רצח בכיכר
ביום שישי, 3 בנובמבר 1995, יממה אחת לפני עצרת השלום, שאלה אותי ורד, רעייתי, שהיתה אז הכתבת הפוליטית ב"ידיעות תקשורת", אם למיטב ידיעתי יצחק רבין לובש אפוד מגן. היא אמרה שיש לה תחושה שמשהו נורא עומד לקרות לו בהפגנה. אני נשוי לאישה שהיא סַייקית ידועה, ועדיין מודה שנדהמתי. כל סוף השבוע היא לא נתנה לי מנוח.
ורד עוררה אצלי תחושות רדומות על סכנה מתקרבת שדיכאתי בחודשים האחרונים.
"על מה את מדברת?" שאלתי אותה. "פיגוע של מחבל בכיכר?"
"לא", היא השיבה, "לא מחבל ערבי, לא. אני לא יודעת בדיוק מה, אבל יש כזאת הסתה מטורפת נגדו, מבית, והוא כל כך חשוף ופגיע".
ככל שנקפו השעות, דאגתה חלחלה ודבקה גם בי. גמרתי אומר שבשיחתי הטלפונית עם יצחקא אברר אם ילבש הערב אפוד מגן ואשתף אותו בדאגתנו לשלומו.
באותה עת הייתי בעל הטור הפוליטי "ראיתי שמעתי" ב"הארץ", ונהגתי לקיים עם יצחק שיחה טלפונית שבועית בשבת אחר הצהריים. השיחות היו לא לציטוט ועסקו בנושאים מדיניים ופוליטיים. הוא מעולם לא הוליך שולל וכשהשאלות היו לא נוחות - ענה בכנות שעליהן לא ייתן תשובה. יצחק, כידוע, לא היה איש של סמול־טוק והוא לא אהב שיחות בטלות. השיחה הטלפונית איתו היתה תמיד עניינית. היה עלי להיערך בקפידה לקראתה ולהיות ממוקד.
התקשרתי בסביבות השעה שש, יצחק הרים את השפופרת, והשמיע את ה"הלו" המוכר.
"שלום יצחק, זה אמנון ברזילי, מה שלומך?" פתחתי בשאלת גישוש, "למה אתה מצפה מעצרת השלום?" היתה זו טעות. יצחק היה קצר רוח. נמצאים אצלו אנשים, אמר. אחרי העצרת יעלה לירושלים והציע שנשוחח מאוחר יותר בלילה.1
הוא הניח את השפופרת לפני שהספקתי להשחיל את השאלה שלשמה התקשרתי. חלפו כמה דקות. הבטן לא נתנה לי מנוח, חייגתי בשנית. קו הטלפון היה תפוס. כשהקו התפנה לבסוף, איש לא הרים את השפופרת. חלון ההזדמנויות הקצר נסגר.
הגענו, ורד ואני, בשעה מוקדמת לכיכר. על הרמפה המשקיפה אל הכיכר, למרגלות עיריית תל אביב, בכניסה למתחם המגודר המיועד למכובדים ולמוזמנים, היו כמה מאבטחים וסדרנים מנומנמים. הצגנו תעודות עיתונאים ונכנסנו פנימה ללא כל בידוק ביטחוני.
בערב ההוא התכנס מחנה השלום תחת הסיסמה "כן לשלום, לא לאלימות", וזאת בתגובה להפגנת הימין שהתקיימה בכיכר ציון בירושלים חודש לפני כן - אותה הפגנה נגד הסכמי אוסלו, שבה הניפו מפגינים שלטים עם דמותו של רבין במדי אס־אס.
היתה זו תשובה הולמת. המחנה הדמוקרטי־הליברלי התייצב במלוא עוצמתו ואמר את דברו.
כיכר מלכי ישראל היתה מלאה ודחוסה, ואנשים מילאו את הרחובות הצדדיים הסמוכים. כל מי שנכח שם לא יכול לשכוח: היתה אווירה מחשמלת. מוטי מורל וצבי (שישקו) פרידמן, שניים מבכירי היועצים האסטרטגים שליוו אז את מפלגת העבודה, עמדו לידי, ויחד השקפנו בהשתאות על ההמונים שגדשו את הכיכר. הנה זה קורה, אמרו שניהם. המפגן הזה הוא תחילתו של מפנה. הם ראו באירוע עדות לחידוש האמון בתהליך השלום אחרי תקופה של דשדוש בגלל פיגועי טרור המתאבדים, והעריכו שזה הרגע לו חיכו. אנחנו עדים, הם אמרו, לרגע ההמראה של יצחק רבין לקראת הבחירות בעוד שנה.
