שער ראשון
מרץ 2009
משב רוח קריר שחודר דרך השמיכה, שנמשכה מעל לראשי, מעיר אותי משנתי הקלה. השעה שש ועשרים בבוקר. האור בחדר חלש. עיני בוהות ברעמת השיער האדום שממנה מביטים אלי זוג כדורי תכלת. בתנועה אוטומטית אני מרימה את נטע אל תוך השמיכה ומטביעה אותה בים של נשיקות. לחיה של נטע בת השנתיים וחצי מונחת על לחיי — אושר.
מהחדר הסמוך נשמע קול נשימותיו של יהונתן, בני בן הארבע.
חודש מרץ משמעותי לי מטעמים שונים — יום הולדתי, יום הולדתה של אחותי, החודש בו נפטר אבי, פריחת ההדרים האהובה עלי, מעבר דירה ועוד אירועים העתידים להתרגש עלי בחודש זה.
להביא ילד
בגיל שלושים ושמונה אני מחליטה להתחיל בטיפולי פוריות כדי "להביא ילד" לעולם לבד, ללא בן זוג. אני מתחבטת בסוגיה כבר מגיל שלושים וחמש. שלוש שנים אני "טוחנת" ו"חופרת", חושבת וחושבת — איך? עם בן זוג? עם ידיד? לבד?
המושג "להביא ילד" זר בעיניי, אך למרות זאת הוא שגור על לשוני. אני מספרת לחברות בעבודה על כך שאני ושבת להביא ילד, ואסנת אומרת: "תחליטי איך שתחליטי אבל תעשי את זה כבר, כי הזמן עובר מהר".
אמא שלי מאוכזבת. "עכשיו היא לא תחפש גבר", היא מלינה בפני אחותי. אמא שלי מאוד אוהבת ילדים. היא יודעת לתקשר איתם ברמה הכי בסיסית. אני מרגיעה אותה שאפשר גם ילדים לבד וגם גבר, זה לא סותר. להיפך, אני אומרת לה, לפעמים עם ילד יותר קל למצוא גבר. היא לא משתכנעת, אבל אהבת הילדים יחד עם הרצון ש"לא אישאר לבד כמו כלב" מכריעים. היא מתרגלת לרעיון. האחים, שני הבנים, שואלים למה לא עשיתי את זה כבר לפני כן. שלוש האחיות מרוצות.
הקרקע מוכנה.
אוגוסט 2002
"אני מעוניינת להביא ילד לעולם, איך אני מתחילה את התהליך?" ד"ר עינב, שמעולם לא ביקרתי אצלו, עונה, "מאוד פשוט. את הולכת לאחת ממרפאות הפריון באחד מבתי החולים בהם יש בנק זרע ומבקשת להתחיל בתהליך".
"וזהו?" אני מרימה גבה.
"כן, הם כבר ידעו להגיד לך מה בדיוק לעשות".
נשמע פשוט
מצוידת בביטחון ושלמה עם ההחלטה, אני מגיעה בחודש ספטמבר 2002 למרפאת פריון בבית חולים במרכז הארץ לפתיחת תיק. אני חושבת לעצמי שתקופת החגים נהדרת להתחלות חדשות. המזכירות המנוסות והאדיבות קובעות לי תור, ואני מתייצבת במועד לפגישה עם ד"ר מזור.
יושבת. מחכה, מחכה, מחכה. ממש קר כאן, החורף בפתח. מכשיר הטלוויזיה בחדר ההמתנה דולק, אולם אף אחת לא מזכה אותו במבט. כולן "עסוקות" — פלאפון, עיתון, התבוננות, מסביב, בהיה בחלל, הרהורים. צעירות, בוגרות, מבוגרות, יהודיות, ערביות, חילוניות, דתיות. כולן שותקות, אך המחשבות צועקות החוצה — מתי כבר??? כולנו מחכות.
אני מחליטה לעשות "סוויץ'" בראש. ברגע שאני נכנסת למרפאה, יש לי את כל הזמן שבעולם. בסוף הלוא תהיה פגישה עם הרופא, והדבר החשוב ביותר כרגע הוא לחכות בסבלנות. אם אצטרך לחכות שעתיים, אחכה. אם זה יהיה פחות, אז אהיה מרוצה. ארבע שנים הלכתי עם הגישה הזו, וזה עובד.
הרופא שואל שאלות וממלא טפסים. הוא עדין, נינוח וחביב. אני מרגישה טוב. הכול נשמע פשוט.
משנה לך צבע העיניים?
המראה הבוהמי משהו, רעמת התלתלים ושם משפחתו המתנגן מטעים אותי. מנהל בנק הזרע קשה לפיצוח. אני לא מצליחה להבחין אם הוא רציני או צוחק, אם הוא ציני או פשוט ענייני. איפה אני עובדת, מה אני עושה, האם המשכורת שלי מספיקה לכלכל אותי וגם ילד, האם יש לי עבר של טיפולים פסיכולוגיים. המענה הנכון לשאלות הללו מכשיר אותי להתחיל ב"תהליך", מכשיר אותי להיות בסופו של דבר א מ א. נראה כל כך פשוט.
"בעיקרון, כל התורמים שלנו צעירים, חכמים, בריאים ובלי קרחת. את יכולה לבחור צבע עור, צבע שיער, צבע עיניים ומוצא". החיוך הנבוך שלי לא מצליח להסתיר את ההלם. אני שותקת.
"משנה לך צבע העיניים?"
"לא משנה בכלל".
"צבע העור?"
"שיהיה בהיר, כמוני".
"צבע השיער?"
"לא משנה".
"מוצא?"
"שיהיה מעורב, כמוני".
"אכפת לך אם יהיה רק אשכנזי?"
"לא".
המנהל רוכן לעבר מגירה שקבועה בצידו הימני של השולחן. החדר קטן, נקי, תמונה אחת על הקיר, על השולחן ערימת תיקים. הוא מרים חצי מבט לעברי. אני סקרנית, מחכה בדריכות. "יש לי בחור שאטני, גובה מטר שמונים וחמש, עיניים חומות, ממוצא בולגרי. ותאמיני לי הוא נראה טוב. רוצה?"
"כן, אפשר".
הכול נראה כל כך פשוט.
מוזר, אני לא מעכלת. ברגע זה בחרתי אבא לילדים שלי. בעצם הוא לא ממש אבא, אלא תורם. אני מודה לו על כך.
"את כל הבדיקות האלו את צריכה לעשו לפני שמתחילים בתהליך." ואני כל־כך רוצה כבר להתחיל. חשבתי שזה יותר פשוט. צריך בדיקת טי־זקס, ספירת דם, תפקודי קרישה, איידס, נוגדנים לצהבת, נוגדנים לאדמת, משטח צוואר הרחם, בדיקת שד. איזה תסכול להתעכב עוד חודש, כשחשבתי שאני מתחילה "צ'יק צ'ק". עד שאקבע תור לבדיקת "פרופיל הורמונלי" יעבור לי מחזור ואפסיד טיפול. אני חסרת סבלנות. רוצה כבר להתחיל בתהליך ההפריה.
לא כל כך מהר, אבל מהר מאוד אני נכנסת ל"סרט" הזה.
