אריאל

אריאל

בת 15 מ גבעת שמואל

"השעון נראה כמו שרודף אחרי עצמו
במין דיוק מרגיז,
מתנועע סביב ממקום למקום
לראות אותה היום ,
לראות אותה היום"

(לראות אותה היום/ תיסלם)






» דירגה 86 ספרים
» כתבה 97 ביקורות
» יש ברשותה 115 ספרים
» מוכרת 1 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני שנתיים ו-7 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני 9 שעות
» קיבלה 845 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים
» ספריה עירונית רמת גן

» רשימת הסופרים של אריאל

» מדף הספרים (4 מתוך 115)
1.

הסוד של העכבר זנזיבר
שלומית כהן-אסיף


התחלתי לקרוא לפני שנה ו-8 חודשים
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 97 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

אם תשאלו, אני אדם של עיר. בשום מצב לא הייתי מסכימה לגור בקיבוץ, או במושב, או באיזה משהו מהסוג הזה. זאת אומרת, הייתי שמחה לאיז... המשך לקרוא
12 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שבועיים


למען האמת, לא היה ברור לי מתי אני ואדון סושי ניפגש שוב. אחרי הפסקה ארוכה שבה הוא זנח אותי, ואני הלכתי והתנחמתי באחרים, סוף ס... המשך לקרוא
12 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודשיים


נולדתי למשפחה מוזיקלית. עם אמא עם שמיעה אבסולוטית, שניגנה פעם פסנתר ואז ועכשיו גיטרה, אבל רק כתחביב. סבא כנר מפורסם, סבתא ש... המשך לקרוא
31 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 חודשים


היום הכי גרוע שלי היה לפני כמעט שנה, בקירוב לימי הזיכרון. אני זוכרת שאספו אותנו, את הכיתה, אחרי הרצאה כלשהי, והודיעו לנו על ... המשך לקרוא
34 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 חודשים


התחשק לי סתם לכתוב ביקורת, בלי לקרוא עוד ספר, כי יש מספיק דברים לעשות. חשבתי לכתוב על ספר שריגש אותי; אבל על רובם כבר כתבתי. ... המשך לקרוא
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 חודשים


לפני בערך חודש וחצי העברתי לחניכות שלי פעולה על ביטחון עצמי. בסוף הפעולה, הייתי צריכה להעביר דיון על ביטחון עצמי ומה התכו... המשך לקרוא
15 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חצי שנה




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

נניח שהרופא שלי היה מבשר לי, חלילה, שמקננת בגופי מחלה קטלנית שתתפרץ בדיוק בעוד שנה ואז תהרוג אותי במהירות מתחשבת. ("אני רוצ... המשך לקרוא
39 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שבוע וחצי


כמה פעמים ראינו את הסרט הזה? צלצול בדלת הכניסה. מישהו ניגש לדלת ופותח אותה. באנג! הוא חוטף ירייה. מישהו אחר בבית שומע רעש ו... המשך לקרוא
27 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שבוע וחצי


מה היה קורה אילו היינו חיים בעולם שבו הייתה נשללת מאיתנו זכות הבחירה? היו בוחרים לנו מה ומתי לאכול, מה ללבוש, במה נעבוד ו... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שבוע וחצי


מזמן לא נהניתי כל כך מקריאת ספר. הספר אינו פשוט לקריאה - יש בו דמויות רבות המקושרות ביניהן, יש בו רבדים לשוניים ולדמויות אח... המשך לקרוא
15 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שבוע וחצי


בסיום כיתה ו׳, התחיל ילד מהכיתה שלי לקרוא לי בכינוי ״חיבה״, אך למען האמת היה מלגלג ומציק. הוא קרא לי ״שנוצי״, מעין ווריאציה... המשך לקרוא
30 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שבועיים


אני אתחיל את הביקורת הזאת מהאמצע; בהשוואה לספרים ישנים אחרים שקראתי, גאווה ודעה קדומה כתוב בכתיבה, מן הסתם, רהוטה, עניינית... המשך לקרוא
15 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שבועיים


