פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 14 שנים לחלום על חלומות- מבוסס על מקרה אמיתי מתחילת שנות ה- 70 באוניברסיטה העברית - שיניתי לסוף ה- 70 ואת המיקום לת"א בני

  -1-
  
  היא עמדה מול הדלת האחורית באוטובוס הנוסע והכמעט ריק מנוסעים ואחזה בחוזקה את המוט המבריק. בידה השניה לפתה את ידיות תיק העור החום שסטודנטיות או מורות משתמשות בו.
  היא ניסתה לעמוד במקומה ללא ניע, כמנותקת מהמתרחש, אך תנודות האוטובוס גברו עליה וגופה נע לצדדים בניגוד לרצונה. שיערה הכהה היה אסוף מתחת לכובע-ברט כחול כהה והמעיל הרכוס היטב הבליט את מותניה הצרים. בחוץ כופפה רוח החורף את ענפי העצים. שלטי חנויות, שקיות ניילון וגזרי עיתונים חגו באוויר. אנשים חיפשו מחסה.
  האוטובוס עצר בתחנה והדלתות נפתחו בשריקה. הרוח התנפלה פנימה, הסתחררה סביבה והצמידה את חצאיתה הכהה לגופה, ממגפי העור הקצרים ולאורך רגליה וירכיה. היא לא נעה ורק פרקי אצבעותיה שהתהדקו על מוט האחיזה הסגירו את הכוח האצור בה. הדלתות נטרקו וחצאיתה שבה וצנחה ברפיון.
  רן הביט מהצד ולא יכול היה להחליט אם היא משתעשעת או שבאמת אדישה למתרחש. הרוח שנצמדה לגופה הבליטה את קסם נשיותה וכשחדלה היא שבה להיות צעירה צנועה בלבוש מהוגן. מורה. היא בודאי מורה, הרהר רן, אבל לא יכול להיות שהיא לא מודעת למשחק הזה עם הרוח. היא ביישנית ומופנמת, חשב, הרפתקנית ופחדנית ששומרת לעצמה סודות. אין לי שום אפשרות להכיר או לדבר איתה. היא באה ממקום אחר.
  הוא קם לרדת ועצר לצידה, ביד אחת אחז במוט הנגדי לשלה ובידו השניה הדק לכתפו את תרמיל הצד הכמו-צבאי. האוטובוס עצר ושניהם חתרו בתוך הרוח, רגליהם מגששות מעל מדרגות המתכת של הרכב ואל המדרכה הקשה והרטובה. הוא הביט לעברה בסקרנות. היא התעלמה אבל הרוח תעתעה בה והעיפה את כובע-הברט מראשה. רן הסס לרגע ואז פנה ורדף אחרי הכובע שנחת בתוך שלולית, הרים אותו וחזר לעברה. הרוח חדרה לתוך מעילו וניפחה אותו כמפרש. עיניו בחנו את שיערה ההדוק בקפידה לראשה. היא היתה נבוכה.
  אני מרגיש כמו בסרט, מלמל לעצמו, מנגב בלי-משים את הכובע במכנסיו.
  "מה אתה עושה?"
  "אני, אני עובד ברדיו. קריין. עורך מוסיקה..."
  "התכוונתי לזה שאתה מרטיב את הבגדים שלך עם הכובע שלי."
  "אה, לא שמתי לב."
  הוא הושיט לעברה את הכובע והיא תפסה אותו בקצות אצבעותיה, כנזהרת מאש, ומשכה אותו לגופה.
  "רגע, חכי. יש לי שקית שתוכלי לשים בה את הכובע."
  הוא הניח את התרמיל על ירכו והוציא משם שקית ניילון שרוקן לתוך התיק.
  "קחי. ככה תשמרי על הכובע עד שתוכלי לייבש אותו."
  היא הביטה בו בתהייה. "אמרת שאתה עובד ברדיו. זו עבודה, ממש עובדים שם?"
  "כן, ממש," הוא ניסה לחייך. "מישהו צריך להכין את התוכניות, לבחור, להכין מוסיקה, יש הרבה מה לעשות."
  "לא חשבתי על זה ככה, זאת אומרת, מקום שאנשים הולכים לשם לעבוד..."
  שנה אחר- כך היא כבר היתה יכולה לספר לו שזו היתה השיחה האינטימית ביותר שהיתה לה עם בחור. לרן, אם היו אומרים שיגור עם בחורה דתיה הוא פשוט היה צוחק. היא היתה מורה ממלאת-מקום, הוא עורך תוכניות מוסיקה ברדיו. הוא לא האמין שאפשר להעביר את היום בלי מוסיקה. היא גדלה כשמקלט הרדיו נמצא בחדר של הוריה. שירים שמעה רק אצל אחותה. וגם זה נמשך פרק זמן לא ארוך.
  כשעברה לגור איתו לא שיער עד כמה היא מקריבה מעצמה. כמעט את הכל. התברר לו שהדירה שלו נמצאת לא הרחק מבית ילדותה. היא זכרה את הגן ואת בית-הספר היסודי שלמדה בו. "לא היינו ממש ממש אדוקים, כמו שאמרו אז. היינו הדתיים היחידים בבניין ובלילות שבת הייתי פוחדת לעלות לבד בחושך בחדר-המדרגות. אני הייתי זו שביקשה לעבור לשכונה דתית. אתה מבין, פחדתי מהחושך. אחותי הגדולה לא הסתדרה. אחר-כך היא גם התעקשה להתגייס. היה לא נעים מהשכנים, אתה יודע... היא היתה מחליפה בגדים כל הזמן, פעם ככה ופעם מדים. היא לא הסתדרה."
  רן ליטף את כתפה. חנה קיצרה את שיערה והוסיפה לו גוון בהיר. היא נראתה צעירה יותר מהיום שהכיר אותה אבל עדיין חששה מהלא נודע. ביום שיצאה לראשונה לרחוב ללא חזיה רטטה כציפור. כשנסעה בפעם הראשונה בשבת היתה אחוזת אימה. רן לא לעג אלא נתן לה להתרגל בקצב שלה. לדברים טובים מסתגלים מהר, נהג לומר.
  היא עברה מחדר לחדר, שותקת ומודאגת ומארשת פניה הבין שקרה משהו. הוא שאל והיא לא השיבה. השתיקה עמדה ביניהם עד שהחליטה לדבר:
  "המנהל קרא לי. נודע לו עלינו. לא יודעת איך, אבל הוא יודע. הוא לא רוצה אותי יותר אצלו."
  "תמצאי מקום אחר."
  חנה עברה לחדר-השינה הזעיר. המיטה כמעט ולא הותירה שטח פנוי. ליד הדלת, על אצטבה מאולתרת מלבנים ולוח עץ, ערם רן עיתונים ותקליטים. היא סידרה אותם מתוך פיזור-דעת.
  "קשה לי עם זה. אני נדחקת החוצה מהעולם שהכרתי."
  "את כבר לא שם, לא באמת. את נמצאת כבר בעולם האמיתי."
  "אני לא בטוחה שהעולם שלך הוא האמיתי. אבל ברצינות, אני לא בטוחה שאתה מבין."
  "אני מבין. מבין. את העזיבה שלך התחלת כשעזבת את בית ההורים."
  "לא בדיוק. לא יכולתי להישאר אחרי שאחותי... ואצל הדודה שלי זה כבר היה אחרת."
  "את צריכה להיות חזקה. אני יודע שהבעיות שלך לא קלות. צריך הרבה כוחות, אני יודע."
  "אין לך מושג."
  "אני מתאר לעצמי."
  "ואחותי שבגללי..."
  "לא בגללך."
  "אם לא הייתי לוחצת שנעבור לגור בין החרדים."
  "את לא יכולה להאשים את עצמך, את לא יכולה לדעת מה היא באמת רצתה ומה היא חשבה."
  "כשאני לובשת בבוקר את בגדי המורה אני חוזרת אל משהו שאני מכירה, עכשיו גם זה לא יהיה לי."
  "את צריכה להשלים עם המציאות, איתנו, עם החיים שלנו."
  "אולי השינויים מהירים מדי בשבילי."
  "מפני שהרגילו אותך לפחד משינויים, אבל את כבר לא ילדה, את אישה והעולם משתנה סביבנו כל הזמן."
  "אני מקווה שאתה צודק."
  "את חוששת וזה טבעי. זהו: תהיי טבעית, זה טבעי לפחד וצריך לחיות עם זה."
  "גם אתה פוחד?"
  "גם אני. כולם. אלו הם החיים."
  "אנחנו כל-כך שונים שזה מוזר שבכלל נפגשנו ומוזר עוד יותר שאנחנו ממשיכים ביחד."
  רן צחק.
  "כשאני חושבת על האמונה שלי ועל הפופ שלך... אולי אנחנו כן דומים."
  "אז אין לנו מה לדאוג."
  "מה תעשה כשהאמונה שלך תיחלש?"
  "אני עדיין צעיר ומאמין בעולם שלי. כשאגדל, אני מקווה שאמצא משהו שיעניין אותי."
  "ויפרנס אותך."
  "כן, אני מקווה."
  רן הציץ בשעון. "מתחיל כבר להיות מאוחר. אני צריך ללכת לראות הופעה. רוצה לבוא איתי?"
  "אני מוכנה לעשות הרבה בשבילך וגם עשיתי, אבל זה יותר מדי בשבילי."
  רן נשק לה על המצח. "אני עוד אמצא לי איזו צעירונת."
  "יהיה לך משעמם איתה. יש לך אותי, אתה צריך להיות מאושר."
  "אני מאושר. אני לא מכחיש."
  
