הבית שעל העץ
היי! קוראים לי שחר. לפני שאני אספר מי אני, שזאת בטח השאלה הראשונה, אני אספר איפה אני נימצא. אז ככה. נכון שלכל מקום יש היסטוריה, אז ההיסטוריה של המקום שאני נמצא שם היא מאוד מיוחדת. המקום הזה הוא יער מיוחד ומוזר. כל מכשיר אלקטרוני שמתקרב אליו פשוט נכבה. אני אספר לכם מה קרה לנו פה.
אנחנו משפחה שהגיעה ליער הזה סתם בשביל לעשות פיקניק ולהישאר למחנה במשך שבוע. אתם לא מכירים את המשפחה שלי. אם נוסעים לשבוע, אז אנחנו מביאים את כל הבית איתנו. יצאנו לדרך והגענו ליער ענק ורחב שוליים. בנסיעה ביער סובבו את הג'יפ שלנו עצים עבים נראים כמו בני מאות שנים. ראינו קרחת היער והחלטנו להתמקד שם לפיקניק ואולי להקים שם מחנה.
עוד לפני שהגענו למקום המיוחל קלטנו, שהאוטו לא מתניע והניידים לא קולטים, התחלנו להילחץ. הבנו שלצאת מפה אי אפשר. אז אבא שלי הלך לתוך היער, מצא עץ, ניסר לו את הצמרת והתחיל לבנות על העץ בית. הוא כרת כמה עצים והמשיך לעבוד. כל חצי שעה נראה שהוא מתקדם. אחרי בערך פלוס מינוס 12 שעות הוא יצר בית עם 4 חדרי שינה, סוג של חדר אוכל, חור בחוץ עם 4 קירות שזה שירותים.
הוצאנו את כל הדברים והתחלנו להתמקם בבית. אני בחרתי חדר גדול לדברים שלי, בחדר לידי התמקמה אחותי הקטנה שקוראים לה רקפת . אמא שלי ישר רצה לסדר את חדר האוכל ואבא שלי ניסה לגרור את המכונית ליד הבית . אחרי שסידרתי את החדר והבית היה נראה די רגיל, חוץ מזה שהוא בנוי על עץ, נשכבתי בשק השינה שלי ונרדמתי. בבוקר יצאתי לסיבוב וראיתי עוד משפחה שאבדה ביער, במשפחה זו היו אמא, אבא וילדה בת גילי, 11, קראו לה סיגל.
דרך אגב, לא סיפרתי לכם שאבא שלי הוא בנאי, אמא שלי טבחית ואחותי בדרך להיות צירת ואני מנגן על גיטרה. אז ככה, הזמנתי את המשפחה הזאת אלינו והסברתי להם שמהמקום הזה אין לאן לצאת והם נתקעו פה יחד עם המשפחה שלנו. המשפחה הזאת התמקמה אצלנו. לאט לאט אבא שלי בנה עוד קומות והגיעו עוד משפחות ובסוף נהיינו סוג של משפחה אחת גדולה.
אני התאהבתי בילדה הזאת שהגיעה ראשונה, וחוץ מזה שהבית גדל וגדל אנחנו המצאנו איך להעסיק את עצמנו. לדוגמא: גילינו דרך לגדל פירות וירקות ביער, למדנו באילו צמחים אסור לגעת, בנינו נדנדות, הצבנו ומגלשות מהנות. מהר מאד נהינו חבורה של יותר מ-20 ילדים, בנות ובנים, היו לנו חיות מחמד: איילים וסוסי פרא שרכבנו עליהם. בערב הינו מתיישבים יחד בחדר האוכל הענק.
השאלה הכי מעניינת שצצה לי יום אחד: "איך אף אחד לא שם לב שנעלמנו?" חבל ששאלתי, זה מה שקרה אחרי 3, 4 שנים מאז שהגענו, התחילו להגיע חוקרים ליער שלנו. הם התענינו לאן כל האנשים נעלמים ולמה דווקה ביער הזה שאף אחד כמעט לא מבלה בו. חוקרי הטבע באו ואנחנו הברחנו אותם. אפילו שהם לא נכנסו לשטח של התנתקות מכשיריי האלקטרוניקה.
אני כבר התבגרתי, התחתנתי עם סיגל שהתאהבתי בה. נולדה לנו בת חמודה שהיא כבר הייתה אחת מילדי הדור החדש. אבי ואמי מתו, ז"ל. אני המשכתי את דרכם, עזרתי לאנשים שבאו לפה. כבר הצלחנו ליצור מיטות מעץ ועור של חיות בר. עד שיום אחד הגיעה משפחה אחת שהרסה הכול.
למשפחה זאת הייתה בת מגעילה שהרסה את המתקנים של בתי וחבריה. הורי הילדה עבדו במשטרה. הם גם ביקשו להיכנס לבית, אפילו שהם התנהגו לא יפה. הכנסתי אותם, הם ראו את המורים שמלמדים את הדור של בתי ,הם גם ראו את המשתלות שבהם אנחנו מצמיחים את הפירות והירקות, את המתקנים ההרוסים ע"י ביתם שתיקנתי.
