה אמלי וקולה באמת נשמע עיף.
היא, ליאור ומייק יצאו מהחדר ונכנסו למעלית. "רוז, ג'ייס אתם באים?" שאל אותי מייק. הפנתי לו את מבטי. "כן, עוד מעט. תצאו לחנייה, אני עוד מעט באה." ג'ייס המשיך אותי."גם אני." חייכתי לעברו חיוך קטן.
"אתם צריכים ללכת, עכשיו!" צעקה האחות ונהייתה יותר זקנה ואפורה והיו כמה סדקים על גופה. "אני צריכה את דמך ערפד!" היא צעקה לעברו של לוקאס ורצה עליו במהירות בשיניים חשופות. היא כלאה אותו מתחתיה, כמו שהוא כלא מתחתיו את בן, בדיוק אותה הדרך.
"מה כולם רוצים ממני?!" צעק לוקאס והמשיך. "איך את יודעת שאני ערפד? אני חדש בעיירה הזאת!" צעק והביט ב'אחות'. כל הזמן הזה לא דיברתי, לא יכולתי להוציא מילה, הייתי המומה מדי. האישה תפסה את לוקאס בראשו וקירבה את שנייה לצאוורו ואז ג'ייס דחף אותה הצידה. "רוז! רוז את בסדר?!" שאל אותי ג'ייס.
"ל..לא... לא נראה לי..." אמרתי לו חזרה והוא ישר רץ עלי. "מה קרה?" הוא שאל אותי מודאג. "יש לי סחרחורת." אמרתי לו מפוחדת.
לוקאס, שניסה להגן על עצמו מפני היצור שמנסה להרוג אותו, שאל את אותה השאלה שוב אבל בקול חזק יותר ויציב יותר. "איך את יודעת שאני ערפד?" הוא היה כלוא ומבולבל. "כולם מהעולם התחתון יודעים מה אתה טיפש!" היא השיבה לו בצעקה. "את, את מהעולם התחתון?" הוא שאל וקולו רעד. "כן!" היא צעקה בקול חזק כול כך עד שאחד החלונות הפנימיים נשבר למיליון רסיסים.
"מה את רוצה ממנו? מי את?" שאלתי אותה בהיסוס. היא סובבה עלי את ראשה בהפתעה, כאילו לא שמה לב שהייתי שם עד עכשיו. "אני אחד השדים העליונים! תוכלו לקרוא לי בת השאול! ומה אני רוצה ממנו? כלום, אני רוצה את הדם שלו!" היא צעקה וקולה השתנה ונשמע כמו, אה... המוות. לוקאס ניסה להשתחרר אבל ציפורניה חדות כסכינים והוא נפצע בידיו. "למה?" המשכתי בחוצפה ובהיסוס. "למה?! כי הדם שלו גורם לי להיות חזקה!"
לוקאס בעט בה ברגלו הבריאה והיא כמאט מעדה. "עזבי אותו!" צעק ג'ייס וחבט בה באחת הכריות. היא דחפה אותו לצד בלי לפגוע בו וזינקה על צאוורו של לוקאס והוא זז קצת הצידה והיא נשכה חזק את ידו. הוא צעק מכאב. "לא! אני צריכה דם מצווארך!" זעקה בת השאול. שמעתי את לוקאס צועק וחזרתי לעצמי כאילו שנתנו לי סטירה והתעוררתי מחלום. רצתי לכיוונה ומשכתי לה ברגל והיא נפלה.
"רוז! זה לא משחק! היא מאסטר מהעולם התחתון!" זה היה ג'ייס. "אבל ג'ייס! תראה!" צעקתי לעברו והצבעתי על בת השאול. היא צרחה ורגלה התפוררה מאיפה שתפסתי את רגלה ומטה. לוקאס וג'ייס הסתכלו עלי מבועתים. "מה זה? מי את??!" צווחה בת השאול מבולבלת. "א... א.. אני... אני לא יודעת..." גמגמתי וקולי רעד. "רוז! הפנים שלה! תגעי לה בפנים! זה יהרוג אותה!" זה היה לוקאס שבדיוק שם לב לזה שבת השאול צלעה לעברו.