אריאל עוקבת אחרי
מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

)צחוק מרושע* זה הסיפור שכתבתי לתחרות סיפורים וני מקווה שתיהנו

ממבט עיני

כשהיא משפשפת את עיניה, הדבר הראשון שבולט לעיני הוא קצוות השיער הסוררת שלה שהיא לא מצליחה להשטיח, גם לא בעזרת מסרק. שקיות שמעידות על חוסר שינה מתחת לעיניה, ידיה ממששות קלות את פניה כאילו כדי לאשר את קיומם. כשהיא מתעטשת, אני קצת נבהל, אבל מחזיק מעמד במקומי.
היא מותחת ידיה לאחור ומבטה פוגש בי. מבט מצטחק על פניה כשהיא מסדרת את שערה השחור לאחור וריחו הנקי והממכר עולה באפי. אני מסתחרר לרגע, ואז מתייצב. אני עוקב אחריה בעודה הולכת לחדר האמבטיה, מרטיבה את שערה ומסרקת אותו בקפידה. היא מתפשטת, עומדת מול המראה ובוחנת את גופה העירום. היא נושכת את שפתיה המלאות, מפעילה את הברז באמבטיה ונכנסת, שוקעת במחשבות. היא מוחקת את פני בעזרת מייק אפ בצבע עורי, מציירת את תוויהם מחדש בעזרת שלל אמצעי איפור. עיני העגולות הופכות למלוכסנות, הגבות נצבעות שחור, הריסים מתכהים והשפתיים הופכות אדומות. הגוף הופך לחלק כמשי, רגלי חלקות משערות. ציפורני צבועות בצבע טורקיז ומעליהן שיכבה נוספת של לק שקוף. אירגוני הבוקר הקלים בדרך כלל הפכו למסויטים בעיני, אני רואה אותה עטופה בשכבות ששכחה כבר לקלף מעצמה, אותן השכבות שאנשים כבר שכחו שהיו עטופים בהן, שנעשו לחלק מעורם. המסכה נשארה קבועה וחרוטה על פניהם. כשהיא יוצאת אני יכול לשמוע את רגליה מטופפות על המדרכה, נחושות לשמור על ההליכה המנומסת והקפדנית שאימצה לעצמה. אני ממשיך לעקוב אחריה בעודי מסתכלת על הרחוב ועל ההולכים בו. הקהל הרגיל מתאסף סביב המאפיה בה מוכרים לחם חם, עוגות ושלל מאפים. אני יכולה להרגיש את הצחנה שלהם, את הסימנים לעייפות המוכרת כל כך. החרדה, התום שהושמד בעיני הילדים. הסתגלתי לשמור מרחק משכונות העוני באיזור, מעין מעטה של בועה שמפריד ביני לבינם. הרחקתי את הכאב שלהם מעלי, כשהם מסתגרים בשלהם. כשאנחנו עוברים שם, המבטים ננעצים בנו. הם רואים בנו את כל מה שהיו רוצים. הרגלנו את עצמנו להתעלם ממבטי התחינה הדוקרים, מהעצב והתקווה שמציפה אותם לרגע שמא נעזור להם, ואז את התקווה אוזלת מפניהם החשוכות, המלוכלכות. האדישות מציפה אותי ונותנת לי להמשיך קדימה.
התחושה היא תחושת זרות. מעין מחסום שחוצץ ביני לבין כולם. הזהות שלי מוסתרת בין שלל העוברים והשבים. רגשות מתפרצים כבר מזמן אינם חלק ממני, מאז הסטתי אותם בדרכי אל המטרה המרכזית, אבל כשאני מגיעה לכותלי בית הספר אני יכולה לזהות רגש. אני מרסנת אותו מיד, שומרת על שיקול דעת.
כשהוא ניגש אלי, אני יכולה לזהות את ההססנות שבקולו, אבל מצד שני את הביטחון והיציבות. פניו לא מסגירות אותו, והחיוך שעליהן אמיתי ובוטח.
"בוקר טוב" הוא אומר. עיניו הירוקות בוחנות אותי.
אני מרגישה כאילו אני בסריקה. "בוקר טוב" אני עונה ומחזירה לי במבט חום משלי.
הוא מתקרב אלי, לאט לאט. חושף עלי פרטים. מנסה להסיר את שכבות ההגנה שלי, אלה שסירבתי תמיד להוריד. לחשוף רגשות.
"דניאל, את איתי?" הוא שואל. לרגע שכחתי שהוא כאן לידי.
"כן, סליחה, מה אמרת?"
"שאלתי אם את רוצה לעבוד ביחד על הפרויקט בחברה."
אני מקיצה מההירהורים. פרויקט בחברה? איזה פרויקט? אני מנסה להיזכר. המורה אמר משהו על זה.
"כל שנה שיכבת השביעיות עוברת מסע. מעין חיפוש למציאת הזהות, ככה אנחנו נוהגים לקרוא לזה." אני זוכרת שגיחכתי. אם מישהו יעזור לי להכיר את עצמי יותר זה בטח לא הבית ספר או איזה פרויקט דפוק.
"אתם תתחלקו לזוגות. כל זוג יתחיל לעבוד על פרויקט משלו. תאמצו נושא מסוים, ותפעלו למען קידומו בקהילה. בין אם זה מיחזור, עזרה לחלש, התנדבות בבתי חולים, תנועת נוער. כל דבר מסוג זה יתקבל בברכה. החשוב הוא התרומה לקהילה, ותוך כדי זה אני בטוח שתלמדו דברים חדשים על עצמכם." הוא סיכם. עד שבוע הבא יש להגיש לי את הזוג שאיתו תעבדו ואת הנושא שבחרתם לקדם.
