אני חושב שתקוע לי משהו בגרון. אבל משהו ממש גדול, הרבה יותר גדול מסתם איזה אבטיח או מלון. אני חושב שהוא ממש בגודל של בן אדם.
והוא כל כך מכוער, הדבר הזה שתקוע לי בגרון.
הוא חונק אותי, לא נותן לי לזוז. לא נותן לי לנשום. הוא קושר את רגלי לאדמה ומעמיד אותי באותו המקום שבו אני נמצא.
אני לא יכול לברוח.
אסור לי לפתח רגשות לא ראויים. אסור לי לפחד, אסור לי לצעוק, אסור לי לכעוס, אסור לי לדעת, אסור לי לגעת.
אני חייב להתנהג למופת, בדיוק כמו שצריך להתנהג בן למשפחת מנדלסון.
בדיוק כפי שצריך להתנהג רובוט.
אני רוצה לברוח, אני חייב לברוח. אבל החומה הזאת, החומה הזאת שפיתחה גידים ועצמות בליבי במשך השנים, היא לא ניתנת לשבירה.
היא חוסמת אותי.
לא נותנת לי לראות מעבר, לא נותנת לי לראות את המציאות.
כמו חלום, רק סיוט. כמו אוויר, רק מים. כמו שנאה, רק אהבה. כמו כעס, רק אדישות. אני חייב למחוק כל פחד, למחוק כל כאב, למחוק כל רגש.
אני רץ אחריה, משתדל שלא להיאבד את ידה המזיעה. עייני רואות רק את שערה המתנופף ואת גופה המתנועע. המוזיקה הולמת בעור התוף שלי. מקפיצה את פעימות ליבי.
אני עוקב אחריה תנועתיה, מנסה להיות כמוה. מנסה לרקוד כמוה, מנסה לקלל כמוה, מנסה להיות אנושי כמוה.
היא מצחקקת, מזמזמת את המוזיקה שמשמיע הדי- ג'י, ומפטפטת עם עוד כמה חברים המפזזים על כפות רגליהם סביבה.
אני רוצה להיות כמוה, אני מת להיות כמוה.
לחיות את הרגע, לחיות את היום, לחיות את השניה, לחיות את הדקה.
לחיות את החיים.
לא לפחד מהמוות, לא לפחד מאהבה, לא לפחד מעצמך.
אני רוצה להתבאס מדברים פשוטים כמו שהיא מתבאסת מהם, אני רוצה להתעצבן כשאני רב עם חבר, או כשההורים שלי לא נותנים לי דמי כיס.
אני רוצה לאהוב סתם ככה. בלי סיבה. אני רוצה להיות עם בן אדם ולדעת שאני אוהב אותו, בגלל מי שהוא, ולא בגלל המעשים שהוא עושה בשבילי.
אבל אני לא מסוגל, זה לא שאני לא רוצה. אני פשוט לא מסוגל.
אני אחר, אני שונה.
אני לא מיוחד, אני פשוט שונה. שונה מכל הנוער של היום, כי אני לא מתנהג כמוהם, ואני לא נהנה כמוהם.
אני מתבאס כשאני לא מקבל את השמפניה שהזמנתי, אני מתבאס כשהמניות שלי בבורסה שוקעות.
אני מתעצבן כשאני פוקד על מישהו פקודה והוא לא מבצע אותה, אני מתעצבן כשאני לא מקבל את מבוקשי.
אם ואני באמת אוהב, ואני לא יודע אם זאת באמת אהבה. אז אני אוהב בגלל סיבה.
למשל, אני אוהב את מאי, בגלל הדברים שהיא עשתה ועושה כעת בשבילי.
בלעדיה, הייתי מתאבד.
היא לא מבינה בכלל מה היא עושה, היא לא מודעת להשפעה שיש לה עלי.
היא לא מודעת לעובדה, שרק בזכותה התחלתי להתנהג כמו נער רגיל, שגם אז, כשהתחלתי להתנהג כמו נער רגיל. התנהגתי כמו חננה.
היא לא מודעת לעובדה, שרק בזכותה, כף רגלי דרכה ודורכת כרגע במועדון בלו.
היא לא מודעת לעובדה, שרק בזכותה, אני לא רובוט מוחלט.
אני רובוט עם תקלות. רובוט שסטה מעט מדרכו, אבל הוא עדיין רובוט, במלוא המובן.
בלי מאי, יכול להיות שעדיין הייתי מדבר בחיי היום יום שלי כמו איזה מבוגר בן 75. או לפחות כמו איזה פרופסור לרפואה מתקדמת.
הקלילות שלה, הפזיזות שלה, השטיחות שמחשבותיה, הנמיכות שבשאיפותיה, משלימים אותי.
ולכן, אני מתחתן איתה. לכן, אני מתחתן איתה כמעט בגיל 18. כדי לא לאבד
אותה.
היא לא תברח ממני.
אסור לה לברוח ממני, היא חייבת להישאר איתי, היא מוכרחה להחזיק לי את היד עד המוות.
אני לא אאבד אותה, אסור לי לאבד אותה.
אני יודע, שבמוקדם או במאוחר היא תגלה איזה מפלצת חסרת רגשות אני.
היא תגלה, שהרבה מעבר לשיער הבלונדיני, והעיינים הכחולות. היא יוצאת עם בחור חסר רגשות.
בחור משעמם, שלעולם לא זכה לאהבה, ולכן לא יכול לתת אהבה.
אבל כשהיא תגלה את זה, זה יהיה מאוחר מדי בשבילה. אני בחיים לא אתן לה להתגרש ממני, אני בחיים לא אתן לה לעזוב אותי ולהתחתן עם איזה היפי נודד.
אני מצטער בשבילה, אני באמת מצטער מקרב ליבי בשבילה.
אני מרחם עליה, היא לא יודעת עם איזה בחור היא מתחתנת. היא לא יודעת שהיופי לא יפצה על האופי.
הנשמה שלי, שעונה לשם יואב תאודור מנדלסון התשיעי, בחיים לא תשתנה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
