*
יוֹם־יוֹם אֲנִי רוֹאָה אֶת הַבִּלְתִּי נִרְאֶה אֲשֶׁר
מוֹפִיעַ בְּפָנַי וְנוֹגֵעַ בִּי.
אֵינִי יוֹדַעַת הַיּוֹם מַה נִּרְאֶה לָעַיִן לַאֲשׁוּרוֹ
אֲנִי רוֹכֶנֶת עַל הַסָּמוּי מֵעֵין רוֹאִים
מְבַקֶּשֶׁת לְהָפְכוֹ עַל פָּנָיו,
צוֹלֶלֶת אֶל תַּחְתִּיתוֹ וּבוֹדֶקֶת שִׁכְבוֹתָיו
כְּאִלּוּ הָיוּ מַאֲגַר מַיִם.
הַשֶּׁמֶשׁ הַחָרְפִּית מְבַקֶּשֶׁת עַל נַפְשָׁהּ
לְהוֹפִיעַ בְּשׁוּלֵי הֶעָבִים.
הָעֵט בְּיָדִי שׁוֹאֵל עַל הָעוֹלָם הָעָט עָלַי
רוֹצָה לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמּוֹ.
עפרה קליגר היא משוררת הגותית, לירית, עדינה ביותר, המתפרצת מדי פעם אל לב הקורא באמירות פילוסופיות על מצבו של האדם בעולם ועל העולם עצמו. זוהי שירת האינטלקט העדין שכל כך חסרה לי במקומותינו. קליגר היא משוררת בתוך סביבה עוינת ומזרח תיכונית שלא מוכנה לוותר על התרבות. היא רואה באמנות ובהגות נכס.
אין ספק ששירתה מתפתחת מספר לספר. הנה מאפיינים מרכזיים בשירתהּ: בדידות האישה בעולם הזה גם כשהיא במצב של זוגיות ודיאלוג; מוטיב העין השלישית השומרת אך גם מאיימת; האין והיש הסארטריאני תוך הדגשה כי הרבה פעמים ההעדר חזק יותר מאשר הממשות הגלויה לנו; האור המתעתע אך גם המזכֵּך, שמקורו בשמש שלנו שהיא אחת; שטח ההפקר שממנו נובעים הדברים בתוך מוחך הקודח.