היה זה לילה אפל וסוער על הנייר. מטחי אותיות צלפו באלכסון על בית הפסקאות, מאיימות למוטט אותו מחוץ לכל משמעות. נהרות של משפטים חסרי הגיון התפתלו, שוצפים קוצפים מסביב לגבעה עליה עמד הבית, מכרסמים ממנה כל ביסוס עובדתי. הייתי בפנים, בין מדפי ספרים מתפרקים, נלחם בשגיאות הכתיב והתחביר שהלכו והציפו את דפיי, את עולמי, מוחק עולם בא' בשורה השלישית ומגלה תבל בט' בשורה השמינית, מחליף זגוגית בחלון כי הסגוגית הקודמת יצאה מכלל שימוש, זורק רעפים מקולקלים, מגבגב החוצה שאריות משפטים חרוכות.
חלון התקרה הענקי התנפץ מטה, זורק אותי על הרצפה בתוך מערבולת של שברי מילים תוקפניים. המבנה הסיפורי הרציף החל להשאב החוצה אל הסערה, הקליימקס שבגג התפרק לרסיסי "לעולם לא תצא מפה חי" ו"אני אוהב אותך" שנישאו ברוח העצבנית מחוץ לטווח קריאה. הקירות רעדו, מטפטפים החוצה אפיוני דמויות, תיאורי נופים ובניינים, קווי עלילה שביזבזתי עליהם לילות שלמים פשוט נמסו מתחת למטר האותיות הקטלני. ניסיתי לחזק, לתקן, לעצור את התפרקות היצירה אבל הסערה הייתה חזקה ממני והקירות נעקרו והתמוטטו לנהר מותירים אותי צועק וחבול. יסודות הבטון שתחתי החלו מתפוררים ברעדה גדולה כשהאקספוזיציה הפסיקה להיות הגיונית, זרעי העלילה הצופנים בחובם את תנועת ההתרחשויות בסיפור התאדו לענן אותיות שפוזר במהרה לתוך הוריקן של חלקי בניין שנעמד עכשיו מעל ראשי ושאב את הרעיונות האחרונים שנותרו לי, משאיר אותי מרוקן מכל השראה, חלק.
שמש חמימה הקיצה אותי לעולם חדש. במקום בו עמד הבית הייתה עכשיו פיסת אדמה בתולית, רעננה, משובצת בעשבים רכים וקרני השמש נצנצו ירוק ביניהם. הנהרות התעדנו, והציעו עכשיו שפע של שברי משפטים. הדף חלק. הכל אפשרי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