  -2-
  
  "כל ההתאחדות הזו רקובה ומושחתת ואתה יודע את זה יותר טוב מכולם. בגלל זה אתה מתחמק ממני. אתה מתחמק מלהתווכח איתי."
  "זה לא נכון."
  גדי טפח בידו על שולחן הכתיבה בחדרו של יו"ר התאחדות הסטודנטים שישב דחוק בכסאו.
  "אתה מתחמק, ראובן, אתה מתחמק, "המשיך גדי בזעם, שיערו המסולסל רטוב מזיעה של כעס.
  "אין לך מה לעשות כאן, תסתלק."
  "אתה יודע שאני אוסף חומר עליך ועל הפוליטיקה שלך. אפילו את יום הסטודנט מכרת לכמה עסקנים. לא רצית לתת לסטודנטים להרוויח קצת, מכרת אותם בזול, את כולנו."
  "אתה יודע שאני דואג רק לסטודנטים," מלמל ראובן.
  "אל תצחיק אותי. המכרזים שהוצאת, כולם יודעים מה קורה איתם."
  "אתה לא יכול להוכיח כלום."
  "אני יכול. ועוד איך אני יכול. נרשמתי לאחד המכרזים וראיתי איך זה עובד."
  "אתה לא יודע שום דבר."
  "אתה פונה רק לאנשים מהמפלגה שלך ודואג שיזכו אלה שאתה חושב שתצטרך אותם בהמשך הדרך, במפלגה שלך. הסטודנטים בכלל לא מענינים אותך."
  "אני יודע שאתה מקים רשימה ובגלל זה כל ההצגה הזו. כועס, דופק על שולחנות, הכל הצגה."
  "אני מתבייש להיות סטודנט בהתאחדות שאתה מייצג!"
  ראובן קם על רגליו, מיישר את חולצתו. "שמעתי אותך, עכשיו אני מבקש שתסתלק מכאן."
  גדי הסתובב ויצא, טורק אחריו את הדלת. סטודנטים ששמעו את הצעקות הביטו בו בסקרנות.
  "נמשיך להיות השפוטים של הפוליטיקאים האלה שמוכרים אותנו. עד שלא נעיף מפה את כל העסקנים... " הוא פנה אל אריק שחיכה לו במסדרון, אבל דיבר בקול רם כדי שכולם ישמעו.
  גדי לא היה תמים ולא השלה את עצמו. הוא ידע שהסטודנטים הם ציבור אדיש ורק כמחציתם משתתפים בבחירות למוסד שמייצג אותם. למרות חילופי השלטון במדינה האווירה בקמפוס היתה שדבר לא השתנה באמת ובכל מקרה נציג שאפתן של אחת המפלגות הגדולות ייצג אותם, דבר שהיה למעשה אסור לפי התקנון.
  אריק אחז בזרועו של גדי כמנסה להרגיע אותו. כשהגיעו אל הפתח שלף גדי משקפיים כהים והרכיב על עיניו.
  "צריך למצוא דרך להעיף את כולם," חזר גדי.
  "צריך לחשוב על דרך לעשות את זה."
  "הם תמיד יהיו חזקים ומאורגנים. אל תשכח שהמפלגות הגדולות תומכות בהם," הזכיר גדי.
  "השיטה הזו פועלת כבר שנים. יהיה קשה לשנות את זה. ראובן לא אשם, זו השיטה. הוא פוליטיקאי קטן שמנסה לבנות לו עתיד."
  "אנחנו אשמים, הסטודנטים, שמתעלמים ומאפשרים את זה."
  "אולי צריך לערב בזה את הרקטור, או מישהו אחר," הציע אריק, מושך את שולי הג'ינס הרחבים כלפי מעלה כדי לבעוט בכוס פלסטיק מעל שביל החצץ.
  "אל תשכח שגם התפקיד שלו הוא מינוי. האוניברסיטה מתקיימת על מענקים וסיוע. הם לא יתערבו."
  "הכדור חוזר אלינו," ציין אריק.
  גדי הנהן בראשו ובעט בכוס הפלסטיק שחזרה אל שביל החצץ.
  
  *
  
  גדי גר עם חברתו אביבה בדירת שני-חדרים שכורה. הוא היה צעיר ממנה בכשנתיים. היא היתה מודעת לכך ושמרה על הופעה צעירה. גוף גמיש ודק הקל עליה ללבוש בגדים חושפניים ושיערה שנצבע לבלונד הלם את עורה החיוור.
  אביבה עבדה במשמרות כאחות בית-חולים. היא שילמה את שכר-הדירה וגדי השתתף בהוצאות המחיה. לא תמיד הוא ידע כמה היא מוציאה באמת. הוא לא שאל והיא לא סיפרה.
  בערב באו לדירתם אריק ובתיה כחולת העיניים. אריק חזר וסיפר על מצבו הדחוק כאחד שמנסה לא להיעזר בהורים וגם לא יכול לקבל מלגה מאיזשהו גורם.
  "אסור היה לך להיוולד בארץ," צחקה בתיה, "הפסדת סיכוי לקבל מלגה מארגון יוצאי משהו."
  אריק סיפר על הפגישה במשרדי התאחדות הסטודנטים. העיניים נישאו, שואלות, לעברו של גדי.
  "למה אתם מסתכלים עלי? יש הרבה סטודנטים, דברו איתם."
  "אבל אתה התחלת במשהו," העירה בתיה.
  "אם מישהו יכול לעשות משהו - זה אתה," פסק אריק.
  "אני צריך לעזור כאן בבית, לאביבה."
  "אתה מתחמק, אנחנו יודעים שאתה לא עוזר," מחה אריק.
  אביבה חייכה. "אני אעזור כמה שאוכל," הציעה בשקט.
  "זה לא יהיה קל. יקרעו אותנו. יחפשו מתחת לאדמה סיפורים כדי להשמיץ אותנו," אמר גדי.
  "אני בטוחה שהרבה יצטרפו אלינו," העירה בתיה, "סוף סוף יהיה קצת אקשן, משהו לעשות."
  "ישמיצו אותנו, אז מה," אמר אריק. "אולי ככה נהיה מעניינים יותר."
  
