מעשה ברבי מוישה זוכמן והרבי הגדול..מבני ברק. ספור בהמשכים – פרק א'
איש תמים ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו, היה רבי מוישה זוכמן, מדייריה הוותיקים של
שכונת "מאה שערים"
עליו אמרו חכמים "אין תפילתו של צדיק חוזרת ריקם" ועוד אמרו עליו חכמים " אמר מי
שאמר והיה העולם אלמלי בראתי את העולם בשביל זוכמן עבדי בלבד דייני".
בטרם תזרח השמש, בעוד כוכב ברקאי מאיר, היה קם ממיטתו, נוטל ידיו לסירוגין ג' פעמים
ושם פעמיו אל בית הכנסת הגדול שבפאתי ה"שטיבעלעך". בידו האחת לקח את טליתו ותפיליו,
ובידו השנייה מגבת. בכניסה ל"שטיבעלעך", שָכָן מקווה גברים, לשם פנה רבי זוכמן,
כדי להיטהר מרוח הרעה של הלילה ומהידיים שנזדהמו בהיותן עסקניות. ירד וטבל, עלה ונסתפג.
בבחינת היכון לקראת אלוהיך ישראל. מעולם לא הקדים איש אותו בבית הכנסת, אף לא הגבאי.
מה נהדר היה מראהו של רבי זוכמן בכניסתו אל ההיכל לתפילת השחרית. דומה היה לכהן גדול בכניסתו
אל הקודש. זקנו הארוך, שירד לו על פי מידותיו, שיווה לו הוד והדר שאין למעלה הימנו. תחילה פתח
בברכות השחר. אין ברכה דומה לחברתה ואין ניגונה של זו דומה לזו. וכבר נתעטף בטליתו ותפיליו
והתפלל את תפילת השחרית בנגינה ובשמחה וחיתך את מילותיו כמונה מעות של זהב. וכשעמד בתפילת
העמידה עשה אותה תפילת רחמים, כעבד לפני רבו. בכפיפת ראש והכנעת הלב.
כך עשה בתפילת המנחה עת שב מעבודתו, כעגלון "בַּעלֶעגוּלֶע", ומסיע מכאן לשם ומשם לכאן את עגלתו העמוסה:
פעמים בסיד בנאים, פעמים בנפט לתנורים, ובימות הקיץ הלוהטים - עוד טרם נראו בארץ ה"פריג'דרים - מוכר
היה קרח למקררים.
נוטל היה את ידיו, ומתפלל בדבקות כפי שרק הוא ידע כפי שלמד מהפסוק "ויהי בעלות המנחה" עם אליהו
במלחמתו בעובדי הבעל. דומה שרבי זוכמן עמד ממש ליד אליהו הנביא וקרא בקול ניחר בתחינה ובתחנונים
את התפילה החשובה שידועה בפי כל "שעת רצון".
ועל תפילת הערבית אין הכברת המילים תעיד על חשיבותה של תפילה זו, אעפ"י שאמרו חכמים
"תפילת ערבית רשות", רבי זוכמן הפכה לתפילת חובה שאין למעלה הימנה. תפילה - המכינה את האדם
אל שינת הלילה ומסירה את כל המזיקין ומרעין בישין אחרים. מעולם לא החסיר אף לא תפילת אחת.
רבי מוישה זוכמן ראה שכר בעמלו ופרנסתו הייתה ברווח ולא בצמצום, בנחת ולא בצער.
אך אין הצר שווה בנזק המלך. רבי מוישה זוכמן , אומנם, היה בעל בעמיו, אולם מאז שנישא, ברוב פאר והדר, לרעייתו, רגינה, זה למעלה מעשור שנים, לא נפקדו בפרי בטן.
בכל ערב לפני עלותו לחלוק את יצועו עם רעייתו, היה אומר בדמעות שליש את ה"יהי רצון המיוחד
ובעל הסגולה לבנים זכרים, זרע של קיימא". אך לא נסתייע בעדו ובעד אשתו.
ביום השבת לאחר הסעודה, יוצא היה עם רגינה לראות בבנות הארץ, אחדות כריסן בין שיניהן,
אחדות עוללן על דדיהן, ורק רגינה ומוישה זוכמן היו מהלכים כאילו מתו ועברו מן העולם,
ותפילתו, כך חשב, אינה מתקבלת בשמים. מעולם לא התריס כלפי שמייא. ותמיד תלה הדבר בחטאיו הוא.
נהוג היה בבית הכנסת - שבו התפלל – לערוך ברית מילה, ורבי זוכמן, אעפ"י שמיהר לעבודתו,
נשאר תמיד לברית המילה, שמא יאיר מזלו. אולי ייבנה גם הוא מנוכחותו של בעל הברית – אליהו הנביא.
כדבר שבשגרה, בכל עת שהיו מביאים את הרך הנולד להימול, נאנח היה רבי זוכמן אנחה גדולה ומרה
שאיש לא ידע את פישרה, עד ששכנו לספסל התפילה אזר אומץ ושאל את רבי זוכמן: "יואיל מר לפרש את
סיבת אנחתו, והרי מצווה גדולה היא ברית-המילה, ומדוע תאנח?".
השיב לו רבי זוכמן: ואיך לא אאנח ואצטער ? הן ימיי עוברים עליי ואיני רואה מי יירשני?",
"יודע אתה", המשיך רבי זוכמן, "מימיי לא החסרתי תפילה, ולא דלגתי על ברכת המזון, ובכל פנאי
שיש לי, לומד אני חומש עם מעט רש"י כפי שידיעתי משגת. ושומר אני על המצוות קלה כבחמורה,
ואיך לא אאנח, וכי רשע אני? הן אף הרשעים שברשעים זוכים לפרי בטן?"
המשך יבוא.
אברהם אוחנה. ר"ח תמוז תשע"ב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