"יופי" חשבתי אז בליגלוג. עכשיו אני צריכה לעבוד על פרויקט כדי להציל את העולם. יש לי מספיק צרות משלי, ועכשיו אני צריכה לדאוג לאשה שאין לה מספיק כסף לקנות לבן שלה אוכל, כי היא מעדיפה ללכת ולבזבז את הכסף שלה על יהלומים. ועוד עם אחד מהכיתה שלי.
איזה כיף.
ועכשיו אני צריכה לנסות להציל את העולם איתו?
"יש לי כבר זוג." אני אומרת ומתחמקת. כן, בטח. אולי אני אעשה את העבודה עם שיח.
הוא נראה מאוכזב קצת, אבל מתאושש במהירות. "טוב, אני מניח שיצא לנו לעבוד ביחד פעם אחרת." הוא מושך בכתפיו.
"כן, אני מקווה." אולי מתי שאני אמות, אני חושבת.
אני הולכת לקפיטריה וקונה לי דיאט ספרייט וסופגניה ולועסת באיטיות. רוב האנשים שונאים לאכול בבוקר ואומרים שזה נותן להם תחושה של כבדות, אבל לי גם לא אכפת לאכול עוף שלם, כל עוד הוא עשוי טוב. הוא
מתבונן בה בעודה בולעת. תחושת עייפות נופלת עלי לרגע, ואני עוצר ליד עדנת פרחים כדי לאכול ולנוח מעט. בני האדם הם יצורים מצחיקים. הם עסוקים בלחשוב כל הזמן על פרויקטים משונים, במקום לעשות אותם. אנחנו במקומם, פשוט חיים.
אלא אם כן מוחצים אותנו.
זה לא כיף להימחץ. אני די בטוח בזה, אם כי מעולם לא חוויתי את התחושה.
אנחנו מתחילים מההתחלה ולא מהאמצע. אנחנו בוחנים, לומדים, בקושי מיישמים ואז מתים. חוזרים על עצמנו כל הזמן כמעין מעגל, תחושה כפייתית. יש להם, לבני האדם, דרך חיים משונה. כל הזמן הם רק לומדים. ולומדים. ולומדים. דברים חיוניים יותר וחיוניים פחות, חשובים יותר וטיפשים יותר.
הם אף פעם לא מיישמים.
אומרים לנו ללמוד מהם, להשכיל. אולי נדע אז איך להרגיש, הם אומרים. אבל דומה בעיני שהם אמורים ללמוד מאיתנו.
עולם בלי רגשות הוא טוב הרבה יותר.
היום עובר באיטיות, כמתעקש שלא למהר. הזמן מזדחל, ובשינה שלי בשיעורים אני יכולה ממש להרגיש איך כל דקה חולפת כמו נצח שלם.
בהפסקות אני נשענת על השולחן, מציירת שפתיים. בהתחלה אני מציירת את הקו המעוקל שלמעלה. אחר כך את השני בהתאמה, ומותחת קו באמצע. אבל כל פעם השפתיים האלה יוצאות לי יותר דומות לחמור מאשר לשפתיים, אז אני מניחה להן, ופשוט לוקחת מרקר צהוב וממרקרת את כל הדף עד שהוא רטוב מדיו זוהר. אני מחכה שמישהו ייגש אלי, אבל הכיתה נשארת ריקה, וגם אלה שאני מחשיבה כידידות לא באות לארח לי חברה.
טוב נו, בתיכון הזה הרבה אנשים נעלמים.
בשיעור האחרון עם המחנך, העפעפיים שלי כבר נעצמים. הידיים נעשות כבדות, הרגליים כאילו מושכות אותי אחורה כשהמורה, שאף על פי שהוא המחנך לא טרחתי לזכור את שמו (למה לעשות את זה אם הוא לא טורח לזכור את שמי) מרצה על פסיכולוגיה הפוכה, או משהו דומה לזה, אני חושבת.
בסוף השיעור, כשהפעמון מצלצל המורה אומר "כולכם הגשתם לי את הזוגות ואת הרעיונות לפרויקטים השנתיים שלכם, חוץ מליאם ודניאל. כך שאתם מצוותים ביחד. בהצלחה לכולם." הוא אורז את הדברים ומסתלק.
לעזאזל.
כשהוא פונה אלי, אני מוכנה כבר לעימות. או שיותר התנצלות. אני מרחיקה אנשים מעלי ביותר מידי מהירות, אפילו אם יש להם כוונות טובות. יש לי את הסיבות שלי. אבל כל מה שאני רוצה לומר לו נעלם ברגע שהוא פותח את הפה שלו.
"אז מי הבן זוג שהיית צריכה להבריז לו בשביל לבלות זמן בחברתי?" הוא מקניט.
אני מגלגלת עיניים. "חשבתי על השיח ליד הבית שלי, אבל הוא היה עסוק, אז נאלצתי להתפשר עליך."
"תמיד פה לספק את הצרכים שלך."
אלוהים, הוא מעצבן.
"אה, כן?" אני אומרת. "אם ככה, יהיה נורא נחמד אם תמצא רעיון טוב לפרויקט. לך על משהו מאוד עצוב. אולי להצחיק ילדים חולי סרטן או לנחם משפחות שכולות. ככה משיגים ציון יותר גבוה. אפשר לספר גם כמה בכינו, אלא אם כן זה פוגע לך בגבריות. עקרונית, הציון לא ממש חשוב לי, אבל מתכננים לקרקע אותי אם אני לא מקבלת יותר משבעים. אז תעשה עבודה טובה, ואל תטרח לידע אותי."
אני יוצאת מהכיתה עם התיק על הגב ומשאירה אותו המום ואותי מתחרטת. יצאתי די כלבה, אבל למען האמת, אני חייבת לציין שאני באמת כזאת. לא שממש אכפת לי.

