ביקורות ספרים על הספר אף אחד לא אמר שום דבר
|
קראתי בעבר קבצי-סיפורים של קארבר וכשהגיע הספר הזה לידיי נהניתי להתחיל לקרוא בו כי ידעתי פחות או יותר, מה אני עומד לקרוא... מדובר פה בקבצי-סיפורים מוקדמים יותר של הנ"ל. בדרך-כלל עוסקים הסיפורים, באפיזודות מחיי המעמד-הבינוני באמריקה ואפילו המעמד הבינוני הנמוך... אנשים שאינם יכולים "לגמור את החודש" אנשים שהשתיה היא חלק מחייהם והורסת אותם... (כפי שידוע על קארבר עצמו שהיה אלכוהוליסט...) בסיפוריו של קארבר, אין דווקא איזה סיום מפתיע "מנצח" (להבדיל מ -או הנרי למשל) אבל איכשהו, אנחנו תמיד מקבלים הצצה לגושי-חיים שלעתים יש בהם מלנכוליה ועצב אבל כמו שכולנו יודעים גם ... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
אני לא אוהבת את ריימונד קארבר.
לדעתי, הכתיבה שלו שטחית והסיפורים שלו - הקצרים והמטופשים - לא נושאים אף משמעות עמוקה או מסר חבוי.
באופן בלתי מובן הוא נחשב לאחד מ"אמני הסיפור הקצר" של ארה"ב כבר מאז שהתחיל לפרסם את סיפוריו. ניסיתי לקרוא גם מספר סיפורים שכתב שאינם כלולים בקובץ דל זה, וגם הם אכזבו - למרות שהציפיות היו נמוכות אף יותר מהרגיל: אין אמצעים אמנותיים בכתיבה, הסיפורים לא ממצים, אין תיאור רגשות או מילים שתרמזנה על כך, הסיפורים מלווים בחלקם בבוטות מינית ובתיאורים גסים ומגעילים, שאין לי איך לדמותם אלא כך: הרגשתי כאילו מי שמקריא לי את הסיפורים הוא גבר... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
עונג.
מדובר בקובץ בו 14 סיפורים קצרים, לכאורה קשה לכתוב ביקורת על קובץ סיפורים... אבל הסיפורים של קארבר חולקים משהו משותף. כשקראתי נזכרתי בשיר של רחל שפירא...(בביצוע של מאור כהן כמובן).
נראה שקארבר אסף למעננו "פרטים קטנים, שמחות קטנות של יום חולין" אה, שכחתי, במקום שמחות של יום חולין אסף בעבורנו קארבר זוועות של יום חולין. לכאורה מדובר בסיפורים קטנים אמריקאים, אבל כל סיפור טומן בחובו אי נוחות שלא מניחה לקורא, חוסר הנוחות האמור הולך וגדל והופך למועקה לפרקים, ומחשבה מטרידה מלווה אותך בין סיפור לסיפור.
אותה מחשבה מטרידה יכולה להסתכם בשש מילים (כמו הסיפור ה... המשך לקרוא
18 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
קובץ זה מציג לקורא מבחר מסיפוריו המוקדמים של ריימונד קארבר בתרגומו (המעולה, כרגיל) של משה רון. העובדה שרוברט אלטמן השתמש בחמישה מהסיפורים כבסיס לסרטו "תמונות קצרות" אינה מפתיעה כלל. קארבר כותב בשפה "קולנועית" רזה ותמציתית, ממעט בתיאורי סביבה ונוף (פרט למקרים בודדים) ואינו מרבה לעסוק בניתוח פסיכולוגי מדוקדק של הדמויות ובניסיון להבין את מניעיהן הנסתרים. העלילה נפרשת בפני הקורא באמצעות שורה של דיאלוגים המנוסחים בלשון יומיומית, לעתים בוטה, דרכם אנו מתוודעים לנפשות הפועלות ונחשפים לדילמות המעסיקות אותן.
הדמויות המאכלסות את סיפוריו של קארבר מנהלות ... המשך לקרוא
8 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