"המהפך התחיל הלילה", אמר מורל, ולא ידע מה שאמר.2
במקביל, לנוכח ההמון המשולהב וסידורי הביטחון הכמעט לא קיימים על הרמפה, תחושתה הרעה של ורד גברה. מרגע בואנו זה כבר נהיה לסוג של התקף חרדה. היא פתחה בסבב בירורים נוקב עם יועציו וכל אנשיו הקרובים של יצחק, עם ראש העיר שלמה (צ'יץ') להט ועם מנכ"ל העירייה ובכירים נוספים, עם פוליטיקאים בכירים מהעבודה, וכן עם אנשי השב"כ המופקדים על סידורי הביטחון והאבטחה באירוע. את כולם תחקרה אם ראש הממשלה לובש אפוד מגן. לבסוף, מצאנו את עצמנו ליד לאה רבין, וּורד פנתה בנושא הזה גם אליה. לאה נדהמה ומיד פרצה בצחוק מתגלגל. היכרותה עמי היתה בת שנים רבות. עם ורד, היכרות קצרה בלבד.
"...אשתו של אחד מעיתונאי 'הארץ'", כתבה לאה רבין באוטוביוגרפיה שלה, "קָרבה אלי ושאלה אם יצחק לובש אפוד מגן. שאלתה הדהימה אותי. יצחק לא היה מעלה על דעתו ללבוש אפוד מגן במאורע מן הסוג הזה. 'אפוד מגן?' אמרתי לה באי־אמון, 'על מה את מדברת? מה, אנחנו בעולם השלישי? לא בא בחשבון. אנחנו בישראל'".3
את שאלתה של ורד הדפה לאה כלאחר יד. אך ורד הקשתה והמשיכה, דיברה איתה על הקלות שבה כל אחד כמעט יכול לחדור לאזור הקרוב אל יצחק, כמעט בלי כל בדיקה. הראתה לה כמה קרובות אל גופו הידיים עם השלטים מלמטה. תגובתה של לאה לא השתנתה. "אני לא מבינה מה קרה לכם היום, העיתונאים פשוט יצאו מדעתם", הפטירה וסימנה לה כי השיחה הסתיימה.
בשלב זה כבר הייתי מיושר עם רמת הדאגה של רעייתי, ויחד צפינו בחרדה בגגות הבתים שהקיפו את הכיכר המרובעת. שמנו לב לכך שבמתחם המוזמנים המשקיף על הכיכר אין מאבטחים שחוצצים בין גופו של יצחק לבין האנשים שהקיפו אותו. עמדנו ממש קרובים אליו, בשורה השנייה שמאחוריו, כשהוא ושמעון פרס הצטרפו למירי אלוני עם שיר השלום. כשהעצרת סוף־סוף הסתיימה, נשמנו לרווחה ועזבנו על רקע שירו של אביב גפן "לבכות לך". ירדנו בגרם המדרגות, שממנו ירד יצחק כעבור כמה דקות. חלפנו מרחק מטרים ספורים מן הרוצח שישב וארב לו שם למטה.
כשהגענו הביתה הדלקנו את הטלוויזיה ושמענו שיצחק נורה בכיכר ונרצח. כשיצאתי מההלם הראשוני, התקשרתי לסגן עורך העיתון, יואל אסתרון, סיפרתי לו על "ההתראה" של ורד, ולמחרת התפרסמה ב"הארץ", מתחת לידיעה הראשית על רצח יצחק רבין, הידיעה שכתבתי על השיחה שהתקיימה בינה לבין לאה.
האבל שלי הוא כפול; על הירצחו של יצחק ועל הפגיעה האנושה בדמוקרטיה הישראלית. רצח יצחק עבורי היה אסון אישי. בכיתי עליו כמו שלא בכיתי על אבא שלי. והרצח היה, כמובן, נקודת שבר בלתי הפיכה בחברה הישראלית. הרוצח, לאומן דתי־ימני, שינה את חוקי המשחק הפוליטיים. הוא לא המתין לבחירות הבאות, כי עבורו ההלכה הדתית ודין מוסר ודין רודף עמדו מעל חוקי המדינה. היו שתייגו אותו כחולה נפש, אך הוא היה שפוי. אמרו שהוא עשב שוטה, אך בית הגידול שממנו הוא בא עולה ופורח. היה זה רצח אידיאולוגי ופוליטי.
אחרי הלילה השחור בכיכר, הצביעו היסטוריונים על הדמיון בין רצח יצחק לרצח נציב יהודה, גדליה בן אחיקם, בשנת 586 לפני הספירה, בידי ישמעאל בן נתניה שתבע את המנהיגות לעצמו. רצח גדליה חיסל סופית את המדינה היהודית דאז. היהודים שנותרו בארץ ישראל, לאחר חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל, החליטו לעזוב מרצונם החופשי וללכת לניכר. "היה זה הרצח הכי אפקטיבי בהיסטוריה", קבע דקסטר פילקינס במאמר לציון השנה ה־20 לרצח רבין בשבועון ניו־יורקר.4
רצח יצחק היה רצח אסטרטגי־מדיני במובן הכי רחב שלו, ופוליטי בהיבט הפנים־ישראלי. מפלגת העבודה, שהשיגה בבחירות 1992 בראשותו 44 מנדטים, לא התאוששה עוד. בימין העמוק ראו ברצח יצחק אצבע אלוקים. מחנה השלום כולו נפגע פגיעה שממנה לא התאושש.
