*
"א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץָ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: ב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: ג וַיֹּאֹמְרוּ אִיש אֶל-רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנְִשְׂרְפָה לְִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹֹמֶר: ד וַיֹֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשֹׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲֶשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ: ה וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְֹאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: ו וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְָשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשֹׂוֹת וְעַתָּה לֹאֹ-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּלֹ אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשֹׂוֹת: ז הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹאֹ יִשְׁמְעוּ אִישְׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹֹתָם מִשָּׁם עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְֹנֹת הָעִיר: ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָהְ שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ:"
— מגדל בבל, ספר בראשית, פרק י"א
*
"אתה יודע מה אני חושבת"?
"מה"?
"אני חושבת שאנשים, שהמין האנושי, יישאר תמיד אותו דבר, תמיד יישאר המין האנושי. לא חשוב היכן תשים אותו, לא חשוב איזה עולם חדש ונקי תיתן לו. הוא יישאר בדיוק כמו שהוא, כמו שהוא היה על כדור הארץ, ויתקדם תמיד באותו כיוון ויחתור תמיד להרס עצמי ויחריב תמיד את כל מה שבנה. זה לא עניין של גיאוגרפיה. זה עניין של מהות האדם. זה זרוע בליבה שלו, הוא יצמח ויגדל ויגיע תמיד הכי גבוה, רק כדי להתרסק."
*
הקדמה
נכנסתי בחזרה לתא המבודד שלי ושמעתי את הסוהר טורק אחרי את הדלת הכבדה. התיישבתי על המיטה שלי, כולי מלא הלם והפתעה מהשיחה שהתקיימה לפני כמה רגעים, במשרדו של מנהל הכלא.
ראשי הסתחרר ממחשבות שהתערבלו להן יחדיו בערבוביה . מחשבות על חופש, על ניסים, מחשבות של חרטה ושל 'למה הסכמתי', מחשבות של פחד ממה שעתיד להתרחש, ממה שאני עתיד לפגוש, מחשבות עצובות, על שהחיים שלי כאן נגמרו, ומחשבות מאושרות עד הולם לב, כי עומדת בפניי התחלה חדשה.
נשכבתי על המיטה, איבריי נעים לאיטם, כמו בחלל. צחקתי לעצמי:
"אני עוד כאן וכבר מרגיש כמו על כוכב אחר". גלגלתי במוחי שוב ושוב את השיחה שהתקיימה אך זה עתה, במשרדו של מנהל הכלא. כשהסוהרים ליוו אותי לפגישה לא הבנתי במה מדובר. האם הקדימו את ההוצאה שלי להורג? האם יש חדשות בפיו? אולי מעבירים אותי לכלא אחר מסיבה כלשהי? אולי מחזירים אותי לתא משותף?
המנהל היה לבבי באופן חשוד והציג לפניי את האישה שישבה לידו ולבשה חליפה חשובה וחיוך מזויף.
היא עובדת של נאס"א, יש לה הצעה בשבילי, משהו שלא אוכל לסרב לו, משהו טוב, שיבטל את גזר הדין שלי. שיאפשר לי להמשיך לחיות. שתקתי והבטתי בשניהם. רציתי מייד לומר כן, אבל חיכיתי לשמוע כמה זה עולה לי. אבל מה זה חשוב כמה זה עולה? הרי הייתי בן מוות. בעוד כשבעה חודשים מחכות לי מיטה וזריקת רעל. אין מחיר שיהיה גבוה מדי כדי להיחלץ מזה.
האישה של נאס"א לא חיכתה יותר מדי ואמרה לי מייד מה בתוכנית שלה עבורי, אם רק אסכים. חופש ממאסר. וחיים. תמורת טיסה לכוכב אחר שגילו לא מזמן, טיסה עם קבוצה גדולה של אסירים ושל אסירות, כדי לחיות שם ולהקים עבור תושבי כדור הארץ עולם חדש. לבנות אותו כמעט מאפס. חשבתי לעצמי מייד שזה בוודאי יימשך שנים, שנים שבהן אוכל להסתובב כאדם חופשי, במקום רחוק מאוד מהכלא או מכל גוף אכיפה אחר. נכון, מדובר בעבודת פרך, הקמת עיר חדשה מכלום. בתנאים שאינני רגיל להם, כך היא אמרה בזהירות, כדי שלא להבהיל אותי מדי, מוכרת לי את העסקה. כמעט ואין שם אוויר לחלוטין, די קר שם, צריך להסתובב עם חליפות ועם מסכות חמצן, הכבידה שונה מכאן, אין מזון וצריך לגדל אותו, ועוד הסברים ותיאורים. הקשבתי לה, אבל בעיני רוחי ראיתי רק איך אני יוצא מכאן חי. איך קרה לי נס מדהים ופתאום מודיעים לי שבעצם, לא מוציאים אותי להורג. שאני ממשיך לחיות. ולהיות חופשי. ואחרי מחשבה של כמה רגעים בלבד, לקחתי את זה. אמרתי לה כן. שאני מוכן. היא שמחה מאוד ולחצה את ידי ואמרה לי שבקרוב נחתום על חוזה, ואז אתחיל לצאת למחנה אימונים עם אסירים נוספים מארצות הברית ומהעולם. ובעוד שנתיים בערך, נטוס. זה נראה לי כמו נצח. שנתיים. למי שסופר ימים עד למוות שלו, סופר שבועות, סופר שעות, שנתיים למי שהשעון מתקתק עבורו והוא סופר את פעימותיו, זה אינסוף. וכך קרה שהצטרפתי למשלחת הראשונה שטסה לכוכב שנער. משלחת שתקים את המושבה הראשונה על הכוכב, מושבה ושמה נורפוק.