  -3-
  
  כולם קראו לה בתיה הקטנה למרות שהיתה ממוצעת קומה. בני המחזור שלה היו גבוהים מהרגיל והכינוי ממעריץ מאוכזב דבק בה. היו לה פנים מרובעות מעט ונאות למדי. עור חלק ועיניים בהירות ומעט מלוכסנות. בתיכון היא היתה תלמידה מצטיינת, שקדנית, ממעטת לבלות ובעלת נטייה לווכחנות, בעיקר פוליטית. בלהט של מהפכנים חשבה שבכוחה לחולל שינויים ולהשפיע על אחרים. באוניברסיטה היא פגשה טיפוסים דומים לה ונוכחה לדעת שרק הם מקשיבים לה כדי שהיא תקשיב להם. אך עדיין בערה בה התקווה לנסות לשנות משהו.
  היא היתה רגישה וממהרת להתאהב, מה שגרם לשריטות שנחרטו בליבה ולהכרה שיש באופיה משהו המקשה על בני-זוג. היא הופתעה כאשר צעיר שליווה אותה ערב אחד אמר, כאילו בהתנצלות, שחבל שהיא נמוכה כל-כך. היא טיפוס נהדר, אבל הוא מעדיף גבוהות. אילו היתה גבוהה קצת יותר הוא היה עושה הכל כדי לפתות אותה.
  בתיה היתה המומה. היא נעצרה, מניחה לצילו לעטוף אותה. הוא אחז לפתע בכף ידה והיא ברכות משכה אותה לעבר פניה. הוא בהה בה, לא מאמין, כשקרבה את כף-ידו לפיה ואז נשכה אותה בחוזקה. הוא פלט צעקה קצרה ומיוסרת ומשך בבהלה את היד מבין שיניה. היא פנתה והסתלקה משם.
  
  *
  
  תוכניתו של גדי היתה להקים תנועה שתשנה את מבנה ההתאחדות. שיטת הסיעות הנציחה את שליטת המפלגות הגדולות (שפעילותן אסורה לפי התקנון) שתמכו בכספים ובארגון. גדי הציע שבהתאחדות ישבו נציגי פקולטות שידאגו לסטודנטים ולא יחשבו על מחויבותם למפלגה שתמכה בהם. כדי לשנות את התקנון היתה צריכה לקום סיעה שתתחייב לשינוי ותזכה ברוב שיאפשר לה לבצע את השינוי.
  כדי לעורר את הסטודנטים עבר גדי בין עשרות החוגים וניסה לארגן בחירות בהן יבחר נציג לאותו חוג. נציגי החוגים אמורים היו לבחור נציג לכל פקולטה והאחרונים יהיו מועמדי הרשימה שתשתתף בבחירות להתאחדות הסטודנטים. גדי קיווה שהפעילות המוקדמת בחוגים תעורר את הקמפוס ותגרום למעורבות גדולה יותר של הסטודנטים. יעוד הרשימה יהיה לשנות את מבנה ההתאחדות כך שבעתיד ישבו בה נציגי הפקולטות שיהיו מחויבים לציבור שבחר בם. ההתאחדות היתה אמורה להפוך למייצג האמיתי של ציבור הסטודנטים וגם לסלק את השיטה המפלגתית-פוליטית מהקמפוס.
  הרשימות הקיימות דואגות רק להבטיח את העתיד הפוליטי של העסקנים והם לא מייצגים באמת את הסטודנטים, חזר גדי וטען באוזני כל מי שהיה מוכן להקשיב, אנחנו צריכים לבחור נציגים שידאגו לסטודנטים ולאינטרסים שלהם ורק שלהם.
  גדי וחבריו זכו להפתעתם לתמיכה וגיבוי פומבי דווקא מצד המרצים. ההד החיובי עודד אותם. הם חשו שיש סיכוי. סטודנטים החלו לחפש אותם, לשאול, להגיב ולהעביר את המסר הלאה.
  גדי לא השלה את עצמו. המתעניינים היו אחוז קטן בקמפוס. היו גם "טרמפיסטים" שנמשכו לפעילות וגם נציגי רשימות קיימות שקיוו לרתום את הקבוצה התוססת לשורותיהם או לשכנע לקיים איזשהו שיתוף פעולה. בכל מקרה ניתן היה לחוש בהתעוררות בקמפוס ובהתעניינות יוצאת-דופן בבחירות הקרבות.
  התגובות מצד הרשימות הקיימות לא אחרו להגיע. אריק שעבד במשרה חלקית כעוזר לאחראי על מעונות הסטודנטים - פוטר. הטענה היתה שאין תקן לעוזר. הוא הופתע אבל זה היה צפוי.
  המרצים שהביעו תמיכה בתנועה של גדי הושתקו אחרי שנציגי הרשימות התלוננו בפני הרקטור. המנגנון הקיים חש בסכנה והחל מגיב בכל דרך שיכול היה. כצפוי גם הופצו שמועות והשמצות אישיות נגד גדי וכל הקרובים אליו. כל מעשה שלהם, בעבר ובהווה, הוצג בצורה מעוותת.
  "מי שעוזר לנו הם בעיקר המרצים," סיכם גדי. "הם לא יכולים להצביע עבורנו אבל הם בעד ומשתדלים לעזור לנו."
  "רציתי להזכיר לך שאתה צריך גם ללמוד," העירה אביבה. "כבר שבועות שלא ראיתי אותך לוקח ספר ליד."
  "לפי השמועות את מפרנסת אותי, אז מה זה חשוב," ניסה גדי להתבדח, "אבל אל תדאגי, אני אסתדר עם החומר וגם אפצה אותך."
  "אתה לא צריך לפצות אותי, רק אל תשכח את הלימודים."
  "מה שמפריע לי זה שבלעדי כל העסק הזה לא זז. חבל, רציתי שהסטודנטים יהיו יותר מעורבים, שישתתפו יותר, שיבחרו נציגים."
  "כל התחלה קשה והרעיון כולו חדש. הם פונים אליך כי אתה היית היוזם וזה טבעי."
  "לפעמים קשה לי."
  אביבה צחקה. "אם תיכשל יגידו שאתה אשם אבל אם זה יצליח..."
  "יהיו לי הרבה שותפים, אני יודע. אני צריך למצוא פתרון לבעיית הכסף ולגייס מתנדבים. את חושבת שהסטודנטים יהיו מוכנים לתרום כסף?"
  "אני מעדיפה לא לחשוב על זה. מתנדבים יהיו לך, אני מקווה."
  "הם יהיו מוכרחים לתרום, גם זמן וגם כסף אם הם ירצו שנרוץ לבחירות. כולם יודעים שהשיטה שלי היא הנכונה והטובה ביותר עבורם."
  "צריך לשכנע אותם."
  "קל להגיד," העיר גדי. "אני אצטרך איכשהו לאלץ אותם להתעורר."
  *
  
  בחירות בחוגים הם לא הצליחו לארגן אבל אי-אפשר היה לחכות יותר. צריך היה לקיים כנס פעילים כדי לתאם עמדות לארגן תפקידים ולהיערך לקראת הבחירות. כדי להחליט על מועד הכנס התאספו הפעילים באולם שהעמיד לרשותם אחד המרצים למרות האיסור. הם היו כתריסר סטודנטים נלהבים ודרוכים. גדי דיבר בקצרה על הצורך בשינוי מבנה ההתאחדות כדי שזו תשרת את כלל הסטודנטים ולא תהווה רק קרש קפיצה לפוליטיקאים מתחילים. אריק דיבר על הצורך בגיבוש נציגות שתשכנע את הסטודנטים להגיע ביום הבחירות ולהצביע עבורה. סטודנט ממדעי הרוח דיבר בספקנות על האפשרות להביס פוליטיקאים שנעזרים בכספי מפלגות עשירות. בתיה קמה וטענה שאין ברירה ואם לא מנסים לא מצליחים. מישהו אחר דיבר על הצורך בהקמת מנגנון קבע והזכיר שמוכרחים למצוא מימון לקבוצה. את השקט קטעה שוב בתיה: "הגיע הזמן שנאסוף כספים, מעצמנו ועבורנו. אנחנו מוכרחים להתרים כל מי שאנחנו מכירים ובעיקר את הסטודנטים שכל תרומה נועדה לשפר את המצב שלהם."
  אריק סיפר שהמפלגות כבר החלו בגיוס כספים ומדובר בסכומים גבוהים שיגיעו מחוץ לאוניברסיטה מפני שהסיעות הבינו שהמאבק הפעם לא יהיה קל. "הם משתמשים בנו כדי להפחיד את המפלגות הגדולות ולגרום להן לשחרר יותר כספים. רואים בנו סכנה למשטר המפלגות ואני לא יודע אם זה טוב או רע לנו."
  "זה לא יקל עלינו," העיר גדי. "אנחנו צריכים להתחיל לחלק תפקידים ולעבוד בצורה יותר מסודרת. מי יהיה אחראי על הכסף?" גדי העביר את מבטו על פני הנוכחים שדממו עד שעיניו נחו על בתיה.
  "את תרכזי את המאמצים להשיג כסף. אני מבקש שהכל ירשם וכל הוצאה תקבל אישור שלך."
  רוחו של גדי היתה טובה עליו. תפקידים נוספים חולקו והוא קיווה שהפעילות תעורר גל נוסף של אוהדים לרעיון וכך התנועה תלך ותגדל ובסופו של התהליך תצליח לממש את הרעיון שתפקיד התאחדות הסטודנטים הוא לדאוג לסטודנטים ולאינטרסים שלהם בקמפוס.
  