ראיתי אותה, קרובה עליו כול כך, הוא לא יכל לברוח בגלל הגבס שיש לו והקביים היו רחוקים ממנו.
התחלתי לרוץ אחריה עד שעקפתי אותה ושלכתי את ידי על פניה, פנייה נגעו בכף ידי. היא הייתה קפואה, כמו קרח. "מה זה?! מה את?!" היא צעקה שנית והתפוררה לאט. שלושתנו הסתכלנו עליה במבט מזועזה ואז היא המשיכה לצעוק. "לא! אל תסתכלו עלי! איך שלושה ילדים מסריחים הצליחו לחסל אותי!? אותי! בת השאול!!" . היא התפוררה לגמרי בצווחה מחרישת אוזניים. תהיתי עם אמלי, ליאור ומייק שמעו אותה...
ג'ייס הביא ללוקאס את הקביים ועזר לו להגיע למעלית. המעלית הגיעה וירדנו שלושתנו לחנייה התחתית. "אני מצטער שעברת את כול זה בגללי. את בסדר?" אמר לוקאס בקול מאוכזב ודואג. "אני בסדר, תודה ששאלת. וזה לא בגללך." אמרתי לו וחיייכתי חיוך מאולץ.
"האחות הזאת לא אמרה ללוקאס להישאר בבית חולים כמה ימים? ומה לעזאזל קרה לכם שם? יורד לכם דם! זה שלכם?" שאלה ליאור מבולבלת. "הייתה בעיה, הוא היה צריך ללכת. וזה... זה לא דם, זה קטשופ." עניתי לה בקול עייף. "טוב, אני הייתי כאן מספיק, בואו נלך הביתה." אמר מייק כששמע שאני עייפה. הוא החבר הכי טוב שלי, ואמלי החברה הכי טובה שלי. הוא מתנהג לפעמים כאילו הוא אבא שלי וזה מעצבן... אבל רוב הזמן הוא מתנהג כמו אח גדול שלי, זה כיף. לפעמים הוא כמו חבר, זה גם כיף. אבא שלי מת, הוא הלך ליער ולא חזר משם.
"תורידו אותי כאן." אמר לוקאס ולקח את הקביים. "פה אתה גר?" שאל אותו מייק בנימה מופתעת. "לא." ענה לוקאס ולא הוסיף עוד, רק 'לא'. זה ממש מוזר, הוא לא אומר מאיפה הוא או איפה הוא גר עכשיו... טוב נו, הוא ערפד, הוא בטח גר במערה או משהו והוא לא רוצה שמייק, ליאור או אמלי ידעו. "ביי." אמרתי לו בחיוך וכולם חזרו אחרי. "ביי. רוז, תגידי למורים שאני שברתי את הרגל אז אני לא יבוא לבית הספר כמה ימים, טוב?" הוא ביקש ממני והתחיל ללכת קדימה. "טוב." צעקתי עליו דרך החלון של המכונית.
"זה רק אני, או שהוא ממש מוזר?" אמר מייק אחרי שלוקאס יצא מתווך הראייה שלו.
"כן." הסכימה ליאור והמשיכה מהר. "אבל הוא חתיך." גם אמלי הסכימה איתה. ג'ייס לא אמר דבר. "הוא לא מוזר! הוא פשוט חדש, ואין לו הרבה חברים." אמרתי בלי לחשוב פעמיים. "טוב. מה שתגידי..." אמרה ליאור.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"רוז, מה עם לוקאס?" שאלה אותי אמלי בסקרנות. "אה. פתאום אכפת לך ממנו? חשבתי שהוא מוזר." אמרתי בקול מתנסה. "אני לא צוחקת!" היא אמרה ומבטה נראה יותר רציני מתמיד, אף פעם לא ראיתי אותה ככה. "למה?" שאלתי אותה בקול דאגני. "כי האחות מבית החולים באה לבית הספר, היא אמרה שהטעות הסתדרה ושהוא צריך לנוח בבית החולים." היא אמרה. הסתקלתי עליה ולא נשמתי. "את נראת חיוורת, אולי כדי שתלכי למנהל או לאחות בית הספר." היא אמרה ונשמע שהיא באמת דאגה לי. "כן. את צודקת. אמלי, תודה." אמרתי חייכתי חיוך ממש קטן. "לא משנה מה המצב, אפשר לסמוך עלייך שתחייכי." היא אמרה בנימה צינית אבל היא הייתה רצינית בדבריה. "חח, נכון."