אני משתעמם. זה בהחלט משעמם אותי. שעמום הוא אמנם לא הרגשה, אבל קל מאוד לזהות אותו. רק צריך להבין שמה שהולך פה פשוט לא מעניין. היא צועקת עליו, הוא נפגע ממנה, הוא ארסי אליה, היא מתרגשת ממנו, הוא סולח לה ובסוף שניהם מתאהבים ומתנשקים נשיקה ארוכה מתחת לעץ אלון בנוף השקיעה. מי לא היה צופה את זה מראש? בעולם שלי לימדו אותנו לזהות סימנים כאלה. הם מסמלים רגשות. אז כשזה יקרה, תזכרו שאמרתי לכם.
בכל מקרה, בגלל שבנתיים מה שקורה מאוד לא מעניין, הגיע הזמן שאני אספר לכם קצת על עצמי. טוב, אז בן אדם כבר הבנתם שאני לא (אלא אם כן אתם לא חכמים במיוחד), אז אני מציע שנשחק במשחק הניחושים. אתם תשאלו שאלות עלי, ואני אענה לכם אם אתם צודקים. אז בואו נתחיל.
אני ירבוע, אתם שואלים? לא, אני לא. אבל זאת בהחלט חיה מרתקת. שמעתי שיש לה ארבע זנבות.
יש לי זנב? לא, אבל היה נחמד אם היה. חלק גוף נוסף אף פעם לא מזיק.
כנפיים? סוף סוף אתם צודקים במשהו. כן, יש לי כנפיים. זה הדבר הבערך הכי שימושי שיש לי.
אני פיה, אתם תוהים? לא, טיפשים. זה לא באמת קיים. רק מי שדביל מספיק להאמין בזה. וחוץ מזה, אני זכר, אם לא שמתם לב. ולפי מה שאני יודע, לימדו אתכם שפיות יש רק בנות. איזה שוביניזם. אז קדימה, תפעילו קצת את השכל הישר שלכם (לימדו אותי שאמור להיות לכם אחד כזה) ותחשבו מי אני.
ציפור? לא, היא היתה טורפת אותי בשניות אם רק היתה רוצה. אבל אני חושב שאני גורם להן לליחה, ככה שמהצרה הזאת נפטרתי. אבל אתם קרובים לשם. ובכל מקרה, אני לא נוהג לחרבן על אנשים מלמעלה. אני חושב שזה מאוד לא מנומס.
רגע, אתם חושבים. נראה לכם שאתם יודעים. אולי אתה פרפר?
תודה לאל, צדקתם. אני באמת לא מבין איך עליתם על זה כל כך מהר. אז כן, אני פרפר. אתם יכולים להגיד כל הכבוד לעצמכם. ניצחתם במשחק שילדים בכיתה א' היו מצליחים בו יותר ממכם. אבל לפחות הצלחתם.
בערב, לפני שאני הולכת לישון, אני פושטת את בגדי ומסתרקת (מה שרק גורם לשיער שלי להיראות נפוח עוד יותר) נכנסת לבגדי הפיג'מה החמים, פוטר ארוך וחולצה מחממת.
אלוהים אדירים, אם כל מה שהם עושים זה רק להתלבש כל היום, אני אתאבד מהר מאוד.
לילה ארוך הוא לילה שאתה מתקשה להירדם בו. הוא מלא מחשבות, וניצנוצים של חלומות מהבהבים. גם כשאני עוצמת עיניים התחושה שלי עוד קיימת, והיא מלאה בריקנות ושביזות. הגאווה מנסה להתקיים בתוכי, אך נהדפת לצד מול כל התחושות האחרות. אני נכשלת, אני קמה, אני עולה, ואז שוב טורחים להפיל אותי מחדש. באמת תודה לאנושות.
לאכול, להתלבש ולישון. ובעיקר לחשוב. זה כל מה שהם עושים בחיים האלה. בחיי, לנו לפחות יש כנפיים.
זה הזמן שבו אני מספר לכם על עצמי כשהיא חורפת או לפחות מנסה. אנשים משעממים שהם ישנים. הם משעממים בכלל, אבל לא הרבה יותר מאיתנו.
אז מה אני עושה כאן? לא הרבה יותר ממה שאתם. אבל מכיוון שסיכמנו על זה כבר, אז אפשר להמשיך.
פרפרים. אנחנו הרבה יותר חכמים ממכם, זה בטוח. יש לנו הרבה דברים שלכם מעולם לא יהיו. כמו למשל כנפיים. כן, אתם אמורים לרצות כאלה. רצון, זאת המילה, לא?
אני באמת לא רוצה לשעמם אתכם. אז בואו ניגש לעניין.
רגשות. חשבתם על המילה הזאת? אני הרבה פעמים. אבל רק כי הכריחו אותנו. זה בערך הדבר היחיד בעולם שלבני אדם יש ולנו אין (חוץ מאולי סופגניות). אבל יום אחד, פרפר דביל הצליח להרגיש. והוא סיפר בערך לכל מי שלא רצה שזה הדבר הכי טוב בעולם. כולם מאוד התרשמו, אבל אני חושב שהוא סתם חירטט. למרות שהוא חייך. פרפרים אף פעם לא מחייכים.
מאז, מחייבים כל פרפר בגיל חמש שנים (אצל בני אדם לספירות האלה קוראים ימים) לעבור, מה שנקרא, מסע למציאת רגשות. כן, אני יודע שזה אירוני.
כל פרפר מוצמד לבן אנוש רנדומלי. הוא יכול להיות טוב או רע, טיפש או חכם. זה לא משנה בסופו של דבר, כי כולם מרגישים. אנחנו עוקבים אחריהם, צופים בהם. אנחנו יכולים לשמוע את המחשבות שלהם. כן, מחשבות של שני יצורים זה קצת מעמיס, אבל אני לא חושב יותר מידי, אז זה מזל, בהתחשב בזה שהיא חושבת מלא.
במסע הזה אנחנו אמורים להצליח להרגיש. רק כשאנחנו מצליחים להרגיש, לחייך, אנחנו מסיימים את המסע הזה. אנחנו צריכים ללמוד מהם. רוב הפרפרים לא מצליחים. הם בדרך כלל מתים בדרך, לפני או אחרי שהם מצליחים להרגיש. אם הם סתם לא מצליחים, אף אחד לא מתייחס אליהם כל החיים. אבל לאף אחד לא ממש אכפת, כי הוא לא מרגיש את זה.
כן, אני יודע מה אתם חושבים. זה מוסר השכל מההקלטות של הילדים בגן. הי ילדים! בואו ונצא למסע בעולם הרגשות! נלמד מה זה להרגיש!
אז לפני שאתם חורצים את דעתכם, תנו לי להגיד לכם משהו.
אתם לגמרי צודקים. אם הפרפר המחורבן הזה לא היה מת כבר הייתי הורג אותו בעצמי.
זהו, עכשיו אתם יכולים לחרוץ אותה.