  -4-
  
  רן הניח לצלילים האחרונים לגווע ואז כיבה את מערכת הסטריאו הקטנה שלו. הוא הרהר לרגע ואז התיישב ליד שולחן-הכתיבה וכתב במהירות את הביקורת על הלהקה החדשה ששמע.
  "ומה אומרת הביקורת?"
  "יכול להיות יותר טוב."
  "אתה אומר את זה הרבה בזמן האחרון, שמת לב?"
  רן משך בכתפיו.
  "גמרת להיום?"
  "כן, אפשר להגיד."
  "עוד לא מצאתי עבודה."
  "מורות טובות חסרות תמיד, חנה, אל תדאגי."
  "אבל אני כן דואגת."
  "זה האופי שלך. אל תהיי לחוצה כל-כך."
  היא לא ענתה.
  "ומה הלילה, לא היו לך חלומות?"
  "אתה צוחק עלי. אני לא אספר לך יותר."
  "נו, באמת. התרגלתי. ספרי לי."
  "אתה באמת רוצה לשמוע?"
  רן הנהן בראשו.
  "הייתי בשלג. הכל היה לבן, אבל לא כל כך נקי. אני הייתי נקודה שחורה בתוך השלג הזה ופתאום לא הייתי לבד. אני לא יודעת מי היה איתי אבל לא הייתי לבד. פתאום הרגשתי כאילו משהו פקע. המשטח הלבן נעלם ואני ריחפתי לתוך איזשהו חלל מרוכז, לתוך נקודה שואבת כזו."
  רן גרד במצחו.
  "אני מבלבלת לך במוח. אני לא אספר יותר."
  "ספרי ספרי, אל תמתחי אותי. אני רוצה לדעת מה קרה."
  "אלה רק חלומות."
  "לפעמים חלומות הם ביטוי למציאות. הם יכולים להיות ממשיים אם מאמינים בהם."
  "זה רק חלום וזה נעלם."
  "את יכולה לספר לי. אני יודע שזה רק חלום."
  "אל תדאג, עברתי את השלב שבו התיחסתי ברצינות לחלומות. אני חושבת שאחותי ניסתה לחיות בשני עולמות עד שהתברר לה שאי-אפשר ואז היא איבדה הכל. אני חלשה יותר, לא חזקה כמוה."
  "לא נכון. את החזקה. את בחרת בחיים וזה הרבה יותר קשה," רן ניגש ואחז בה ברוך. "לחיות כל יום ואם צריך אז גם להשתנות - זה דורש אומץ."
  "אני רק מקבלת את החיים כמות שהם."
  "לא. את נאבקת ובחרת בדרך הקשה ולכן אני מעריץ אותך. החיים הם מאבק שדורש הרבה כוח. את הרבה יותר חזקה ממה שאת יודעת."
  "לא הצלחתי לשמור על אחותי."
  "היא היתה האחות הגדולה, את לא יכולת לעשות כלום; אבל את החיים שלך כן שינית, יצאת מבית ההורים, עברת לגור במקום אחר ועכשיו עברת לגור איתי. אני בטוח שלא היה לך קל לעבור את כל הדברים האלה."
  היא נשאה את ראשה והוא נשק לה על הלחי.
  "אני עדיין לא שלמה עם זה, עוד לא קל לי."
  "אני יודע. אמרתי לך שאת חזקה."
  "אתה המקלט שלי. מקור הכוח שלי."
  "בזה אני לא בטוח, הייתי רוצה להאמין אבל..." הוא צחק. "חבל לי להפסיק את השיחה אבל אני מוכרח ללכת."
  "לראות עוד הופעה?"
  "משהו קצר. את יכולה לבוא איתי. תשמעי קצת מוסיקה. אולי תאהבי את זה. אבל את בכלל לא יודעת מה זה, שכחתי לרגע שאצלכם לא שמעו מוזיקה."
  "זה לא היה גורם בחיים שלי."
  "חבל. זה נותן טעם וצבע לתקופת ההתבגרות וגם מעורר, נותן השראה. בכל התחומים. הביטלס איחדו את כל העולם תחת ההשפעה שלהם. הם הפכו את העולם לכפר קטן, כמו שאמר מישהו."
  "חשבתי שתקופת ההתבגרות שלך עברה כבר."
  "אני מסרב להתבגר."
  "אתה ממש חי את זה."
  "אני מנסה," חייך רן. "אני נאחז בזה. וגם בך."
  "אבל אני משהו אחר."
  "אני לא בטוח."
  
  
  *
  
  
  
  רן הלך לראות הופעה של להקה שהתמחתה בביצוע שירים של להקות רוק מתקדם. זה היה הכינוי ללהקות שחיפשו דרכי הבעה חדשות ולא הסתפקו בתבנית הסטנדרטית של מבנה שיר בן שלוש דקות. אותם מוזיקאים לקחו את המנגינה ואלתרו מבנים קרובים לג'אז. להקות מקומיות חיקו אותם. ביטוי מקומי מקורי לזרם הזה לא הצליח. היו ניסיונות שהקהל לא קיבל והרדיו לא שידר.
  פחות מארבעים איש היו באולם, רובם מוזמנים ידע רן.
  "למוזיקה טובה לא היה אף פעם קהל בארץ," מלמל מישהו וחברו ענה לו: "זה לא רק בארץ." "בעיקר בארץ," התעקש הראשון.
  אמנון, האמרגן של הלהקה שעל הבמה נעצר ליד רן.
  "נהנה?"
  "בהתחשב במצב..."
  "רק אל תגיד לי שאתה מעדיף את אבניבי."
  "לא ממש, אבל אני לא מזלזל במנצחים," ענה רן.
  "הם טובים החבר'ה האלה, באמת טובים," התעקש אמנון ופניו האדימו. היתה לו צמה זעירה שהתנדנדה כשטלטל את ראשו.
  "אני מסכים איתך. באמת. אבל אולי בגלל שאני קצת עייף, או בגלל שאני מכיר כל-כך טוב את השירים האלה במקור..."
  "רק אל תגיד לי שפעם זה היה אחרת."
  "פעם זה היה אחרת," צחק רן.
  "אתה מתחיל להזדקן, שים לב."
  "כן, אני יודע. מתחיל להיות מאוחר והאישה בבית מחכה..."
  "אני לא רוצה להעליב את מבקר מוסיקה שלנו, אבל הוא הולך ונהיה בורגני קטן. איפה הימים שהיינו מסתובבים בלילות, מדלגים ממקום למקום? שומעים מוסיקה שאחרים לא רצו?"
  "אתה צודק, אבל אני באמת צריך לקום מוקדם מחר בבוקר."
  