"כן אמא, הלכתי לאחות, היא אמרה לי ללכת הביתה." אמרתי לאמא שלי בטלפון שלי. "טוב מתוקה שלי, אני באה לאסוף אותך. נשיקות." היא אמרה ואז נשמעו קולות מכונית שנוסעת בכביש. "ביי." עניתי לה וניתקתי.
"הי." זה היה ג'ייס שבא לכביש שליד בית הספר. "היי." החזרתי לו וחייכתי, שוב. מה שאמלי אמרה לי, על זה שאני תמיד מחייכת, היה אמת. "אני ממש ממש מצטער." אמר ג'ייס וניראה מובך. "אל מה?" שאלתי אותו מבולבלת. "על זה ש-" קולות צפירה של מכונית עצרו אותו, אמא שלי הגיעה. "טוב, תגיד לי בפעם אחרת. ביי." אמרתי לג'ייס קצת מאוכזבת, אבל שמחה שאמא שלי הגיעה. "טוב. ביי, תהני בבית, רוז." הוא אמר וחייך עלי ועל אמא שלי. "רגע אמא." אמרתי לה לפני שהתחלנו לנסוע. "טוב." היא אמרה ועצרה. "חכה!" צעקתי לעבר ג'ייס והוא עצר והסתובב עלי. "מה?" הוא שאל אותי בסקרנות. נהייתי חיוורת שוב והייתה לי בחילה. "אמלי אמרה לי ש-" עצרתי. "ש- מה?" הוא שאל אותי. "שהאחות מבית החולים דיברה איתה, היא אמרה לה שלוקאס יכול לחזור ושהבעיה נפתרה." אמרתי לו והוא לא אמר דבר. רק הביט בי, המום. קולות צפירה עלו מהמכונית הלבנה שנית, אז נכנסתי למכונית ונסענו. צבע עורי חזר והבחילה הלכה.
"מי זה?" שאלה אותי אמא בסקרנות והמשיכה בלי לחכות לתשובה כמו שהיא תמיד עושה. "הוא החבר שלך?" היא שאלה בהתרגשות. "אמא, זה-" היא קטעה אותי באמצא בעוד יותר התלהבות. "ידעתי! אוי! זה החבר שלך! רואה? אמרתי לך שעוד יהיה לך חבר!" היא אמרה והחמצתי פנים. "אמא זה ג'ייס!" צעקתי בלי לשים לב. "אה." היא אמרה באכזבה. בהמשך הנסיעה היא שאלה אותי כול מיני שאלות על איך היום עבר עלי עד עכשיו ועוד שאלות כאלו.
אמא, ששמה האמיתי הוא איריס, נראתה כמו תמיד - קצת שמנמנה, עם שיער חום עד החזה. עיינים ירוקות חומות. אבל משהו היה שונה, אני לא יודעת מה, אבל משהו היה שונה.
הגענו הביתה. "אמא!!!" צעקה אחותי הקטנה בת החמש ורצה לעברה, חיבקה אותה חיבוק והרפתה. "הי, לילי." אמרתי לה וחייכתי לעברה. "רוז!" היא אמרה וחיבקה גם אותי.
לילי הייתה חולה אז היא לא הלכה לגן והשכנה שמרה עליה עד שאמא ואני נחזור.
לילי נראת כמו תמיד - עינים כחולות, שיער חום חלק עד קצה הגב, היה לה אף קטן ויפה ומבנה הפנים שלה היה כמאט מושלם. היא נראתה חיוורת מהרגיל מכיוון שהיא מצוננת.
אכלנו ארוחת צהריים והיום המשיך כרגיל.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"לוקאס!!!!!!!!!!!!!" חזרת לבית הספר!!!!" אמרתי בהפתעה כשראיתי אותו יורד מהאוטובוס עם קביים. "היי, רוז." הוא אמר והתקדם לעברי. רצתי לעברו וחיבקתי אותו והוא חיבק אותי חזרה. "בוא, השיעור עוד שנייה מתחיל." אמרתי וחיוך נפרש על פני. "טוב." הוא אמר והתחיל ללכת איתי.