יחד עם הכאב האישי העמוק על מותו של יצחק מלווה אותי מאז תחושת החמצה עזה. אני כמובן יודע שהוא זלזל בהוראות השב"כ, והיה מן הסתם מגיב לחששותינו בדיוק כפי שלאה הגיבה. ועדיין צל של ספק מנקר במוחי ולא נותן לי מנוח: אולי אם היינו נחושים יותר, מודעים יותר, קולניים יותר - אולי יכולנו לעשות עוד משהו באותו סוף שבוע מר; אולי בכל זאת אפשר היה להניע את גלגלי ההיסטוריה לכיוון אחר?
הערות
1 אמנון ברזילי, הארץ, 6 בנובמבר 1995.
2 הארץ, 6.11, שם.
3 לאה רבין, הולכת בדרכו, הוצאת משכל, 1997, עמ' 22-21.
4 Shot in the heart, 19.10.2015.
פתח דבר
"המנהיג הטוב הוא זה שאנשים בקושי יודעים שהוא קיים. כשעבודתו מתבצעת ומטרתו מושגת, הם יאמרו: 'עשינו את זה בעצמנו'". (לאו צה)
אם מישהו היה אומר לי, כשיצאתי לדרך, שכתיבת הביוגרפיה של יצחק רבין תארך יותר מעשר שנים, תשתרע על פני שני כרכים, ושהכרך הראשון יסתיים רק בסוף מלחמת העצמאות, כשהוא רק בן 28, הייתי אומר לו, בשפתו המחוספסת של יצחק, שיפסיק לבלבל לי את המוח, ומוסיף את תנועת היד המבטלת המפורסמת שלו.
הכרתי את יצחק בשלהי כהונתו הראשונה כראש ממשלה, כשהתמניתי לכתב ולפרשן פוליטי בעיתון "הארץ". הוא היה בעיני אדם ערכי, אמין, אנטי־עסקן, לא פוליטיקאי. את מה שאחרים ראו כריחוק, חריגוּת, ניתוק או התנשאות, אני פירשתי כבדידות. הוא היה לבד בצמרת. הוא נראה לי תמיד אבוד בג'ונגל הפוליטי, מטרה נוחה וקלה של יריביו ומבקריו הלא־מעטים. אף על פי שתכונות אופיו המוכרות נראו לאחדים כחולשה, ראיתי בו אז, ואני רואה בו גם היום, את היורש האמיתי לדור המייסדים של מפלגת העבודה. אף שאני אדם חילוני, הייתי אומר שההשגחה האירה את דרכו. וכן, מותו הטרגי העניק לרצח הנורא שלו משמעות תנ"כית־מיתולוגית.
עם מהפך 1977, כשיצחק נהיה לחבר כנסת מן השורה ותעה במדבר הפוליטי, הקפדתי לשמור איתו על קשר. אז גם הוזמנתי להצטרף למעגל תמיכה בו, תוך התחייבות שלא אפרסם על כך דבר. עשיתי זאת אך למשך זמן קצר ביותר; חשתי שאין ביכולתי לתרום משהו בעל ערך מוסף, וגם חששתי לעצמאותי ולמוניטין שלי כעיתונאי. עזבתי את המעגל עם התובנה הבאה. למרות שבפנתיאון הלאומי כבר היו רשומים על שמו של יצחק התפקידים וההישגים הבאים - מח"ט הראל, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, ראש הממשלה שהחליט על מבצע אנטבה - הוא היה עדיין רעב. היה מנוי וגמור עמו לשוב יום אחד להנהגת מפלגת העבודה ולהתמודדות על ראשות הממשלה.
הפגישות עמו ועם לאה נשאו גוון חברתי. המוזמנים הגיעו, בערבי שישי, עם בני ובנות זוגם לביתם של יוזמי הרעיון - העיתונאית ניבה לניר ובן זוגה באותם ימים, החוקר הפרטי מאיר פלבסקי.