  -5-
  
  גדי התקדם במסדרון הארוך של הקומה השניה בבית ההסתדרות שבמרכז העיר. הקירות לא נצבעו כבר כמה שנים וצבעם הלבן דהה מהזנחה. מימין ומשמאל נפערו פתחי דלתות, חלקן פתוחות ואחרות נעולות. מפעם לפעם נתקל מבטו בראש מורכן או בעיניים שהורמו להביט בו כשחלף ועבר.
  גדי הגיע לקצה המסדרון, פנה וטיפס כמה מדרגות והקיש על הדלת שמולו. לא היתה תשובה. הוא לחץ על הידית ונכנס. נערה מתולתלת שיער תלתה בו עיניים גדולות. הוא לא דיבר וכך גם היא. לבסוף פלטה: "כן?"
  "הזמינו אותי."
  "אה, אתה." היא קמה וניגשה לדלת הפנימית והעבירה את שמו לחלל. כסא חרק והנערה ביקשה ממנו להיכנס.
  גדי חלף על פניה ונכנס, ניתקל ביד מושטת ולחץ אותה.
  "שב, בבקשה," הורה לו הגבר הרזה שפנה לשבת מעברו של שולחן הכתיבה.
  הדלת נסגרה מאחריהם.
  גדי הביט בו בסקרנות. הוא נראה סימפטי ולבבי ועיניו הביעו פיקחות עייפה, כאילו עסק בזוטות בעל-כורחו. הוא לבש מכנסיים אפורים בגזרת ג'ינס וחולצה בהירה עם ריבועים אדומים.
  "אני אליקים."
  "נעים מאוד," ענה גדי.
  "מעשן?"
  גדי הנהן ונטל סיגריה שהוצעה לו. שניהם נשפו לעבר התקרה, נזהרים לא לפגוע זה בסילון העשן של האחר.
  "רצית לראות אותי," פתח גדי.
  "כן."
  "בקשר למה?"
  אליקים חייך. "אל תהיה תוקפן. אין לך ממה לחשוש. רק רציתי לראות מי הגבר."
  גדי חייך.
  "רציתי להתרשם ממך," חזר ואמר בקול רך. "שמעתי עליך בזמן האחרון, פה ושם."
  "עלי?" היתמם גדי.
  "כן, בעיקר באוניברסיטה. כל מיני שמועות, אתה יודע."
  גדי רצה לומר משהו וחזר בו. אליקים בחן בזהירות את תגובותיו.
  "התנועה שלך מאוד חיובית, שלא תחשוב שאני נגד. להיפך. זה טוב לפגוש צעירים שאכפת להם, שיוזמים, שמעוררים דברים, שמפתיעים."
  "אתה לא נראה לי כמו אחד שקל להפתיע אותו."
  "תתפלא, תתפלא. יש הרבה הפתעות. אורי זוהר למשל."
  "המהפך," תרם גדי.
  "כן, גם זה. מי היה מאמין שהעם יבחר אדם שהוא ההפך ממי שהיו מנהיגיו עד היום. יהודי גלותי. תמיד בחליפה ועניבה. גינונים פולניים."
  "יש הפתעות בחיים."
  "כן, יש," הסכים אליקים,"אבל אתה לא באמת מרשים אותי. למי אתה דואג? את מי אתה מייצג?"
  "את כל מה שההיפך ממך ומהמפלגה שלך," התריס גדי. "אני רוצה לדאוג לסטודנטים ולהעיף את הפוליטיקאים שרק חושבים על הדרך אל הכנסת ולא על הציבור שהם צריכים לדאוג לו."
  "מילים יפות, מילים גבוהות."
  "החבר'ה שלך גרמו לניוון בהתאחדות, בדיוק כמו שקרה למפלגה שלכם."
  "כשהאנשים יתעוררו ויראו את מי הם בחרו הם יחזרו. אני לא מאמין שזה ייקח הרבה זמן," ציין אליקים.
  "אתה לא יכול לדעת, אתה שקוע בתוך זה."
  לרגע עמדה שתיקה רועמת ביניהם.
  "אני יכול להחליף את הנציגים שלי בקמפוס," אמר אליקים כבדרך אגב.
  "אני לא חושב שאתה רציני."
  אליקים נשען לאחור על כיסאו ואחר שב והזדקף.
  "אתה לא יכול לבוא לכאן ולהאשים את המפלגה בכל מיני דברים. אתה גם לא תצליח באוניברסיטה כי לא תוכל להוכיח כלום ולא תצליח לשכנע אף אחד שאתה שונה מכל מועמד אחר של כל מפלגה שהיא."
  "למפלגות אסור בכלל להיות מיוצגות בקמפוס."
  "אתה יודע, החיים מכתיבים לנו את החוקים. אנחנו בכלל לא שם, אנחנו רק עוזרים לפעמים לצעירים שמוצאים חן בעינינו."
  "אולי יקרה מהפך גם בקמפוס, מי יודע," ניסה גדי.
  "לדעתי התאחדות הסטודנטים מתפקדת בסדר גמור ואני חושב שרוב הסטודנטים חושבים ככה, בניגוד לכמה..."
  גדי נשף בבוז. "השיטה המפלגתית פשטה את הרגל. אני אגרום לזה שלא תהיה יותר פוליטיקה בהתאחדות."
  "ואז?"
  "אז תיעלם השחיתות והבזבוז. תפקידים ינתנו למתאימים ולמוכשרים. הסטודנטים ירגישו שיש מי שמיצג אותם באמת. ורק אותם."
  "ואתה מאמין שתצליח?"
  "אני מקווה."
  "שמחתי מאוד לפגוש אותך, באמת. אולי פעם עוד ננהל שיחה דומה. ודרך אגב, אם תצטרך משהו, כל מיני עניינים... סידורים..."
  "הרי נגד זה אני נלחם עכשיו, השיטה המפלגתית."
  אליקים חייך חיוך קטן.
  "יש לנו הרבה כוח וגם משאבים. אנחנו יכולים לסדר דברים, לטוב ולרע."
  "אני בטוח בזה."
  "אל תהיה ציני. עבדתי עם צעירים כמוך וגם עברתי כל מיני דברים."
  "אני לא חושב שיש לנו יותר על מה לדבר," קם גדי על רגליו.
  אליקים נשאר לשבת.
  "אל תהיה בטוח מדי בעצמך. אני יכול לארגן לך עזרה ממשית, יותר מכל מה שתוכל לגייס לבד."
  "אני מקווה שהסטודנטים יבינו בדיוק את הנקודה הזו. זו כל העזרה שאני צריך."
  "אל תסמוך על זה. אם אני אחליט להפיל אותך יהיה לך קשה לקום."
  "אני אזכור את זה. תודה בעד העצה."
  גדי יצא מהחדר מסוחרר. ראשו כאב והוא נשם בכבדות. הוא חש כיוצא מאפלה אבל לא כמגיע אל האור.
  