הגענו לשיעור. בן לא הגיע היום. ראינו את המורה צורח על ברד. ברד, ביריון בית הספר נראה כמו תמיד - עיינים חומות. שרירים. צלקת החותכת את גבתו ועולה עד לסוף מצחו, מעניין איך זה קרה... יש לו עיינים בצבע חום ושיער בצבע חום.
"מה אתה חושב לעצמך כשאתה זורק לו את התיק לשרותים?!?!" המורה צרח והצביע על סאם, החנון של הכיתה. בלי לחשוב פעמיים ברד הצביע גם כן על סאם ואמר בקול רם מאוד. "כי הוא חנון!" יובל השפיל את מבטו.
יובל נראה די טוב-עיינים ירוקות כחולות, שיער בצבע שתני מסודר קצת כמו של ג'ייס אבל לסאם היה פוני צד יפה מאוד ועוד משהו שלא ידעתי להסביר. היו לו ידיים שריריות, מה שמוזר כי הוא חנון שלא כלכך מצליח להגן על עצמו... היו לו משקפי ראיה רגילות, המשקפיים התאימו לו, זה היה לו יפה, לא חנוני, ממש לא. אבל הוא תמיד לבש חולצה משרדית ואפוד צמר מעל, זה מה שנתן לו את המראה החנוני.
המורה וברד המשיכו להתוכח. "שניכם! לריתוק!" צעק המורה בכעס. הסתכלתי על סאם, למה הוא זה שצריך להשפיל את מבטו? למה גם הוא צריך להיות בריתוק? הוא לא עשה שום דבר רע!
"המורה! זה לא בסדר! סאם לא עשה כלום!" צעקתי בלי לחשוב פעמיים, ידעתי שזאת תהיה בעיה בהמשך, כולם יחשבו שאני אוהבת את סאם וכול זה אבל, לא חשבתי על זה באותו הרגע. כולם בהו בי. "טוב, את בהחלט צודקת." אמר המורה וכולם בהו בו עכשיו. פעם ראשונה שהמורה הזה הסכים אם, אם מישהו. "תודה. תודה רבה." לחש לעברי סאם. "בבקשה." אמרתי וחייכתי חיוך קטן ומתוק. "ועכשיו." אמר המורה באופן מפתיע והמשיך. "שבו!!" הוא צרח בקול רם מאוד וחייך חיוך מרוצה. ליבי החסיר פעימה. השיעור הלך כרגיל עד הצלצול.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"למה עשית את זה?" שאל אותי סאם אחרי השיעור בנימה מופתעת טיפה והמשיך בלי לחכות לתשובה. אני אפילו לא זוכר את השם שלך." הוא אמר והשפיל את ראשו, שערותיו תלתלו למטה גם כן. משקפיו ירדו טיפה על אפו, הוא החזיר אותם למקומם והרים את ראשו חזרה. "כי זה לא היה צודק לדעתי שגם אתה תשלח לריתוק. אה ו... השם שלי הוא רוז." אמרתי וחיוך קטן נפרש על פני. "רוז, זה שם מיוחד." הוא אמר וחייך חזרה. "תודה." אמרתי לו בקול מתוק ופחדתי שהוא ישמע את ליבי אשר פועם חזק יותר מהרגיל.
את ההפסקה בילינו יחד, היה כיף. מאוד כיף. הוא מגניב.
"אני חייב לומר לך משהו." הוא אמר ברצינות, אבל הוא היסס לפני שאמר את זה. "מה יש?" שאלתי אותו בנימה מבולבלת וסקרנית.
"לא כאן, אולי, אולי את רואה." הוא אמר וחייך, בדיוק כמו מקודם אבל הפעם הוא הזיז את שערו לאחור מה שחשף שתי אוזנים ארוכות יותר מאוזנים של בני אדם רגילים, הם היו מחודדות בקצה שלהם.