בלילה, אני נח ליד העץ. אני מנסה לנוח מכל המחשבות שלה כשהיא ישנה, אבל הן חוזרות ומציפות אותי במהירות אדירה.
למה כמה איך קוראים לו מי זה למה יש שם ציפורים עכברים מערות סלעים אוזניים שפתיים מרקרים גדולים אנשים מוזרים הולכים מתרחקים מתקרבים ולמה זה ככה ואיזה פרוייקט מטומטם ואנחנו נוסעים לעזאזל.
וכשאני נרדם בסופו של דבר, אני יכול לשמוע זמזום של שירה. לא ידעתי שאפשר לחשוב שיר.

כשאני קמה בבוקר, אני יכולה לשמוע טירטור מכונות פועלות מבעד לחלוני. הן מזמזמות בראשי, חזקות ומגיעות מאתר הבניה הסמוך לביתי. כשאני יוצאת, הרעש רק מתחזק.
אני שונאת מכונות ותיקתוקים. לזה לא קוראים בוקר טוב.



כשאני מגיעה לבית ספר מתחיל לרדת גשם. אני עוטפת את ידי בסווודר, מנסה להאריך את שרווליו כדי לחמם את ידי הקפואות. ברר.
אני מתמתחת, מנסה לזרז את קצב הליכתי כדי להתחמם מעט. אני מסבה את ראשי למטה, כמו מחפשת כסף על המדרכה. כשאני נתקלת בו, הראש שלי מתחכך לו בשפה התחתונה.

וואו. איזה צירוף מקרים משגע. אם הייתי יכול הייתי מגלגל עיניים. אבל לגלגל מחושים זה קצת בעייתי. אני אתן לכם לנסות להתיר את הקשרים.
"את צריכה ללמוד להיות זהירה יותר." הוא אומר.
"אם רק הייתי מוצאת מורה טוב."
"אני יכול לנסות להתקבל?"
"לא הייתי ממליצה לך. אודישנים קפדניים. רק הטוב ביותר ייבחר."
"את רומזת שאני לא מספיק טוב?"
"בדיוק."
"אחת- אפס."
אני מהנהנת.
"טוב, בכל מקרה, יש לי רעיון לפרויקט שלנו."
"הפרויקט שלך, התכוונת."
"ממש לא. אם נדמה לך שרק בכלל שלא אכפת לך מכלום בערך, אני אעשה את כל העבודה בשבילך, את חיה בסרט. ומצידי שההורים שלך יכלאו אותך בחדר רק עם קנקן מפלסטיק."
בן זונה.
"אחת אחת." אני מודה, ומנסה להסתיר את העלבון בפנים אדישות. "אז מה הרעיון?"
הוא מצביע על הדרך שעברתי בדרכי לבית הספר.
"מה?"
"שכונות העוני."
"מה איתן?"
"המשפחות בשכונות העוני."
"אתה יכולה לדבר ברור יותר?"
"נאמץ אחת."
"הא כן? איך בדיוק? כי אני לא נותנת להן לישון לי במיטה."
"ניקח משפחה עם ילדים. נעזור להם בשיעורי בית, נהיה איתם. ניתן להורים קצת לנוח. "
"מה אני נראית לך? בייביסיטר?"
"טוב, מה הקטע שלך? את מעדיפה לעזור לכלב דלמטי פצוע ולנקות לו את הרגליים?". הוא כועס. אני יכולה להבחין בזה.

כועס? כעס? תנו לי לדפדף במילון שנייה.
כעס. תחושת אי צדק כלפי מישהו. רגש שניתן לשליטה, ברגע שמרסנים אותו. הוא יכול להופיע גם ובעיקר כהתפרצות. סימנים: האדמת פנים, חשיקת שיניים, וכ'ו.
הא, אוקיי. אם זה מה שהוא מרגיש עכשיו אני בהחלט יכול להבין אותו. היא ממש מעצבנת. זה שאנחנו לא מרגישים לא אומר שאנחנו לא חשים, אתם יודעים. אבל זה בא במינונים קטנים.
לא. האמת שבכלל לא הייתי מעדיפה לטפל בכלב דלמטי עם פרעושים. האמת שזה מקסים, אבל בערך הדבר האחרון שיש לי ראש אליו. ואני חייבת להודות שאני קצת מפחדת. לך תדע מי תפגוש שם.
"אפשר ללכת על הכלב." אני אומרת.
"מאוחר מידי, כבר מצאתי משפחה. היום אחרי הלימודים מתחילים." הוא חותם את דבריו.
"שתיים- אחת." אני מסננת כשהוא כבר מתרחק משם.