  -6-
  
  כל מי שהיה פנוי ביום שישי בבוקר היה מגיע לשפת הים. לשון חול צרה הפרידה בין החוף הימני הוא הצד של הדוגמניות והרוצות להיות ומצידה השני של לשון החול הצטופפו הצעירים והסטודנטים. הקיוסק שהיה ממוקם בכניסה לחוף שירת את כולם וגם את הרוצים לשכור כסא לשבת עליו.
  היה חם אבל לא חמסין. עורם של שחקני המטקות בהק בשמש. דנה ודפנה באגף של הסטודנטים התישבו על כסאות-שיזוף. דנה ניערה את בקבוק שמן השיזוף והעבירה אותו לדפנה שהגירה מהנוזל הסמיך לתוך כף ידה ומשם על בטנה החשופה בין רצועות הביקיני הירוק ועל כתפיה הצרות. הן השתרעו על הכסאות ונאנחו לעצמן כאשר כדורים תועים כמעט פגעו בהן. לראשן חבשו כובעים רחבי-שוליים שהצלו על פניהן.
  דפנה הציתה סיגריה ודנה נפנפה בידיה להרחיק את העשן. מבעד למשקפי השמש הכהים לא נראו עיניה. היא מחתה זיעה ממצחה והיטיבה את הכובע על שיערה הקצר.
  דפנה גילתה לרגע את תלתליה השחורים כשסיפרה שגדי כבר נמאס עליה עם ענין הבחירות שהוא מנסה לארגן באוניברסיטה. "הוא מציק לכולם," הסכימה דנה.
  צל הוטל על החול ביניהן. דנה היטיבה את המשקפיים על אפה הזעיר. דפנה נשאה את מבטה וראתה את עמיקם. הוא לבש מכנסי ג'ינס שנגזרו למידת מכנסיים קצרים ועל כתפו נחה החולצה. מתחת לשיער המקורזל בצבצו אגלי זיעה.
  "הי בנות, רק אתן פה?"
  דנה הסירה את הכובע והחליקה בידה על השיער הבהיר. דפנה הציתה לעצמה סיגריה נוספת.
  "מה יש, אנחנו לא מספיקות לך?"
  "להיפך."
  "בינתיים רק אנחנו כאן," מלמלה דפנה.
  "עוד מישהו יבוא?"
  "אין לי מושג," נידבה דנה. "גדי אמר שאולי יגיע, אחרי שיסדר כמה עניינים בחוג שלו. אתה יודע, הוא משגע את כולם."
  "יודע, בהחלט יודע," חייך עמיקם.
  "רן אמר שאולי יבוא. חנה שלו עוד מתביישת."
  "חנה של רן עוד מתביישת. זה באמת סיפור," מלמל עמיקם והתיישב על החול לידן.
  בקיוסק הגבירו את הרדיו שהשמיע את הביג'יס.
  "מה באמת הזהות של חנה? שנקרא לה אנה? רן ואן – לא יותר טוב?!"
  "תפסיק לבלבל לנו את המוח. מה אתה רוצה ממנה?"
  "היא מענינת, כלומר השינוי שעשתה... מה היא עכשיו באמת?"
  "אני מבינה שעניין הזהות מעסיק אותך היום," חזרה דפנה בלעג.
  "אני באמת חושב על זה. איך היא רואה אותנו, איך אנחנו רואים אותה..."
  "באת בכדי לעזור לנו להבין את זה?"
  "בדיוק. אתן שתיכן..."
  "בחייך, עמי, עזוב אותנו מזה."
  "זה לא הזמן ולא המקום," הוסיפה דנה." לא לומדים היום."
  "אבל זה נורא מענין. היא עזבה חברה שהיא עולם סגור ועברה לעולם אחר. אחותה ניסתה ולא הצליחה. טרגדיה אמיתית. הנה חנה, אנה, מתלבטת ופונה נגד הזרם ובוחרת להיות חילונית."
  "היא עברה מאלוהים לאיש מצעד הפזמונים," סיננה דפנה ושתיהן פרצו בצחוק.
  "יש ברן יותר מאשר נראה לך," שמר עמיקם על כבוד חברו.
  "אתה לא חושב שזה יותר מדי בשבילנו," לעגה דפנה.
  "די, תפסיק לבלבל במוח," הוסיפה דנה.
  "הי, מה ההתרגשות," נשמע קול נערה צוהל. עמיקם הרים את ראשו ועיניו נתקלו בטבור שזוף ומבהיק במרכזן של מתניים צרים ומעוגלים.
  "זהבה, המון זמן עבר..." קראה לעברה דנה.
  "אתן מפריעות לי להתבטא," התלונן עמיקם.
  "עמי מותק, היית פעם נורא נחמד אבל אתה מסרב להתבגר וכבר לא כל כך מעניין לשמוע אותך."
  "בחייך, תחשבו על מה שאתן מפסידות."
  "די, מספיק," גערה בו דנה.
  "אל תריבו בגללי," גיחכה זהבה. דנה הורתה לה לשבת לצידה.
  עמיקם הזדקף והביט בעיניה הכחולות של זהבה. סנטרה בלט במקצת, כמכסה על תוקפנות חבויה. היו לה שפתיים צרות ותנועות ידיים שובבות.
  "עמיקם חושב שאנחנו עדיין תלמידות והוא מתעקש לקלקל לנו את היום."
  "אסור ללמוד בים," חייכה זהבה והניחה לגופה, המכוסה שתי רצועות בד דקות, לנוע מעט מול מבטו.
  "לא נכון שאני מקלקל להן את היום, אני מנסה לעשות את זה כל יום."
  זהבה חייכה למרות הרטינות של חברותיה.
  "ולמה אתה במכנסיים?"
  "אני לא רוצה לחשוף את יצרי ברבים," צחק עמיקם.
  "לעמיקם יש הרבה בעיות עם עצמו. לא כדאי לך להתעניין בו, " העירה דפנה.
  "באמת? זה מעניין. ומה הבעיות שלו?"
  
  
  - 7 -
  
  גדי מצא את עצמו שקוע עד צוואר במלחמת בחירות. תקוותו ותקוות חבריו שסטודנטים רבים ירתמו לעזרתם נתבדתה. אמנם הצטרפו אוהדים אך במספר מועט והעול הכבד נותר תלוי על צווארי גדי וקומץ חבריו. העבודה היתה רבה, הרבה יותר מאשר יכלו לתאר. הם חיברו כרוזים, דאגו להפיץ אותם, הרצו ברחבי הקמפוס והתווכחו בכל מקום שאיפשרו להם.
  גדי היה בכל מקום, בכל שעה משעות היום והלילה. כתוצאה מכך אחר להרצאות, החסיר חוגים וחומר לימוד ובשעות הלילה, עייף ומותש, היה מונה בפני אביבה את בעיותיו.
  שותפה למצוקותיו היתה בתיה. כולם ידעו שהמערכה האמיתית עדיין לא החלה ובתיה הצליחה לגייס רק מעט תרומות. החבורה לא ידעה מאין יבוא הכסף להמשך המאבק.
  נציגי התנועות המיוצגות בהתאחדות הסטודנטים החלו לקיים אסיפות ברחבה המרכזית. הם השתמשו ברמקולי-יד, האסורים לפי התקנון, אך לא היה מי שיסלק אותם. כל התנועות התרכזו בעיקר בלתקוף את גדי והתנועה החדשה. היו"ר הנוכחי התלונן בפני הרקטור על מרצים שתמכו בתנועה החדשה והללו מיתנו את תמיכתם. הושמעו איומים נגד סטודנטים שתמכו בגדי ובעיתון ההתאחדות פוזרו השמצות על גדי וחבריו, גם אישיות וגם לגבי נטיותיו הפוליטיות הקיצוניות כביכול, פעם לימין ופעם לשמאל.
  האש הצולבת שבאה מכיוונים שונים ומגופים שנעזרו במנגנונים מצוידים היטב, מנוסים ומשופעים באמצעים יצרו תגובה הפוכה מכוונתם. לפתע ידעו כולם על גדי ועל רעיונותיו ורבים גילו סקרנות לדעת על מה המהומה. נוצרה המולה סביבם ואוהדים חדשים הצטרפו ומעגל הפעילים הלך והתרחב. התנועה החדשה מצאה את עצמה במוקד הפעילות של לקראת-בחירות והיריבים הבינו שעליהם להתארגן לקראת מאבק חריף.
  למרות שנוצר רושם כאילו כולם עסוקים ועוסקים בבחירות הקרבות, נותרו רוב הסטודנטים אדישים למתרחש. הבחירות שניסה גדי לקיים בכל חוג לא נערכו. בלית-ברירה נבחרו מקרב האוהדים סטודנטים שמונו לנציגי החוגים והללו בחרו בנציגי הפקולטות. גוף נבחר זה היה אמור להרכיב את הרשימה שתתחרה בבחירות להתאחדות הסטודנטים.
  גדי היה מודע לכך שאין ברשימה את הטובים או את הסטודנטים הבולטים, אותם ציפה למשוך לפעילות, אך הוא המשיך וקיווה שבמשך הזמן ולאחר שתהיינה הצלחות ראשונות יצטרפו אליו רבים וטובים.
  מסירותו של גדי והקבוצה הקטנה הקרובה אליו ולהט מאבקם הדון-קישוטי זכו לאהדה גוברת והולכת. נוצר רושם שהפעם עלול להיווצר שינוי במבנה התאחדות הסטודנטים. בתיה העירה שעליהם להיערך לקראת אפשרות לברית בין שתי התנועות הגדולות, אבל החבורה ביטלה את הדבר כלא מעשי, למרות שנודע להם שראובן פלג, ראש הסיעה השלטת, נפגש עם ראש התנועה השניה בגודלה. היה בכך סימן ברור שהפוליטיקאים שבין הסטודנטים חוששים לעתידם בהתאחדות. גדי החל לחוש שמאבקו הבודד והעיקש מתחיל לשאת פרי.
  