בארוחת הערב הם ביקשו מאכילים שלא היה ביכולתנו להכין. המאכלים האחרים הם לא אהבו ונדנדו שהמטות לא נוחות. התרגזתי עד כדי כך שרמת הסוכר שלי עלתה ואני התעלפתי. אשתי סיגל זרקה אותם מביתנו ושלחה אותם החוצה.
אחרי שהתעוררתי היה לי רעיון לבנות קומה הבאה מלבנים ואנשים אחרים עזרו לי. הבית נהיה יותר חזק בגשמים ולא טפטף בלילה פנימה. יצרנו נרות שיהיה יותר קל ללכת בלילה.
לדעתי חייתי את חיי כראוי, רמת הסוכר עלתה הרבה פעמים עד שאני הרגשתי שאני עומד למות.-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
היי! זאת הבת של שחר, קוראים לי לילך, קראתי את מה שאבי כתב ואני אמשיך לכתוב לכם. אבי מת בגלל הסוכר הגבוהה שלו. עדין אין לנו תרופות למחלה זו אבל אני בטוחה שאני אמצא פתרון לזה. ההמצאה הבאה שלנו הייתה שיצרנו מהמכוניות הישנות מכונית שנוסעת על מהירות הטפטוף של המים. זאת הייתה האפשרות היחידה לצאת מהיער הזה אבל לא רצינו. הינו משתמשים בה רק כדי להביא מוצרים שלא יכולנו לייצר. לדעתי יצרנו עם שלם שלא היה קשור לכל מה שקורה בחוץ (מחוץ ליער). מחוץ ליער היה פשע וגנבות ופה אנחנו פשוט אחד עם השני, הרי אי אפשר לגנוב מעצמך. אנו יודעים על העולם שבחוץ רק מהסיפורים של ההורים. אני חושבת שלאבא היה יותר מעניין וכיף ליצור את הבית הענק הזה מאשר לשבת בבית רגיל שנמצא בערים מחוץ ליער.
אז ככה לדעתי אתם לא צריכים לדעת יותר כלום חוץ מזה על היער שלנו. אם אתם משפחה טובה ושמחה אז אתם יכולים לבוא אלינו. אם לא אני אארח אתכם אז זה בטח יהיו החברים שלי או הילדים שלי אז להתראות.
כל מי שקרא את הסיפור הזה בבקשה על תספרו עליו לאף אחד. זה הסוד שלנו.
ביי לילך.
היי! קוראים לי שחר. לפני שאני אספר מי אני, שזאת בטח השאלה הראשונה, אני אספר איפה אני נימצא. אז ככה. נכון שלכל מקום יש היסטוריה, אז ההיסטוריה של המקום שאני נמצא שם היא מאוד מיוחדת. המקום הזה הוא יער מיוחד ומוזר. כל מכשיר אלקטרוני שמתקרב אליו פשוט נכבה. אני אספר לכם מה קרה לנו פה.
אנחנו משפחה שהגיעה ליער הזה סתם בשביל לעשות פיקניק ולהישאר למחנה במשך שבוע. אתם לא מכירים את המשפחה שלי. אם נוסעים לשבוע, אז אנחנו מביאים את כל הבית איתנו. יצאנו לדרך והגענו ליער ענק ורחב שוליים. בנסיעה ביער סובבו את הג'יפ שלנו עצים עבים נראים כמו בני מאות שנים. ראינו קרחת היער והחלטנו להתמקד שם לפיקניק ואולי להקים שם מחנה.
עוד לפני שהגענו למקום המיוחל קלטנו, שהאוטו לא מתניע והניידים לא קולטים, התחלנו להילחץ. הבנו שלצאת מפה אי אפשר. אז אבא שלי הלך לתוך היער, מצא עץ, ניסר לו את הצמרת והתחיל לבנות על העץ בית. הוא כרת כמה עצים והמשיך לעבוד. כל חצי שעה נראה שהוא מתקדם. אחרי בערך פלוס מינוס 12 שעות הוא יצר בית עם 4 חדרי שינה, סוג של חדר אוכל, חור בחוץ עם 4 קירות שזה שירותים.
הוצאנו את כל הדברים והתחלנו להתמקם בבית. אני בחרתי חדר גדול לדברים שלי, בחדר לידי התמקמה אחותי הקטנה שקוראים לה רקפת . אמא שלי ישר רצה לסדר את חדר האוכל ואבא שלי ניסה לגרור את המכונית ליד הבית . אחרי שסידרתי את החדר והבית היה נראה די רגיל, חוץ מזה שהוא בנוי על עץ, נשכבתי בשק השינה שלי ונרדמתי. בבוקר יצאתי לסיבוב וראיתי עוד משפחה שאבדה ביער, במשפחה זו היו אמא, אבא וילדה בת גילי, 11, קראו לה סיגל.