אין לי מושג לאן אני הולך ומה מחכה לי שם. אני רק יודע שאני יכול להפסיק לספור.
תוכנית נורפוק בשנער
השנה הייתה 2044 על כדור הארץ, ושתי החלליות, המיועדות להטיס אסירים ונידונים למוות למושבת העונשין הראשונה בחלל ,כבר הוצבו על כן השיגור. עשרות מצלמות של חברות חדשות מכל העולם כוונו אליהן, מחכות לספירה לאחור, שתשגר את החלליות לשנער, כוכב לכת שהתגלה כעשר שנים לפני כן, במערכת השמש שלנו. מרחקו מכדור הארץ שלוש מאות וארבעה מיליון קילומטרים וזמן הטיסה אליו הוא כשלושה חודשים, בחלליות המהירות ביותר שנבנו עד כה.
המושבה הראשונה שתיבנה, מבין מושבות עתידיות נוספות, היא מושבת החלל נוׄרפׄוׄק (השם ניתן לה על שמה של מושבת העונשין האוסטרלית — האי נורפוק). היא אמורה להיות מאוכלסת במאתיים עשרים ושמונה אסירים, גברים ונשים שנידונו למוות או למאסר עולם, חלקם עבריינים קשים, רוצחים ואנסים, וחלקם בעלי מקצועות ,מוכשרים בתחומם, שסרחו והוקאו החוצה מן החברה. היו בהם מהנדסי בניין, רופאים, חשמלאים, מכונאים, חקלאים מנוסים, אנשי מחשבים מומחים, שהואשמו בפריצה למחשבי ממשלות ובגניבת מידע מהן ואמורים לבלות את שארית חייהם בכלא. הנשים, חלקן מומחיות בתחומן, אולם רבות מהן מהשכבה הנמוכה של החברה, פושעות אכזריות שלקחו חיי אדם. חלקן חסרות מזל, שאיבדו את דרכן וסוכנות החלל ביקשה לשלוח אותן כדי שישמשו חברה או בנות זוג לגברים, ובעיקר שתהווינה רחם ליצירת חברה חדשה על אדמת העולם החדש.
לכולם ניתנה הבחירה להמתיק את גזר הדין ולהחליפו בטיסה בכיוון אחד אל הכוכב שנער. נמסר להם, בטרם קיבלו את ההחלטה לטוס, על תנאי המחיה ששוררים על הכוכב: רמה נמוכה מאוד של חמצן, כמעט אפסית, הכבידה מעט חזקה יותר מזו שעל כדור הארץ, מה שיקשה עליהם בתזוזה ובהרמת חפצים, בנשימה ובהסתגלות מחזור הדם של גופם לתנאים אלה של כבידה. הכבידה החזקה גם גורמת להאטה של הזמן וליממה ארוכה יותר וכן לצבעי אור שונים על הכוכב. הטמפרטורות נוחות יחסית, כמו הנמוכות יותר שעל כדור הארץ.
על הכוכב קיימים מקווי מים שמימיהם מלוחים ויש להתפיל אותם, וכן כמה אוקיינוסים שאינם כה קרובים למקום המושבה. נוסף על כך, יהיה על התושבים לגדל את מזונם. אומנם מושבת החלל תכלול מערכות המספקות תנאי חיים כמו בכדור הארץ כגון חמצן, מים מותפלים, אור, חשמל המיוצר באמצעות מערכת סולארית ובאמצעות אנרגיה גרעינית ומזון לתקופת החיים הראשונה. אך המתיישבים יצטרכו לעבוד קשה כדי להצליח ולשרוד שם, לקיים כלכלה עצמאית שתספק להם אוכל, והוא יגודל בחממות באופן עצמאי, להקים ולתחזק מערכות חמצן, חימום והתפלת מים .
הממשלות שחברו יחד ושלחו אסירים למשימה היו ארצות הברית, בריטניה, אוסטרליה וקנדה. כשנתיים לפני השיגור החלה סוכנות החלל להכינם לטיסה. ההכנה כללה אימונים לתנאי כבידה חזקה, שנועדו לחזק את שריריהם, שיעורי הנדסה וטכנאות פשוטים יחסית לאסירים הפשוטים ושיעורים מתקדמים למהנדסים ולבעלי המקצועות המומחים שביניהם. המומחים שביניהם למדו לעומק על בניית חממות, מבנים, מערכות מחשוב, חשמל, מערכות אוויר, על תפעול ותיקון מכונות, על תפעול ותיקון מתקני התפלת המים, מכשירים לטיהור מים מושבים ומכשיר ליצירת מים מלחות באוויר.
גודל המושבה יהיה עצום, עשרים וחמישה קילומטרים רבועים, הגדולה ביותר שתיבנה עד כה והראשונה מבין מושבות נוספות שאמורות להיבנות על הכוכב שנער. זאת מתוך יוזמה וראיית העתיד של ממשלות ושל התאחדות סוכנויות החלל, עתיד שכולל חיים מחוץ לכדור הארץ.
בזמן הכנת האסירים למשימה, הכנה שכאמור ארכה כשנתיים, החלו כבר אסטרונאוטים במשימת הבנייה ובהנחת היסודות לעיר נורפוק, וחלליות עצומות נשאו אל הכוכב חומרי גלם וציוד לבנייה. נקדחו יסודות עמוקים והונחו תשתיות הבסיס לעיר והמקום חיכה לבואם של המתיישבים, שיגיעו ויחלו בעבודות הבנייה והיישוב של העיר.
*המשך הפרק בספר המלא*