בניגוד לאתמול, היום הזה החליט לעבור ממש מהר, כחומק לי מבין האצבעות. גם בשיעור היסטוריה, שהוא השיעור השנוא עלי, הזמן מחליט להאיץ. כל דקה הופכת לשנייה, וכשיום הלימודים מסתיים ואני שוכחת להרים את הכיסא על השולחן כהרגלי, הוא ניגש אלי, ונדמה שבעיניו יש ניצחון.
"תקשיב, יש לי מלא שיעורי בית ומבחן מחר, אולי.."
"אין מצב, דניאל." הוא נכנס לדברי.
"חשבתי שזה מה שתגיד." אני מודה.
אנחנו הולכים ברגל ועוברים בין השכונות, והרחובות מסתעפים לפנינו כמו מבוך. כשאנחנו הולכים אנחנו שותקים שתיקה נבוכה, אך בטוחה. ריח שרוף עולה באפינו כשאנחנו מגיעים למקום. ריח של צחנה, של ליכלוך ושל זיעה. כשאנחנו עולים במדרגות, אני יכולה לשמוע את צעדיו נוקשים לעומתי, ושנינו נבלעים לרגע בחשכת המסדרון.
כשליאם דופק על הדלת והיא נפתחת, אני יכולה להישבע שקר לי יותר ממוקדם. הדירה קפואה, ומסריחה מטינופת שמתערבבת עם ריח חם של תבשילים.
אישה צעירה, שדומה שחייה הזקינו אותה, מקדמת את פנינו. שערה בצבעה בלונד קהה שרוף בקצוותיו, ונמנע מלהשתלב עם עורה הכהה. המבע שבעיניה עייף והחיוך רופף אבל חם. תווי פניה גסים מעט ואפה דחוס. מאחורי המבט המיואש והמובס למחצה, אפשר להבחין בעוד שאריות יופי.
מיד היא ניגשת אל ליאם, מחבקת אותו בידיים חשופות וחלקות שרועדות מקור. הוא נרתע מעט וזה מעורר בי גועל, אבל מיד נענה ונותן לה לעטוף אותו לשנייה. היא לוחצת את ידי בחום, אומרת ששמה יעל, כרואה שאינני מחבבת חיבוקים.

את לא מחבבת כלום בערך. אבל זה בסדר, גם אני.
הדירה כוללת כלום בערך. זה מתחיל במטבח ונגמר בשתי מיטות כשרק דלת הזזה קטנה מפרידה בניהם לבין הסלון, בו אין ריהוט, טלוויזיה או מחשב- אלא רק כורסה ישנה ושני מדפים בודדים. הריצפה מזוהמת, ופרורי אוכל לאורך כל אורכו. כפות רגליים שחורות מלכלוך שהשאירו סימנים מוכתמים וצעצועי ילד שמורכבים מחבלים ומחרוזים מושלכים בפיזור על הריצפה.
בחיי, הם ממש לא חיים פה בהיגיינה.
אני יכולה לראות זוג עיני ילד מציצות בי דרך דלת ההזזה: ספק חושדות, ספק שמחות להכיר. מבט מבליח של רגש מתפרץ, ואז דומם כמעט מיד.
עוד פעם הרגשות האלה? הם מרגישים יותר מידי.
"זה הוא?" ליאם כמעט ומחייך.
חיוך. עיקול של השפתיים כלפי מעלה.
פרפר יפהפה מזמזם מעל הכתף שלי. הוא צבוע כחול.
"כן, זה רן." היא אומרת. "רן, בוא להגיד שלום לאורחים שלנו."
מאחורי אותן זוג עיניים הססני, ניצב ילד שגילו נע בין שמונה לתשע שנים. פנים ילדותיות ומנומשות, שיער ג'ינג'י עד ערמוני. העיניים שלו צבועות בגוון כחול עז כל כך שדומה שהוא לא טבעי. הרזון שלו כל כך בולט, והוא נראה כמעט כעומד להיעלם. לא צריך לנחש כדי לראות שהוא רעב לאוכל.
בחשדנות הוא בוחן אותנו, רואה אותנו כזרים. ואז, כאילו הוא משחק בבלשים, שואל: "מי הם?"
"הם יהיו איתנו תקופה מסוימת. הם כאן בשביל לעזור לנו. לך." היא אומרת בחום אימהי.
"במה הם יעזרו לי?" הוא משלב את ידיו בספקנות, כלא מאמין.
"בכל מיני דברים. בשיעורי בית, הם ישחקו איתך משחקים, אולי גם יכינו לך אוכל. הם יהיו כמו חברים שלך."
"זה עולה לנו כסף?" הוא שואל.
"לא." היא אומרת. "הם כאן בהתנדבות מהבית ספר שלהם. זה פרויקט ש-"
"אני לא צריך עזרה." הוא פוסק כשהוא נכנס לדבריה. "וגם לא חברים." הוא אומר ומסתובב בהפגנתיות, מסתתר דרך דלת ההזזה עד שעיניו נעלמות.
היא מביטה בו בלכתו. "מצטער על זה. הוא עוד לא ממש רגיל."
"זה בסדר" ליאם נכנס לדבריה. "אני אלך לראות מה איתו." אומר ונעלם.
אני עומדת קפואה דקה בערך, עד שיעל שואלת אותי אם אני רוצה לשתות תה. אני ממהרת לומר שלא.
"אני אלך לראות מה איתם." אני אומרת ולפני שהיא מספיקה להגיד משהו אני נעלמת מאחורי הדלת.
המראה שנגלה לעיני מוזר קצת. או לפחות, לא שיערתי לראות אותו. ליאם עומד ומחכה בזמן שהילד מוציא פאזל מהמדף שתקוע בקיר, מפזר אותו על הריצפה. הם יושבים ביחד על הריצפה הקרה בזמן שליאם מדריך אותו איך להרכיב את הפאזל.
"אתה רואה, קודם כל מרכיבים את הפינות ואז את המסגרת-" המבט שלו נעצר עלי. "לא ראיתי אותך. רוצה להצטרף?"
אני מהנהנת ואז מתיישבת. "מה עכשיו עושים?" רן שואל.
לא ציפיתי שהוא יתרכך כל כך מהר.
"עכשיו מוצאים מה מתאים למה. למשל, אם יש חור עגול בצורה הזאת כאן, ושם יש בצורה ההפוכה, סימן שהם מתאימים. אבל זה רק אחרי ש-"
סיימת את המסגרת - אני משלימה בראשי.
"סיימת את המסגרת." הוא אומר.
"אוקי, בואו נתחיל." הילד אומר.
פתאום אני אומרת משהו בלי לדעת למה או איך להתכוון. "תסתכל על התמונה על הקופסה. זה יעזור לך." הוא מתבונן בי. "אין לי קופסה, זה בשקית." והוא מנופף בשקית ירוקה שקופה. "אמא מצאה את זה ברחוב."
אני שותקת.
כשהם מסיימים את הפאזל בסופו של דבר, לאחר שכל הזמן הזה ישבתי וצפיתי בהם, הילד הולך לאמא שלו ומראה לה את הפאזל הגמור.
"סיימנו." הוא אומר בגאווה.
היא מחייכת בתשובה, ומציירת לו עיגול של אבק על האף.


