זה התחיל בשש בבוקר. התינוק שלא מתעורר לפני שבע, פצח בצרחות נמרצות ושני הורים רצוצים פתחו עין אחת ושקלו לסגור אותה מיד. הצרחות נמשכו עוד דקה ולפתע נדמו. דווקא השקט הקפיץ אותנו ורצנו לחדר לראות. הבכורה, שביום יום אי אפשר להעיר אותה משינה גם עם תזמורת הכבאים הישנה והטובה, ישבה ליד התינוק ברגליים שלובות והקריאה לו סיפור.
"מה קורה כאן?" שאלנו בבת אחת.
"אמא, יש לי פרפרים בבטן. לא הצלחתי לישון."
האמת היא שגם שנינו התהפכנו במיטה וגם לנו אותן הפרפרים לא נתנו מנוח.
ירדנו למטבח ואכלנו ארוחת בוקר ואז סידרנו את קופסאת האוכל ומזגנו מים לבקבוק החדש. התחלנו ללכת לכיוון האוטו ואז זה היכה בנו. הילדה פרצה בספרינט חסר סבלנות ושנינו עמדנו והבטנו בתינוקת שלנו עם הילקוט שגדול כמעט כמוה רצה הרחק מאיתנו.
בבית הספר היה טקס יפה. כיתות ב' קיבלו את החדשים והירוקים שעמדו בפיק ברכיים בקדמת הבמה. האמאות בכו והאבות צילמו ללא הפסקה. בכניסה לכיתה, המורה ביקשה שנפרד שם. חיבקנו, נישקנו ועזבנו אותה שם עם מורה לא מוכרת, ילדים לא מוכרים וחששות מהעתיד לבוא.
שלום כיתה א'!
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