הסתכלתי עליו בתדהמה. "אתה?-" עצרתי וחיפשתי את המילה הנכונה. "משנה צורה אלפי." הוא השלים אותי לאחר זמן מה של ניסיון למצוא את המילה. המשכתי להביט בו ללא ניע וללא רחש, הייתה דממה. "בואי, יש שיעור." אמר סאם ושבר את הדממה, הוא הזכיר לי את מייק. הלכנו לשיעור. היום עבר לו רגיל, בהפסקה הייתי עם ליאור ואמלי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הייתי לי לבד על הספסלים של התחנה וחיכיתי שהאוטובוס יגיע כדי שאני אוכל לחזור הביתה. תמיד האוטובוס שלנו מגיע אחרון. ליאור הלכה לחבר החדש שלה, עוד לא הכרתי אותו. אמלי ומעיין הלכו לקניות קרוב לישוב אחר וזה יהיה להן יותר קל לעלות על ההסעה של הישוב הזה ומשם להגיע לקניון. מייק הלך עם לוקאס כדי לעזור לו כי הרגל שלו עדיין שבורה אז אמא של מייק באה והסיעה אותם לרחוב של לוקאס.
"היי." אמר ג'ייס שהגיע מכיוון בית הספר. "היי." אמרתי חזרה והזזתי את התיק שלי כדי שיוכל לשבת. הוא התישב. "מה את רוצה לעשות?" הוא שאל אותי. "לעשות עם מה?" שאלתי אותו מבולבלת לגמרי.
"רוז, לגבי זה שבת השאול לא מתה! שראינו אותה מתפוררת אבל היא דיברה עם אמלי! מה את רוצה לעשות בקשר לזה?" הוא שאל בלחץ. "אני לא יודעת." אמרתי והרגשתי חסרת ערך, אני פוררתי אותה והיא עדיין חייה.
אולי אני משוגעת ואני בעצם לבד בעולם ואני מדמיינת את החברים שלי ומדמיינת את כול הסיפור הזה.
ג'ייס ראה שאני עצובה ומיד אמר לי. "אל תהי עצובה, את פוררת אותה אבל היא הייתה חשובה לשדים הממש עליונים והם החזירו אותה לחיים. את פוררת אותה! את זה אף אחד לאהצליח לעשות!" אמר וחיוך גדול נפרש על פניו. חיוך שחשף שיניים יפות ולבנות.
"ג'ייס." אמרתי ונאנחתי קצרות. "מה?" הוא שאל ונשמע שהוא מאמת רוצה לדעת מה קרה. "מה אתה?" שאלתי אותו.
"למה את מתכוונת?" הוא שאל אותי. "אתה יודע, לוקאס - ערפד, בן - אדם זאב, סאם - משנה צורה אלפי, מה אתה?" שאלתי אותו והסתכלתי לו לעיינים, העיינים היפות שלו, שאור השמש הוריד את הצבע שלהן ועכשיו הם יותר אפורות מירוקות.
"אני? אני לא... אני כלום.... אני רק בן אדם רגיל..." הוא אמר ובכל מילה שנייה הוא היסס, מה שאומר שהוא משקר. "כן, אוקי." אמרתי בקול לא מאמין. "מה? את לא מאמינה לי?" הוא שאל בציניות וציפה ל'לא' כתשובה, "לא, אני לא מאמינה לך, ג'ייס." אמרתי וצחקתי. הוא לא צחק בקול רם, אבל כתפיו רעדו כסימן לצחוק חרישי. "רגע, רגע, רגע, סאם הוא משנה צורה אלפי? ממ... בגלל זה הוא חזק אבל לא משתמש בחוזק שלו, אלפים משני צורה הם יצורים חזקים, קצת יותר מדי חזקים..." הוא אמר והדגיש את שתי המילים האחרונות. "הוא לא יכול להגן על עצמו כי אז, יש מצב גדול מאוד שהוא יהרוג בטעות את מי שהוא מגן על עצמו מפניו."
הוא הסביר כאילו לעצמו. "מה? תמיד חשבתי שאלפים חלשים ו... לא יודעת, נמוכים וג'נגים." אמרתי לו והוא צחק בקול רם. הוא המשיך לדבר עלי. "הוא לא אלף, הוא משנה צורה אלפי. וגם אלפים הם יפי תואר. הם גם יכולים לשנות צורה לכל מה שהם רוצים, קוראים להם משני צורה אלפים, אז זה די ברור. הם אוכלים רוב הזמן פירות או פרחים לא מבושלים." הוא אמר כאילו שזה משהו לא חשוב כל כך. ממ... מעניין." אמרתי לו בקול מעוניין שרוצה לדעת עוד.