כשאני חוזרת הביתה בסופו של יום ואמא מגישה את ארוחת הערב, אני מקפידה לגמור לאכול את כולה, גם את הסלט ביצים שלה שאני שונאת.

עכשיו הם פיתחו רגשות גם כלפי אוכל.


בימים שעוברים ובביקורים שחולפים, שום דבר לא ממש משתנה. אני ממשיכה לשבת בחוסר מעש מאחורי הדלת הסגורה, לצפות בליאם ורן משחקים בפאזלים, מכינים שיעורי בית ביחד, ליאם מקריא לו סיפור. השכבות שלו מתקלפות לאט מולי, אני צופה בו מתרגש, שמח, מתלהב. אבל אני ממשיכה לשתוק.
הפעם הראשונה שאני יוצרת אינטראקציה עם רן, היא כשליאם יוצא החוצה מהחדר (דרך דלת ההזזה, כמובן) לענות לשיחת טלפון. הוא מתעכב, ואני ורן נשארים שם, ולרגע אני חושבת שנמשיך לשתוק עד שהוא יגיע, עד שהוא שואל ברצינות-של-ילד: "למה את לא אוהבת אותי?"

מילון לרגע?
אהבה. רגש חם שכולל קירבה. הצפה מוחלטת בגוף.
אני מתבוננת בו לרגע ומושכת בכתפי. "אני לא מכירה אותך." אני אומרת.
"אז מה. גם הוא לא מכיר אותי. אבל הוא אוהב אותי בכל זאת."
"הוא אמר לך את זה?"
"לא צריך לומר. אפשר גם לראות."
"הוא כאן בשביל איזה פרויקט מחורבן לבית ספר שהוא פוחד להיכשל בו."
לא נראה שמפריעה לו העובדה שהשתמשתי במילה 'מחורבן'. יש לי תחושה שהוא שמע אותה כבר הרבה פעמים.
"לא נכון. הוא כאן בשבילי."
"מה שתגיד." אני פוטרת. הוא מתקרב אלי.
"אני יכול לגלות לך סוד?" הוא אומר בחשש, כמפחד שאגלה.
"ברור." אני משיבה.
"גם אני אוהב." הוא אומר בשיא הרצינות.
"אוהב מה?"
"אוהב מישהי. היא מהכיתה שלי."
"איך קוראים לה?"
"הדס קוראים לה."
"זה שם יפה." אני אומרת.
"אני יודע."
אני מחייכת. או לפחות משהו שקרוב לזה.

אהבה?



"תראה, אם המספר הראשון הוא שתיים, והמספר אחריו ארבע, ואחריו שש, תחשוב שנייה מה אמור להיות המספר הבא." אני אומרת.
"אני לא יודע." הוא מוצץ את העט. אולי חמש?" הוא נועץ את מבטו בנקודה אדומה על הקיר. "אולי שבע?"
"תסתכל עלי." אני מסובבת את ראשו ומבט כחול-כחול מתנגש בי. "מה אתה יכול לומר על כל המספרים האלה?"
הוא חושב לרגע ומבטו חוזר אל נקודה האדומה שבקיר.
"כולם זוגיים." הוא אומר.
"נכון. והסידרה גם עולה. אז מה המספר הזוגי הבא אחרי שש?" אני מסובבת את ראשו שוב אלי. "מה המספר הזוגי הבא אחרי שש?"
"שמונה." ומבטו שוב נודד.
אני מוחאת כפיים, מרוצה. "נכון מאוד."
"ועכשיו, כמעט סיימנו, נשארו רק עוד שני עמודים.."
המבט שלו חוזר לנדוד. ליאם מגניב בי מבט.
"אני רעב."
"אחרי שנסיים אני אביא לך סוכריה."