אחת המוזרויות של יצחק היתה לחיצת יד רכה ומתחמקת שהשאירה, אם להודות על האמת, תחושה לא נעימה. אלוף עמוס חורב, שלא השתתף בפגישות, הכיר את התופעה מקרוב עוד מתקופת הפלמ"ח, והוא כינה אותה: "Non committed handshake". לחיצת יד בלתי מחייבת. עמוס ערן, שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בעת כהונתו הראשונה של יצחק כראש הממשלה, סיפר לי כי עסקני מפלגת העבודה פירשו את לחיצת היד הרפה - שאף פעם לא התלוו לה טפיחת גב, חיבוק או מילה טובה - כהתנהלות עוינת. כאילו אמר לכל אחד מהם: "תפוס מרחק", "אל תידבק אלי", "אתה לא חבר שלי", "אל תראה בלחיצת היד כוונה לשמור על קשר איתך".
המטרה של המעגל היתה להוציא את יצחק מאזור הנוחות. להפגיש אותו עם צעירים בשנות ה־40-30 לחייהם; חצופים, ישירים וחסרי מעצורים. חלקם אנשים מעולמות המדיה והבידור, שיציקו לו בשאלות מתגרות ומעצבנות, ויאלצו אותו אולי להשיב קצר ולעניין במקום לשאת נאומים יבשושיים. תומכיו ביקשו לאמן אותו להשתלב בשיחות על דא ועל הא, להיות אישי, חופשי ומשוחרר, לחשוף את האנושי שבו.
לימים נוכחתי לדעת שיצחק הפנים חלק מהמסרים ואף יישם אותם.
באוגוסט 1992, כחודשיים לאחר שנבחר לכהונתו השנייה כראש ממשלה, נסע יצחק לארצות הברית לפגישה עם הנשיא דאז, ג'ורג' בוש. חיל האוויר העמיד לרשותו מטוס בואינג 707, שחלקו הפנימי היה מרופט ומוזנח ובחלל האוויר הדחוס נישאו ריחות של שמן ודלק מטוסים. במרכז המטוס הוזזו כמה מושבים, ובמרווח שנוצר ביניהם העמידו מיטה צבאית מתקפלת עבור לאה. מעליה מתחו יריעות אוהל ששוליהן נקשרו בשרוכים לכיסאות מסביב, כדי להבטיח את פרטיותה.
בינתיים החלפתי עיתון וגם תפקיד, והייתי אז הכתב והפרשן המדיני של "חדשות". הקולגות העדיפו, משום מה, להגיע לארצות הברית בטיסות מסחריות. פאר־לי שחר ואנוכי היינו העיתונאים היחידים על המטוס הזה. לא הצטערנו על זה.
המחיצה שהפרידה בין הנוסעים רמי המעלה ופמלייתם לבין נציגי התקשורת היתה עשויה משתי יריעות יוטה מרוטות. יצחק לא רצה לישון. הוא סימן לנו להצטרף אליו. עשן הסיגריות שלו הסתלסל למעלה, הוויסקי, שצוות המטוס דאג להגיש לו, הגיע במועד. הוא היה משוחרר, פתוח: יצחק אחר. לאורך הטיסה הוא שעשע אותנו בסיפוריו, חלקם על מלחמת העצמאות, ושנינו - מרותקים ומופתעים - צחקנו כל הדרך.
כשהגעתי למלון בוושינגטון לא השתהיתי. במקום להחזיר לי את שעות השינה האבודות, ישבתי מיד וכתבתי מאמר ובו פירוט חוויותי מהטיסה עם יצחק. הוא פורסם למחרת בעיתון על פני שני עמודים.
כשעיתון "חדשות" נסגר, חזרתי ל"הארץ" והייתי בעל הטור הפוליטי "ראיתי שמעתי". בחירתו של יצחק לכהונה שנייה משכה אותי ללמוד יותר על בית גידולו, ואני ערכתי תחקיר על שנות חייו הראשונות. חבריו מכיתה א' ועד הפלמ"ח ששו לשתף איתי פעולה. הכתבה על הילד היפה, הסגור והמופנם של רוזה, שבני הכיתה פרסו עליו את חסותם, הופיעה במוסף "הארץ" כשנה לפני הירצחו.
בדיעבד הבנתי שזה היה הצעד הראשון לכתיבת הביוגרפיה הזו. הצעד השני היה כעבור כ־15 שנים, כשפרופ' אסא כשר התערב בסוגיה שעוררה אז בציבור הישראלי ויכוח גדול - האם לרבין יש או אין מורשת? - ופסק כי "לכל אדם יכולה להיות מורשת. כל אדם יקר ההולך לעולמו חי בלבבות של אוהביו הנותרים אחריו..."ב
זה היה לאחר שסיימתי את עבודתי כעיתונאי. למדתי במשך חמש שנים, במכון וינגייט, הוראת יוגה, והאמנתי כי אהיה מורה יוגה בשארית חיי. התוכנית השתבשה כשבאחד ממרכזי היום שבו העברתי שיעורי יוגה לגמלאים, הוצע לי להרצות בתחומי אקטואליה ותקשורת. "מורשת רבין: יש או אין?" - היתה, כמובן, אחת ההרצאות הראשונות, והיא נהפכה להרצאת הדגל שלי.