דרך אגב, לא סיפרתי לכם שאבא שלי הוא בנאי, אמא שלי טבחית ואחותי בדרך להיות צירת ואני מנגן על גיטרה. אז ככה, הזמנתי את המשפחה הזאת אלינו והסברתי להם שמהמקום הזה אין לאן לצאת והם נתקעו פה יחד עם המשפחה שלנו. המשפחה הזאת התמקמה אצלנו. לאט לאט אבא שלי בנה עוד קומות והגיעו עוד משפחות ובסוף נהיינו סוג של משפחה אחת גדולה.
אני התאהבתי בילדה הזאת שהגיעה ראשונה, וחוץ מזה שהבית גדל וגדל אנחנו המצאנו איך להעסיק את עצמנו. לדוגמא: גילינו דרך לגדל פירות וירקות ביער, למדנו באילו צמחים אסור לגעת, בנינו נדנדות, הצבנו ומגלשות מהנות. מהר מאד נהינו חבורה של יותר מ-20 ילדים, בנות ובנים, היו לנו חיות מחמד: איילים וסוסי פרא שרכבנו עליהם. בערב הינו מתיישבים יחד בחדר האוכל הענק.
השאלה הכי מעניינת שצצה לי יום אחד: "איך אף אחד לא שם לב שנעלמנו?" חבל ששאלתי, זה מה שקרה אחרי 3, 4 שנים מאז שהגענו, התחילו להגיע חוקרים ליער שלנו. הם התענינו לאן כל האנשים נעלמים ולמה דווקה ביער הזה שאף אחד כמעט לא מבלה בו. חוקרי הטבע באו ואנחנו הברחנו אותם. אפילו שהם לא נכנסו לשטח של התנתקות מכשיריי האלקטרוניקה.
אני כבר התבגרתי, התחתנתי עם סיגל שהתאהבתי בה. נולדה לנו בת חמודה שהיא כבר הייתה אחת מילדי הדור החדש. אבי ואמי מתו, ז"ל. אני המשכתי את דרכם, עזרתי לאנשים שבאו לפה. כבר הצלחנו ליצור מיטות מעץ ועור של חיות בר. עד שיום אחד הגיעה משפחה אחת שהרסה הכול.
למשפחה זאת הייתה בת מגעילה שהרסה את המתקנים של בתי וחבריה. הורי הילדה עבדו במשטרה. הם גם ביקשו להיכנס לבית, אפילו שהם התנהגו לא יפה. הכנסתי אותם, הם ראו את המורים שמלמדים את הדור של בתי ,הם גם ראו את המשתלות שבהם אנחנו מצמיחים את הפירות והירקות, את המתקנים ההרוסים ע"י ביתם שתיקנתי.
בארוחת הערב הם ביקשו מאכילים שלא היה ביכולתנו להכין. המאכלים האחרים הם לא אהבו ונדנדו שהמטות לא נוחות. התרגזתי עד כדי כך שרמת הסוכר שלי עלתה ואני התעלפתי. אשתי סיגל זרקה אותם מביתנו ושלחה אותם החוצה.
אחרי שהתעוררתי היה לי רעיון לבנות קומה הבאה מלבנים ואנשים אחרים עזרו לי. הבית נהיה יותר חזק בגשמים ולא טפטף בלילה פנימה. יצרנו נרות שיהיה יותר קל ללכת בלילה.
לדעתי חייתי את חיי כראוי, רמת הסוכר עלתה הרבה פעמים עד שאני הרגשתי שאני עומד למות.-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
היי! זאת הבת של שחר, קוראים לי לילך, קראתי את מה שאבי כתב ואני אמשיך לכתוב לכם. אבי מת בגלל הסוכר הגבוהה שלו. עדין אין לנו תרופות למחלה זו אבל אני בטוחה שאני אמצא פתרון לזה. ההמצאה הבאה שלנו הייתה שיצרנו מהמכוניות הישנות מכונית שנוסעת על מהירות הטפטוף של המים. זאת הייתה האפשרות היחידה לצאת מהיער הזה אבל לא רצינו. הינו משתמשים בה רק כדי להביא מוצרים שלא יכולנו לייצר. לדעתי יצרנו עם שלם שלא היה קשור לכל מה שקורה בחוץ (מחוץ ליער). מחוץ ליער היה פשע וגנבות ופה אנחנו פשוט אחד עם השני, הרי אי אפשר לגנוב מעצמך. אנו יודעים על העולם שבחוץ רק מהסיפורים של ההורים. אני חושבת שלאבא היה יותר מעניין וכיף ליצור את הבית הענק הזה מאשר לשבת בבית רגיל שנמצא בערים מחוץ ליער.
אז ככה לדעתי אתם לא צריכים לדעת יותר כלום חוץ מזה על היער שלנו. אם אתם משפחה טובה ושמחה אז אתם יכולים לבוא אלינו. אם לא אני אארח אתכם אז זה בטח יהיו החברים שלי או הילדים שלי אז להתראות.
כל מי שקרא את הסיפור הזה בבקשה על תספרו עליו לאף אחד. זה הסוד שלנו.
ביי לילך.