  - 8 -
  
  
  
  "על מה חלמת הלילה?"
  "אתה הרי לא רוצה לשמוע."
  "ספרי לי."
  היא נאנחה, חככה בדעתה עד שנעתרה: "ראיתי את עצמי לבושה בשמלה בהירה, ארוכה. הייתי עטופה כולי בשמלה הזו ומעלי היה משהו דומה למטפחת או לענן דק. נוגע ולא נוגע. רציתי שהוא ירד עלי אבל אני זוכרת שברחתי."
  "ואז?"
  "לא יודעת. התעוררתי. אני יודעת שאתה לא רוצה לשמוע."
  "אני כן רוצה לשמוע."
  "ולך? לך אין חלומות?"
  "לא שאני זוכר."
  "אני בטוחה שהחלומות שלך דומים לסרטוני הוידאו שאתה אוהב. מלאים במוסיקה ועשן."
  "זה מעניין אותי, הדמיון והרעיונות. אולי אני אלך ללמוד את זה."
  "הגיע הזמן שתמצא משהו ממשי."
  "יש לי אותך."
  "אני לא יודעת אם יש בי ממש," אמרה מהורהרת.
  "תפסיקי לדבר ככה. את חיה עכשיו. חיים אמיתיים. אף-אחד לא רודף אחריך."
  "תמיד פחדתי... איזה פחד מוזר, לא בטוחה ממה. מבית-הספר, מהדרך, מהבנים ברחוב שלי. מאלוהים שפעם הוא טוב ופעם רע. פחד שמרגישים ממישהו שנמצא לידך ולא בטוחים מי הוא."
  "עכשיו את צריכה להתרכז בעבודה החדשה ולהתרגל לעובדה שלא תיראי מזוקנים סביבך כל הזמן."
  "אל תלגלג עליהם."
  "אני לא מלגלג, אבל את פרצת מהמעגל הזה."
  "אחותי גם רצתה ולא הצליחה. היא לא יכלה לעמוד מול אבא."
  "את עמדת. את עזבת את הבית ועברת לדודים שלך ואחר-כך באת אלי. את התבגרת והצלחת."
  "בגלל אחותי שהקריבה את..."
  "לא, חנה, לא. את מצליחה בזכות עצמך. את חופשיה וזה קשה, יש בזה הרבה חובות. יותר קל לחיות בתוך מעגל סגור אבל את מצליחה בזכות עצמך."
  "אף פעם לא נדע באמת."
  "את יודעת וגם אני. כל מי שפוגש אותך מתרשם. בזכות עצמך."
  "לא לגמרי. עדיין קשה לי."
  "לכולם קשה. קשה יותר לחיות ככה בלי אלוהים או איזה רב צמוד."
  "אתה תמיד אומר שיהיה בסדר, הלוואי ויכולתי להאמין."
  "את מוכרחה להאמין בעצמך. להאמין בחיים."
  "ומה עם המוות?"
  "הוא לא פותר בעיות אלא יוצר אותן. אם אחותך היתה חזקה כמוך יכול להיות שהיא היתה מוצאת פתרון למצב שלה. אי אפשר לדעת."
  
  *
  
  אש פיצחה את החשכה. זהבה קרבה את הגפרור לסיגריה שנחה בין שפתיה הצרות. פיסות מגופה המעורטל בהקו באור המפתיע. שדיה הזעירים רטטו כשכיבתה בתנועת זרוע את הגפרור. עמיקם זע במקומו ונהם בהתפנקות. בחשכה הפך את פניו לעברה וחיבק את מותניה הצרים. אצבעותיו ליטפו את חלקת עורה.
  הוא לא שיער שיגיעו לכך. בתחילת אותו ערב חיפש מישהו שיתלווה אליו להרצאה של קוטנר על הביטלס. בהחלטה פתאומית טלפן לדנה וביקש את מספר הטלפון של זהבה. דנה גיחכה ברשעות. זהבה היתה פנויה.
  היא השתעממה ולא טרחה להסתיר את זה. הם יצאו לאחר כשעה, אכלו פיצה והיא הסכימה כשהזמין אליו לשתות משהו. שם נשארו.
  זהבה מעכה את הסיגריה במאפרה והשתרעה במיטה, נינוחה בעירומה. אצבעותיו ליטפו את ירכיה. הוא חש גאווה. היא, נהנית מהערצתו, הניחה לעצמה להתפנק בעיניים עצומות.
  "חבל שבזבזנו זמן בהרצאה. את השתעממת."
  "בהתחלה זה היה מענין. אבל אחר-כך זה נמשך ונמשך."
  "את כמו חתולה, רכה וגמישה."
  היא גרגרה בהנאה. הוא שלח יד והדליק את מנורת הלילה הקטנה.
  "ומה דעתך על האקדמיזציה של הביטלס?"
  "אני אוהבת לשמוע אותם, לא חושבת על זה יותר מדי."
  "יש לי חבר שטוען שהם הקלסיקה של מחר."
  "מי יודע מה יהיה מחר. אני אוהבת רק לשמוע, אתה יודע, ברקע."
  "ומה בנוגע להכרה, ללמידה, לזיכרון?"
  "מה הקשר? זה לא סותר את מה שאמרתי. עניין של טעם, כל אחד ו..."
  "את סתם זורקת קלישאות עכשיו."
  "תפסיק, מה קרה לך?"
  "שטויות, את סתם אוהבת להזדיין."
  זהבה הביטה בו בפתיעה מבוהלת.
  "את סתם זורקת מילים. זנות לשונית."
  "שלא תעז לדבר אלי ככה, איך אתה מעז..."
  "אנחנו רק מדברים."
  זהבה קמצה את אגרופיה כמבקשת להלום בו. היא היתה נרעשת.
  "אני לא מאמין בהעמדת פנים. בואי תרביצי לי."
  "לך לעזאזל," פלטה ברוגז. היא קפצה מהמיטה וניצבה על רגליה, עדיין לא בטוחה בתגובותיה.
  עמיקם השעין את ראשו על כף ידו, משועשע מהמצב. "תשמעי, כל מה שרציתי להגיד זה שתהי טבעית ושלא תשחקי בהגדרות שאת לא מבינה בהן."
  "אתה לא תגיד לי מה לעשות ומה להגיד ומתי להיות טבעית או לא."
  היא הגיעה להחלטה. בתנועה חדה חטפה את בגדיה והחליקה לתוכם.
  "את לא צריכה להתרגז. בסך הכל רציתי להגיד..."
  "אתה רוצה לשחק את גס הרוח, נכון? אתה מרגיש חייב להיות כזה, אז בבקשה, אבל לא איתי."
  "את לא הבנת אותי בכלל, לא הבנת למה אני מתכוון."
  "אני לא רוצה להבין אותך, לא רוצה לשמוע אותך ובכלל לא רוצה לשמוע ממך."
  "את הולכת?"
  היא זרקה בו מבט של בוז.
  "אני מצטער," הוא קם מהמיטה.
  "חיכית לרגע מתאים כדי לפגוע בי."
  "לא התכוונתי, באמת, אני יכול להסביר."
  זהבה החזיקה בארנקה, עוד סיבוב קל בחצאית וכבר פנתה אל הדלת.
  "הישארי, לא התכוונתי להעליב אותך."
  היא יצאה וטרקה את הדלת.
  עמיקם נשאר לעמוד כמה דקות. הוא הביט בשעון. חצות. בתנועה החלטית קם והתלבש. מהמגירה נטל כמה אסימונים ויצא. בפינת הרחוב אחז בטלפון הציבורי וחייג.
  "זה אני, עמי, הערתי אותך?"
  "כן."
  "הייתי מוכרח לדבר איתך. גירשתי מישהי מהמיטה שלי. בגללך. בגלל שלא באת איתי לשמוע את קוטנר."
  "לא יכולתי, אמרתי לך. הייתי חייבת."
  "תמיד חייבת. למה את לא חייבת להיות איתי?"
  "תן לישון. אני עייפה."
  "בואי אלי."
  "אני סוגרת."
  "אז אני בא אליך."
  "אני צריכה לקום מוקדם בבוקר. לילה טוב."
  "אני צריך אותך. הנה, אמרתי לך משהו שלא אמרתי לאף אחת אחרת."
  "אתה צריך לישון וגם אני. עשה טובה ואל תבלבל במוח באמצע הלילה."
  "אבל לא טוב לי."
  "תעשה משהו עם עצמך, תכתוב או תשיר."
  "אני לא מצליח לעשות כלום."
  "תחשוב איך אפשר לעשות טוב לאחרים ותן לי לישון. אתה לא רוצה לשמוע מילים גסות."
  "לא, לא."
  "אז לך לישון."
  "אבל אני צריך אותך."
  "אתה לא צריך אף-אחד חוץ ממך. תהיה פעם טוב ותן לישון."
  הוא גרד באוזנו, כנוע. "בסדר," מלמל.
  "לילה טוב."
  "לילה טוב."
  היא ניתקה. עמיקם אחז עוד רגע במכשיר המזמזם בריקנות. לרגע היסס ואז הטיל אסימון נוסף וחייג, מניח לאצבעו לשוטט על פני החוגה. נשמע טרטור רם ולאחר כמה שניות נשמע קול נשי: "הלו."
  "רע לי, אשה, אני זקוק למישהי, להבנה," הוא נהם בזעף, "אולי את יכולה להגיד לי מה לעשות?"
  "לך תלה את עצמך! משוגע!" וטרקה.
  