בתחילת ההרצאה הצגתי את הנושא, ועד לסופה, הרוב המוחלט של הקהל - שסבר כי אין דבר כזה "מורשת רבין" - שינה את דעתו. באחד הימים שמעה את ההרצאה דליה רבין, והעסק תפס תאוצה. במשך כמה שנים, לקראת יום השנה לרצח, הרציתי על מורשת רבין מטעם מרכז רבין. ההרצאות התקיימו בפני קבוצות נבחרות בצה"ל, משטרת ישראל, שב"כ, הוועדה לאנרגיה אטומית ועוד. דליה עודדה ודרבנה אותי לכתוב את הביוגרפיה של אביה ואף העמידה לרשותי את הארכיון של מרכז רבין. ב־2015 גמלה בלבי ההחלטה - ויצאתי לדרך.
כבר בתחילת התחקיר התוודעתי לשלל עובדות ופרטים שייחדו את יצחק בעיני. כשנולד, מודעות ברכה התפרסמו בעיתונים, בישרו על הולדתו ואיחלו להוריו שיהיה פועל ולוחם. הוא היה, ככל הנראה, בן הארץ היחיד, מימי המדינה בדרך, שהגיע לצמרת הצבא והשלטון, וכשמלאו לו 18, כבר הופיעו שלושה ספרים על אודות משפחתו ועליו. בגיל זה, התפרסם יצחק בזכות עצמו. עיתון "דבר" פרסם ידיעה, ולפיה "רבין, הבן של רוזה כהן", בוגר בית הספר כדורי, זכה בפרס הנציב העליון כתלמיד המצטיין מקרב כל בתי הספר החקלאיים, היהודיים והערביים, בארץ ישראל.
ישנן שתי סיבות לחלוקה הלא־סימטרית של הביוגרפיה הזו של יצחק יחסית לשנות חייו. ראשית, המקום הנרחב שבחרתי להקדיש לקורות החיים יוצאי הדופן של מרדכי בן הלל הכהן, הדוד רבה וסבו המאמץ, איש העלייה השנייה, מראשי "החוגים האזרחיים" וממייסדי עיתון "הארץ", ולהוריו הסוציאליסטים של יצחק, רוזה ונחמיה, מראשוני העלייה השלישית.
כשגיליתי מאילו חומרים קורצו השלושה והבנתי את עוצמת ההשפעה שהיתה להם ולערכיהם על יצחק, לא היה מנוס מלצלול אל תוך הסאגה המשפחתית הזו.
הסיבה השנייה היתה ההסתה העקבית נגד יצחק - ערב הסכם אוסלו ואחריו - שהתבססה לכאורה על "תפקודו הכושל" במלחמת העצמאות. הסתה שהיתה במוצהר בין המניעים להתנקשות בחייו ולהצדקתה בדיעבד.
ראיתי חובה לעצמי לחקור, לבחון מחדש ולעומק את תפקודו של יצחק במלחמת העצמאות, ולהגיע לתובנות ומסקנות משלי.
לפי אסא כשר, "מורשת רבין באה לידי ביטוי בכל מפעל חייו, ונשענת על שלושה יסודות: חובת הלחימה ההכרחית, חובת החתירה לשלום, וחובת שמירת הדמוקרטיה".5
הוספתי להם יסוד רביעי: אישיותו ואופיו של יצחק וסולם הערכים שלו, פרי חינוכה של אמו. אלה לוטשו והתחדדו במלחמת העצמאות ואפיינו אותו לאורך כל חייו. הבולטים שבהם: ממלכתיות. אחריות. אמינות. דוגמה אישית. איפוק, דבקות במטרה ואנושיות. ומה שייחד אותו יותר מכול היו הצניעות והבריחה מפרסום.
כל כישוריו התנקזו למעלה אחת, שהציבה אותו גבוה מעל כל בני דורו. היתה בו יכולת נדירה למזג ביחד יעדים אישיים ולאומיים, ולהשיג אותם עד האחרון שבהם.
לימים הוא חשף לתומו טפח מסוד הצלחתו, כשהטיח בפני שמעון פרס: "במסכנות לא בונים מנהיגות". ופעם אחרת כשהצהיר: "ראשות ממשלה עבורי היא אופציה ולא אובססיה".
את תפיסת העולם הזו יישם יצחק לאורך כל חייו.
הספר יוצא לאור בשנת ה־30 לרצח, כשאני בן 80. העבודה על מפעל חייו של יצחק היתה למפעל חיי.
הערות
5 17 שיחות, עמ' 278.