ההסעה הגיעה. עלינו לאוטובוס ועוד כמה ילדים עלו לאוטובוס, בינהם ברד ומלכת הכיתה, נטלי.
נטלי לא הייתה יפה כול כך לדעתי, היא הייתה יפה אבל יש יותר יפות - יש לה שיער עז עצם הזנב בצבע בלונד. אני לא יודעת מה הצורה של השיער האמיתי שלה, היא תמיד משנה אותו. היו לה עיינים חומות בבית הספר היסודי, אבל היא שמה עדשות בצבע תכלת. היא תמיד שמה עקבים ממש גבוהים, מכנס ג'ינס או ארוך או ממש קצר, חולצת בית ספר שהיא קושרת ככה שזה יהיה כמו חולצת בטן או שהיא מכניסה אותה לתוך המכנס.
"תראו, תראו, תראו!"אמר ברד בידיים שלובות שמאחוריו עמדה נטלי. הוא אמר את זה בנימה מוזרה, בנימה היתה טיפת ציניות. "הלא זאת החברה של יובל?"
הוא המשיך אבל עכשיו הנימה שלו הייתה צינית לגמרי, בעצם לא, היה בה גם משהו, אה... מעצבן!
"אני לא חברה שלו!" אמרתי בכעס ואז נרגעתי והמשכתי. "אני לא חברה שלו, אני ידידה שלו." אמרתי בקול מתנסה. "עזוב אותה, ברד." אמר ג'ייס מאחורי. "אז אתה חבר שלה?" הוא שאל וצחק בקול רם. "יש לך בעיות ממש קשות, פשוט, עזוב." המשיך ג'ייס וקולו היה רציני ויציב.
הוא עקף אותי ועמד קצת יותר קרוב לברד ממני. הוא חשק את שיניו והסתכל לתוך עיניו של ברד.
ברד לקח תנופה לאחור ואגרף את ידו, הוא בא להרביץ לג'ייס. כשהו ראה שג'ייס לא מנסה לברוח ואפילו לא נרתע הוא עוצר באותה התנוחה.
"ברד, לא עכשיו." אמרה נטלי מאחור. "יש לכם מזל!" אמר ברד כדי שהישמע קשוח. הם הסתובבו והחלו ללכת לתוך האוטובוס. "כן, אוקי." אמר ג'ייס בנימה לא מאמינה וטיפה משועשעת, הוא היה חייב להיות זה שאומר את המילה האחרונה! "מה זה?!" אמר ברד וסובב את עצמו בסיבוב חד והמשיך. "מה אמרת?"
בעטתי לג'ייס בעקב כסימן לזה שהוא חייב להפסיק! הוא לא הפסיק ופתח. "אמרתי, 'כן, אוקי'. אתה לא שומע כל כך טוב..." ברד רץ לעברו עם יד מאוגרפת מעל ראשו וצעק. "אני שומע מצויין!" הוא השחיל כמה קללות עסיסיות המכוונות לג'ייס.
"ג'ייס!" צעקתי שאגרופו של ברד היה סנטימטר אחד מפניו של ג'ייס. ג'ייס התחמק בזריזות ולקח אותי איתו כדי שהאגרוף לא יפגע בי.
"ברד! אמרתי לא עכשיו!" צעקה נטלי מאחוריו בקול מתנסה והמשיכה. "תרביץ לו אחר כך."
"טוב" הוא אמר והם הסתובבו והתישבו ליד כול שאר 'המקובלים'.
הבטתי בג'ייס בפה פעור. הייתי בשוק. הוא זז בזריזות מפחידה כשהתחמק מברד.
"אתה בטוח שאתה בן אדם רגיל, ג'ייס?"
שאלתי אותו בקול שאומר שזו שאלה שהתשובה לה ברורה.
"טוב, לא בדיוק..." הוא אמר. "אני-" הוא עצר, האוטובוס עצר בחריקת גלגלים רועשת. "כולם לרדת." אמר הנהג ופתח את דלת האוטובוס. ג'ייס הביט בדלת בחיוך מרוצה וטיפה ערמומי. "בדיוק בזמן." הוא אמר לעצמו ורץ לדלת האוטובוס וירד.