  -9-
  
  גדי ישב בגוף רפוי, עייף ולאה. אביבה כיבתה את מנורת החדר והותירה דולקת רק את מנורת-הצד, העטויה באהיל כהה. החדר שקע באפלולית ועל הקירות נסתמנו צלליות כהות. האור המרוסן היה נוח לעיניו העייפות של גדי.
  "אני מרגיש שאני מכביד על כולם, בא ומבלבל את המוח עם כל מיני רעיונות."
  "אתה לא יכול לסגת עכשיו. גם אם לא תזכה בבחירות אתה תהיה זה שניצח."
  "איך זה?"
  "בזה שפקחת כמה עינים, שגרמת לכמה אנשים לחשוב על מה שקורה סביבם ולהיות ערים לעובדה שמתמרנים אותם."
  "בינתיים אני רק מקשה על כולם. על החברים, הסטודנטים. אני פוגע בלימודים שלי – וגם בך."
  "אני לא מתלוננת. כשהתחלת לדבר על הבחירות תיארתי לעצמי שזה יהיה ככה. קיוויתי שלא תזניח את הלימודים אבל כנראה שזה בלתי-אפשרי. את החומר תשלים בשנה הבאה. עכשיו אתה נלחם במנגנונים גדולים ממך."
  "את תמכת בי לאורך כל הדרך בשנים האחרונות. בכל המובנים. אני יודע וההרגשה הזו שאולי אני מבזבז..."
  "תפסיק לחשוב ככה ובכלל אתה עומד לנצח."
  "אין לי כוח. אין כסף בקופה. ההשמצות עלי מתחדשות בכל בוקר ואני לא יכול להתגבר על כל הבעיות שצצות."
  "אסור לך להפסיק. מאוחר מדי."
  "ואת, את לא מרגישה..."
  "אמרתי לך שלא. אני גאה בך ובמה שאתה עושה."
  גדי נאנח. "ידעתי שיהיה קשה, אבל לא עד כדי כך."
  "אתה צריך לגייס עזרה. כל מי שאתה מכיר ושהכרת אי פעם."
  "אני לא יכול לערב את כולם."
  "לאחרים יש תמיכה ועזרה מהמפלגות עם כל המנגנונים שלהן. אתה מוכרח עזרה, מכל מי שאתה מכיר, גם מחוץ לאוניברסיטה. רן יכול לעזור וגם עמיקם. המאבק שלך הוא עבור כל הצעירים שרוצים וצריכים להשתחרר מהמשטר המפלגתי שנוצר כאן. כל המפלגות אותו דבר."
  "רק לא מזמן היה המהפך."
  "ומשהו השתנה?! אם אתה תנצח זה יהיה יותר מאשר רק החלפת שיטת הבחירות בקמפוס. הרבה יותר."
  "גם זה מפחיד."
  "אסור לך לפחד. אתה רואה שאפשר לנצח. זה יכול לצאת מעבר לתחומי הקמפוס."
  "אי אפשר להילחם במפלגות הגדולות. אני לא ערוך למאבק כזה."
  "זה גדול עליך, אבל הקמפוס זה המגרש שלך. ואם תנצח תראה שיפנו אליך מכל הארץ."
  "בלי אחר-כך, בבקשה."
  "טוב, נשכח מאחר-כך."
  "אולי בגלל שאת מבוגרת יותר את רואה יותר ממני, רחוק יותר."
  שתיקה קפואה נפלה עליהם. זו היתה הפעם הראשונה שגדי הזכיר את פער הגילים שביניהם. היא התעשתה ראשונה: "אתה המוכשר בין שנינו. אני רק עוזרת כמה שאני יכולה."
  "את עוזרת המון."
  
  *
  על רן עבר יום עבודה קשה. הוא ערך תוכנית לשידור ברדיו, עבר שלוש פעמים במערכת העיתון והשאיר חומר לסידור, חזר להגיה, השאיר הוראות לעימוד. בצהרים נפגש עם אנשי חברת תקליטים שביקשו את חוות-דעתו. כשחזר לחדרו בעיתון קיבל שיחת טלפון מגדי ולא הספיק לעכל אותה.
  בערב סיפר לחנה על בקשתו של גדי.
  "הוא חבר שלך ואתה צריך לעזור לו."
  "המון זמן לא נפגשנו. ופוליטיקה זה לא השטח שלי. מה אני מבין בזה?!"
  "אז תפנה אותו למי שכן יכול ותלחץ שיטפלו בו."
  "אי-אפשר ללחוץ. ובחירות באוניברסיטה, סכסוך בין מפלגות, את מי זה מענין?"
  "זה יכול לענין אם תעזור לו. תדבר עם העורך, תכין לו כתבה מענינת."
  "זה לא כל כך מקובל."
  "הוא היה עוזר לך אם היית מבקש? כן- אז אתה חייב לעזור לו."
  "נראה, אולי אסדר לו ראיון במערכת."
  "עם מי?"
  "לא יודע. צריך לחשוב על זה."
  
  -10-
  
  דנה ודפנה התנדבו לארח את המפגש בדירה השכורה שלהן. אביבה באה מוקדם, ביקשה לעזור בהכנת הכיבוד והתנצלה שגדי יאחר.
  לאט לאט נאספו החברים, רובם עוד מהתיכון, מעט מהצבא וגם ידידים שנוספו לחבורה מהיכרות באוניברסיטה.
  החבר של דנה עמד בפתח וקיבל את הבאים כשלעיניו משקפי-שמש כהים. "לא", הוא ענה, "זה לא בגלל שדנה הרביצה לי אלא פשוט דלקת בעין."
  עמיקם טען שדנה כן הרביצה לו ודפנה סיפרה שדנה אוהבת את החברים שלה מסתוריים.
  "כל אחד והתשוקה שלו," העיר רן.
  "אל תתבטלו. רן, אתה תדאג למוסיקה עד שגדי יגיע; עמיקם, יש שתייה במטבח, תביא אותה לכאן," ציוותה דנה והוסיפה לחלק משימות לכל מי שהיה נוכח.
  "במסיבות של הכיתה זה היה התפקיד שלי, התקליטים."
  "כמובן," חייכה חנה. "זה ברור. לא חשבתי אחרת."
  "הרבה זמן עבר. אני כבר יודע שלא כולם אוהבים את מה שאני אוהב ולהיפך. הייתי מעדיף שלא לדאוג למוסיקה עכשיו."
  "בשביל החברים שלך..." הזכירה לו. "ותן להם שירים שהם אוהבים."
  רן התיישב ליד הפטפון וחנה לצידו. דנה רכנה לעברם: "עמיקם הציע שנקרא לך אנה או אן. מה את אומרת?"
  "מה פתאום? לא נראה לי בכלל."
  "חבל, דווקא היה מתאים לך אן. אן ורן."
  גדי הגיע ומשך אליו את כל תשומת הלב. זה לא היה רק בגלל הערב המיוחד הזה אלא היתה בו נוכחות שהיתה מרתקת אליו מבטים כשהיה נכנס לאיזשהו מקום. היתה לו כריזמה וכשרצה לדבר היו מקשיבים לו. חבריו הוותיקים ידעו שקשה לפעמים לעקוב אחר אופן מחשבתו וגם שהוא מכיר רק שני מצבים: שחור ולבן. לעיתים היה בוטה ונטה לזלזל בבן-שיחו. תכונותיו ואופיו איפשרו לו לעסוק באינטנסיביות שכזו בענין הבחירות באוניברסיטה. כמו צייד הוא לא הרפה מהנושא.
  אביבה באה לצידו, מושכת תשומת לב בשמלתה האדומה והקצרה, מתעלמת ממבטי הבנות.
  גדי רקד קצת, הסתודד הרבה וחיכה לרגע המתאים. כשהחליט סימן לרן לעצור את המוסיקה וכל הנוכחים התקרבו וישבו או עמדו במעגל סביבו.
  "אתם יודעים למה נפגשנו. אני לא אספר סיפורים. מי ששמע כבר נמאס לו לשמוע ומי שלא – ישמע בקרוב. בקיצור, אני צריך עזרה בארגון הבחירות
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.