הקדמה
במהלך התחקיר שערכתי לקראת כתיבת הביוגרפיה של יצחק חיכתה לי הפתעה. הנחת העבודה שלי היתה כי הקרבות בחזית ירושלים במלחמת העצמאות נדונו בהרחבה בעשרות ספרים, ואוכל לבסס בקלות את תיאור פועלו של יצחק כמח"ט הראל על יסוד החומר הקיים. אך ככל שהמחקר העמיק והסתעף, כך התחוור לי שלפחות בנוגע ליצחק, ישנן בעיקר תעלומות: חורים, סתירות בין עדויות, תמיהות, חשבונאות, קנאה, פוליטיקה וסילופים.
קצה חוט אחד, שסייע לי לפזר את ערפל השמועות והרינונים על אודות קידומו המהיר של יצחק בפלמ"ח ובצה"ל, היה הרגע שבו נחשפתי לסודותיה של אמו, רוזה. בתחילת שנות ה־80 של המאה ה־20 התפרסם כי בני דורה נהגו לכנותה "רוזה האדומה", אלא שאני גיליתי כי מדובר בעורבא פרח. דבר שלא מצאתי לו בדל של ראיה או מקור שיאשש את הפרסומים. מצד שני, איתרתי לא מעט עדויות ב"ספר תולדות ההגנה" (סת"ה) וכן בעדויותיו הגנוזות של בעלה, נחמיה, בארכיון תולדות ההגנה (את"ה) שמהם עלה כי רוזה ניהלה חיים כפולים.
בצד הגלוי שלה, היתה רוזה פעילה מובילה בתחומי החינוך והרווחה. ואילו רוזה החשאית חייתה במחתרת, הרחק מעיני הציבור, ושימשה סגניתו בפועל של מפקד ההגנה, יוסף הכט. בגלל אישיותו הנוקשה והמרוחקת, תפקדה רוזה גם כאשת הקשר בינו לבין בן־גוריון. יחד עם ברל כצנלסון, ותחת הנהגתו של בן־גוריון, היתה רוזה צלע שלישית במשולש המוביל. היא היתה אשת סודו של הכט ואחראית על הכספים, ועל הרכש והקמת התעשייה הצבאית בארגון ההגנה בעשור הראשון לקיומו.
האידיליה הזו נקטעה אחרי מאורעות תרפ"ט, בשל קרע טרגי בין רוזה לבין השניים, בעקבות מחלוקת קשה על דרכו של ארגון ההגנה.
דורות של חוקרות וחוקרים היו שבויים בדעה הקדומה כי יצחק היה ילד פריווילגי, כי אמו סללה לו את הדרך, וכי הוא נהנה מהיותו הבן של. אלא שבפועל, הוא המריא במהלך שירותו הצבאי לא בזכות הוריו. אם כבר, למרות הוריו.
בין האחראים לפגיעה בדימויו ולהתעלמות מהישגיו של יצחק במלחמת העצמאות, היו דווקא מיטיביו של יצחק, יגאל אלון ובן־גוריון. אמנם לראשון הוא חייב את קידומו בפלמ"ח לפני מלחמת העצמאות ובמהלכה, ולשני את הקריירה הצבאית שלו לאחר המלחמה. אלא שהתמונה היתה חלקית. עם הזמן התברר לי כי בגלל התנגשות בין המורשות שלהם לבין זו של יצחק, השניים הם גם האחראים לפגיעה בדימויו ולדחיקתו לשולי האירועים - כפי שמשתקף בספרי המחקר על מלחמת העצמאות.
יגאל אלון אכן מינה את יצחק לסגנו ולקצין המבצעים של הפלמ"ח. אבל כמה מדהים היה לגלות שבכתביו ובעדויותיו, הוא התעלם מקיומו של יצחק באופן עקבי לחלוטין. הוא אף לא נתן כל רמז מדוע מינה אותו ליד ימינו. פשוט מחק אותו.
עורכי ספר הפלמ"ח הלכו בעקבותיו של אלון והדירו את יצחק משני כרכי הספר, כאילו היה רק מישהו שולי וזניח בהתרחשויות, אחד, שתרומתו להן בטלה בשישים.
ובן־גוריון? הוא אכן כתב ביומניו כי המליץ על יצחק כרמטכ"ל, אך מי שמינה אותו בסופו של דבר היה לוי אשכול, יורשו של בן־גוריון. מובן מאליו שאיש לא קישר את מינויו 14 שנים לאחר סיום מלחמת העצמאות להישגיו הצבאיים במהלכה. וכך נצרבה בתודעתם של חוקרי התקופה התפיסה כי יצחק היה מקסימום קצין מטה מעולה, ודאי לא גיבור מלחמה עטור תהילה.
הנהגת היישוב דווקא הכירה בכישוריו של יצחק, והוקירה אותו על פועלו במלחמת העצמאות. מסמך המעיד על כך הוא פרוטוקול ישיבת הממשלה מ־18 באוקטובר 1949.