"ג'ייס!" צעקתי לעברו אבל כבר היה מאוחר מדי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"אני בבית!" צעקתי לעבר חדר הכניסה הריק. "טוב, כנראה שאני לבד בבית." אמרתי לעצמי.
אל תהי כל כך בטוחה." אמר קול מוכר שהגיע מכיוון הסלון. "בן." שמעתי את עצמי אומרת.
"מה אתה עושה כאן?" זה היה לי מוזר שקולי נשמע חד ויציב, כי אני ממש מפחדת.
"יש לנו עסק לא סגור." הוא אמר וקולו נשמע עכשיו מהמטבח.
"לא. אין לנו. אין לי שום מניע לספר על היצורים הקסומים, שניים מאלה שאני מכירה הם חברים שלי. גם אם אני אספר את זה למישהו הוא יחשוב שאני משוגעת." אמרתי לכיוון המטבח. "אני לא בוטח בך." הוא אמר. "נפגעתי." אמרתי בציניות. "לא נראה לי שיש מישהו שאתה כן בוטח בו." אמרתי כאילו לעצמי אבל זה היה מכוון עליו. "עכשיו אני נפגעתי." הוא אמר בנימה צינית גם כן.
"איפה המשפחה שלי?" שאלתי כשנזכרתי שאמא אמרה ל בבוקר 'תהני בבית הספר, אני לא הולכת לעבודה היום, אז נפגש כשתחזרי.'
"אל תדאגי, הם בקניון, הצלחתי להוציא אותם מהבית ללא שריטה." הוא אמר וקולו נשמע... אה... מאחורי. חיכיתי קצת והסתובבתי סיבוב מהיר וחד, הוא לא היה שם.
קולו צחק בקול רם.
הרגשתי ששמיכה של קור עטפה אותי.
"אז תהרוג אותי, מה אז?" שאלתי אותו. "ואז... הכול היגמר." הוא אמר מבולבל.
"כן, ואז מה?" הוא צחק. "אני יודע מה את עושה, את חכמה. את מנסה שאני יהיה מבולבל ואז אני לא יהרוג אותך." הוא אמר וגיחך.
"טוב... זה לא עובד!" הוא זעק בכעס.
הוא יצא מהמסדרון החשוך שמוביל לחדרי, לחדר של האחות והאח הקטנים שלי, למקלחת ולשרותים ולחדר של אמא. בידו הוא החזיק תמונה שלי אם המשפחה הקרובה שלי. ראו בה אותנו עם גלידה בלונה פארק.
היא הייתה בתוך מסגרת מעץ, היא הייתה מקושטת במלאכים יפים.
הזכוכית שהייתה עלייה, החליקה אותה ויצרה ברק.
הוא בהה בתמונה, הוא נראה עצוב.
"את יודעת... אני אף פעם לא הייתי חלק ממשפחה, הייתי חלק מלהקה."
הוא המשיך לבהות בתמונה. הוא הרים ממנה את מבטו והביט החוצה.
"למה אני?!" הוא צעק בכעס וניפץ את התמונה על הרצפה - מליוני רסיסי זכוכת עשו קול של סערה. קולו חזר להיות כמו שהוא תמיד היה. חשבתי לעצמי שהוא עשה את זה כי הוא הרגיש שכמו הזכוכית, ליבו התנפץ. אבל לא ידעתי בוודאות, עיניו היו נעולות, שום רגש לא נראה שם, שום רגש חוץ משנאה, אולי גם קצת בילבול.
הסתכלתי עליו במבט רחמן. הוא הביט בי בחזרה. "אל תסתכלי עלי ככה! אני בסדר." הוא אמר ועניו היו מוצפות בדמעות.
"בן..." אמרתי בנימה מאוכזבת. "זה בסדר. זה בסדר להראות רגשות, לתת לעצמך להרגיש רגש, לא משנה איזה רגש." אמרתי לו בקול מלא רחמים ומלא רצון לזה שהוא ירגיש טוב יותר, הוא היה החבר הכי טוב של ג'ייס והוא היה גם חבר טוב שלי, פעם.