השירים בקובץ מילים מתוך שטח הפקר של געגוע אוצרים בתוכם את חיפושי הנפש אחר העצמי, שמנסה לשבור חומות בינו לבין העולם ובינו לבין עצמו, לחבור לתשוקה המבקשת לקרוע צללים. לעבור מעל האין ולשוב אחורנית במרחבי הזמן אל לב הדברים, כדי לתהות על עצמם ולפענחם מחדש.
יָדַי אוֹחֲזוֹת מִלִּים כְּבִנְקֻדָּה אַרְכִימֶדִית,
וְהֵן כָּל שֶׁבִּרְשׁוּתִי, הֵן גּוּפִי הַסּוֹבֵב אוֹתִי
וּתְנוּעָתוֹ שׁוֹבֶרֶת אֶת כֹּחַ הַכְּבִידָה.
בקובץ שיריה החמישי של עפרה קליגר, המתאפיין באיכויותיו הפואטיות והפילוסופיות, היא מבקשת לגעת בטבע הדברים בעולם, בממשי הנמצא מאחורי החולף, החמקמק והמתעתע, לאסוף קולות רחוקים, להאזין לפצע ההעדר והבדידות, אך גם להירפא ולהתמלא בתמונות נוף נפשי מעצים עצמו דווקא מתוך השבר, בגעגוע למגע אנושי חמים, חי.
את אלה מכנסת המשוררת בין דפי ספרה, והיא כמו מהלכת בעקבות וירג'יניה וולף הכותבת: "כשהבאתי לידי ביטוי רגש שחשתי משך זמן רב מאוד... יכולתי להניח אותו על משכבו בשלום."
אֵיךְ אֶלְכֹּד אֶת פְּנֵי הָאֱמֶת הַמִּסְתַּתֶּרֶת
בֵּין תְּשׁוּקָה לְזִכָּרוֹן וּמְהַפֶּכֶת בָּהֶם
בְּתוֹךְ צְפִיפוּת הַקִּיּוּם וְרֵיקוּתוֹ.