באותו יום התכנסו השרים בדחיפות לדון בהחלטה של בן־גוריון להדיח את יצחק ומפקדים אחרים מצה"ל. הסיבה: הם הפרו את ההוראה של בן־גוריון עצמו שאסר עליהם להשתתף בכנס הפלמ"ח. אלא שבפועל עסקו באותה ישיבה רק בעתידו של יצחק.
גם לא היתה כל התייחסות למצבו של יגאל אלון. איש מהשרים לא התקומם נגד הדחתו מתפקידו כמפקד פיקוד הדרום רק שבועיים קודם לכן, אף שהיה ברור שהדחתו מובילה לפרישתו מצה"ל. כך או כך, ראשי הממשלה לעתיד לבוא, משה שרת וגולדה מאיר, התייצבו באותו דיון מול בן־גוריון ומנעו את ההדחה של יצחק.
השאלות הן: האם הישארותו של יצחק בצה"ל נתפסה אז על ידי השרים כחשובה יותר? האם המשך הישארותו של אלון בצה"ל לא נחשב כנושא בוער וחיוני? הייתכן כי חברי הממשלה לא ראו באלון המפקד, שניצח את הצבא המצרי, את גיבור מלחמת העצמאות, כפי שנכתב עליו שוב ושוב ברבות השנים? הייתכן שבעיני ההנהגה, יצחק מאחד ירושלים המערבית ופורץ הדרך מירושלים לתל אביב, היה גיבור המלחמה ולא אלון? וכינוס הממשלה רק נועד לתת לבן־גוריון סולם לרדת מהעץ ולמנוע את הדחתו של יצחק?ג יצחק אמנם לא הודח אבל בן־גוריון לא מחל לו על שהִמרה את פיו, הוא העניש אותו בדרכו. בפועל, לא מינה אותו לדרגת אלוף, וכל עוד הוא כיהן כראש ממשלה ושר ביטחון, הקפיא את מינויו לרמטכ"ל.
לאורך מלחמת העצמאות יצחק פיקד על מגוון משימות לאומיות: הקים את מערך אבטחת השיירות לירושלים ועמד בראשו, והיה מח"ט הראל ומפקד חזית ירושלים בפועל. כישוריו כטקטיקן וכאסטרטג הוכיחו את עצמם פעם אחר פעם, אם בקרבות בחזית ירושלים, ואם במבצע דני ובחזית הנגב. הוא מי שתכנן את כל הקרבות שהובילו את הפלמ"ח ואת צה"ל לניצחונות מכריעים בחזיתות ירושלים, המרכז ובאר שבע. כל המבצעים שיצחק תכנן, מבירת הנגב דרומה בואכה אילת, הסתיימו ללא אף אבידה אחת.
יגאל ידין אמר בנוגע לניצחון על הצבא המצרי, כי חלק גדול מההצלחות של יגאל אלון היה בזכות התכנון המדוקדק וההגיוני של יצחק רבין בתור יד ימינו. האלוף ישראל טל אמר כי שנים רבות לפני שנהיה לרמטכ"ל, יצחק כבר היה הסמכות האינטלקטואלית הגבוהה ביותר בנושאים צבאיים.
בקרבות ירושלים היתה לבן־גוריון הזדמנות להיווכח ביכולותיו של יצחק כמפקד קרבי ובמומחיותו בענייני צבא. בעקבות אחת השיחות ביניהם, הוא הנחה את הרמטכ"ל יעקב דורי להורות ליגאל אלון למנוע כל שינוי במעמדו של יצחק כמספר 2 בפלמ"ח.
הזדמנות נוספת שבה נוכח בן־גוריון ביכולותיו של יצחק היתה בפרשת אלטלנה. יממה לאחר סיומה, הורה בן־גוריון למנות בפעם השנייה את יצחק למח"ט הראל. הוא ביקש, ככל הנראה, להוקיר את יצחק על התפקיד המרכזי שמילא בהדיפת הסתערות אצ"ל על מפקדת הפלמ"ח בחוף תל אביב. לאחר שהאונייה הופגזה, יצחק פיקד בפועל על מבצע "טיהור", כשבמהלכו נעצרו מאות אנשי אצ"ל ופורקו תשתיות הארגון. מלחמת אחים סוכלה הודות לאופן שבו יצחק פיקד מול אצ"ל בנחרצות ובנחישות.
כזבים ופרכות נקשרו בשמו של יצחק, ולא רק לגבי פרשת אלטלנה. 30 שנים אחרי הפרשה, מהמחצית השנייה של שנות ה־80 של המאה הקודמת, צצו עוד ועוד הכפשות על תפקודו הלקוי לכאורה של יצחק במלחמת העצמאות. העיתוי לא היה מקרי: סקרים ניבאו סיכויים טובים למפלגת העבודה, בראשותו של יצחק, לנצח בבחירות את הליכוד ולחזור לשלטון.
על חלק נכבד מן הכזבים, העיוותים והסילופים ההיסטוריים שהודבקו ליצחק, חתום ד"ר אורי מילשטיין. הנ"ל כתב כי יצחק היה "הפודל" של יגאל אלון, והודח מתפקידיו כמג"ד וכמח"ט. מילשטיין יצר, בין היתר, את האגדה כי "יצחק ברח משדה הקרב", בהתייחסו לאחת השיירות שעלו לירושלים. הוא גם התגאה שהוא היחיד החושב כך.ד
מעניין היה לגלות שזהו אותו מילשטיין שבספרו, "בדם ואש יהודה", קשר ליצחק כתרים על מנהיגותו כרמטכ"ל מלחמת ששת הימים באופן שאף חוקר לפניו ואחריו לא עשה. הוא כתב כי במינויו של יצחק לרמטכ"ל באו לידי ביטוי מצד אחד, תעוזתו וניסיונו הקרבי, ומצד שני, הוא גילם שילוב של חוכמה מדינית יחד עם צניעות וענווה. לדעת מילשטיין של אז, היוו אשכול כראש הממשלה ושר הביטחון ויצחק כרמטכ"ל מופת של צוות לעניין.6
מילשטיין כתב עוד כי הצמד אשכול ויצחק היו שקולים, מקצועיים ומצליחים יותר מהצמד בן־גוריון ומשה דיין.7 הוא שיבח את אשכול שמינה את יצחק לרמטכ"ל, והעלה על נס את חופש הפעולה שהעניק למפקדים שהיו כפופים לו, המטה הכללי שהקים היה הטוב ביותר בתולדות צה"ל ומעל לכול הוא ידע לצפות את המלחמה הבאה.8 ולהשלמת התמונה הוסיף מילשטיין שלצה"ל היו שני רמטכ"לים טובים: חיים לסקוב שארגן את הצבא, ויצחק שבנה והכינו כהלכה למלחמת ששת הימים.9
מרצף דברי השבח של מילשטיין ברור כי אין מדובר בפליטת קולמוס, וכי מוחו של הכותב היה צלול. מה אירע אם כך? האם יצחק עבר בדיעבד מהפך פנימי מקצה לקצה, או שאולי זה הכותב, שהמעבר הקיצוני שחווה בעצמו ביחסו ליצחק הוא עניין למחקר בפני עצמו.
במהלך התחקיר שביצעתי, התאכזבתי לגלות שוב ושוב כי איש מבין החוקרים העוסקים בתולדות הפלמ"ח ומלחמת העצמאות, לא ניסה להתמודד עם ההכפשות ולא טרח לבדוק את אמיתותן. כך קרה שאירועים מכוננים מימי הפלמ"ח ומלחמת העצמאות, בעלי חשיבות היסטורית רבה, מוצגים עד היום באופן חלקי, מסולף ומעוות כל כך, עד שכלל לא ברור למה זכה הפלמ"ח לתהילת עולם וכיצד ישראל ניצחה במלחמה.
התוצאה, מבחינת יצחק, היתה קטלנית; מילשטיין ממחזר זה חמישה עשורים את המצאותיו, והן מצוטטות ו/או מתפרסמות באתרי ובעיתוני הימין, וזולגות מעת לעת גם לעיתונות הכללית.
דליה, בתו של יצחק, פנתה לעו"ד יהודה וינשטיין, בעת שהיה היועץ המשפטי לממשלה, בבקשה להגיש מטעם המדינה תביעת דיבה נגד מילשטיין על ביזיון המת. וינשטיין השיב שזה עניין לחוקרים ולהיסטוריונים ולא לבתי משפט.
החלטתי להרים את הכפפה.
בספר זה אני מנתח, בעזרת תיעוד עשיר שמעולם לא התפרסם, את כל האירועים שיצחק היה מעורב בהם, לפני מלחמת העצמאות ובמהלכה. בתוך כך אני חושף את חצאי האמיתות, הסיפורים המדומיינים והשקרים, ומציג את העובדות והאמת כהווייתן.
מטרתה של ביוגרפיה זו היא לעשות צדק היסטורי עם מורשתו של יצחק ולמקם אותו, אחת ולתמיד, במקום ההולם והמדויק שהוא ראוי לו בתולדות מדינת ישראל.
הערות
6 אורי מילשטיין, בדם ואש יהודה - צמיחתה של העצמה הישראלית, הוצאת א. לוין אפשטיין, 1973, עמ' 208.
7 שם, עמ' 222.
8 שם, עמ' 271.
9 שם, עמ' 266.