"וואו." הוא אומר כשאנחנו יוצאים משם. "לא חשבתי שאכפת לך."
"אכפת לי ממה?"
"את יודעת, ממנו." הוא מפנה את ראשו לעבר הדלת המאובקת והסגורה מאחוריו.
"אל תעמיד פנים שאכפת לך. וחוץ מזה, מישהו צריך להחליף אותך מידי פעם בתפקיד הבייביסיטר."
"את יודעת מה אני חושב?"
"לא. אבל מן הסתם זה לא חכם במיוחד."
"אני חושב שאכפת לך הרבה יותר ממה שאת מעזה להודות."
"עלית עלי, ג'יימס בונד."
"אל תהיי אדישה."
"זה קצת קשה שלא."
"אוף, תפסיקי כבר. פשוט תפסיקי."
אני מחייכת. "התייאשת ממני?"
"את לא יכולה להגיד שזה לא קל לעשות את זה."
"עם זה אני יכולה להסכים." אני צוחקת בהיסוס.
ואנחנו הולכים לאט הביתה, מפתחים שיחה זהירה.



"אז איך אתה מתקדם?"
"לא משהו, בנתיים."
"ציין משהו טוב אחד."
"הם אנשים טובים בסך הכל. לא שזה כזה משנה לי."
"משהו רע?"
"יש להם ריח של ביצים סרוחות. עוד שנייה אני מקיא, נשבע לך."
"טוב נו, גם לאנשים טובים יש ריחות רעים."
אני מהנהן.
"ניפגש בהמשך הדרך." הוא אומר ומתעופף משם, כנפיו האדומות מטילות צל זעיר על האדמה.

"הבאתי ארוחה חמה." אני נכנסת לבית בצעדים שמנסים להיות קלילים.
יעל נראית כנקרעת בין לומר שאיננה זקוקה לאוכל ורחמים מאחרים לחטוף את הארוחה מידי, אך בסופו של דבר הרעב מנצח אותה והיא מחממת מחצית מהאוכל על הגזיה.
"רון מותק בוא, יש לנו אוכל מוכן."
הוא מגיע לשם כל כך מהר, כאילו רץ בדרכו לשם.
הוא לא שואל מה יש לאכול, ולא מעווה את פניו לריח השרוף שממהר לעלות אחרי שיעל השאירה את האוכל יותר מידי זמן על האש. וגם כשמוגש לו האורז היבש, הלא-מבושל-עד-הסוף וחסר הטעם, השניצל השרוף למחצה מבחוץ אך חם ועסיסי מבפנים, הוא לא מתלונן, בולע הכל במהירות כמנסה להתענג על האוכל לפני שיחטף ממנו.
"תאכל,תאכל." ליאם אומר בחיבה. "האוכל לא יחכה לך."
רן בולס את האוכל בבהמיות. "אני יודע." הוא אומר. "אמא, אכלת כבר?"
"כן." היא משקרת. "אכלתי בעבודה. ויש עוד אוכל."
אני מביטה בה. היא משפילה מבט.
"אוכל זה טעים." רן מציין תוך כדי אכילה.
"כך שמעתי." אני אומרת.
"השמועות נכונות." ליאם אומר, מביט בי.
"יש דברים שאי אפשר להכחיש." יעל מצטרפת.
"כמו זה שהשמש זורחת במזרח ושוקעת במערב." אני ממשיכה.
"או כמו זה שכלבים נובחים וציפורים מצייצות. " ליאם אומר.
"ובננה צהובה ותפוח אדום." יעל מחייכת.
רן המבולבל מביט בנו והרוטב האדום של האורז מרוח לו על השפה. "וכמו זה שאוכל זה טעים." הוא אומר בניסיון להשתלב בשיחה.
ולרגע אחד, כולנו צוחקים.



צחוק. תגובה טבעית למשהו משמח.
אני ממש טמבל שאני נסחב עם המילון הזה לכל מקום.



"איך זה להרגיש?" אני שואל.
"זה כמו ניצוץ, או התפרצות כזאת. זאת הרגשה כאילו עד לאותו הרגע חיית כמו מכונה. אתה אפילו לא יודע לזהות, זה פשוט שמה, בבת אחת, ובעוצמה כל כך חזקה." הוא מספר.
"נשמע מיותר."
"אתה עוד תדע."
"לא נראה לי שבזמן הקרוב. הם משעממים אותי.",
"תקשיב למה שהיא אומרת."
"אני לא יכול, המחשבות שלה מפוצצות לי את המוח."
"תתרכז."
"אני לא יכול."
"תקשיב."


"אז אתה אוהב חום?"
"ברור."
"דווקא הצבע של הבוץ?"
"אה הא."
"בחייך, לא עדיף כחול?" ידי העטויות כפפות משפשפות אחת את השנייה. "ירוק, כתום, אפילו ורוד?"
"לא. חום."
"זה צבע מכוער."
"זה צבע סתמי כזה. בגלל זה אני אוהב אותו."
"כי הוא סתמי?"
"כן." הוא לוקח מעט שלג ביד ומפורר אותו. "הסתמיים הם הכי יפים בסוף."
"אתה לא מבין כמה דביל נשמעת הרגע." אני צוחקת.
"אני יכול לשער."
"מאחד עד עשר."
"שמונה." אני מעווה את פני וליאם מחייך.
"הי, עד כמה את פוחדת מקור?" הוא שואל.
"שתיים."
"אז אני מניח שזה לא ממש ישנה לך.." וכדור שלג מכה בי בחוזקה על לחיי.
"הי!" אני מתרגזת. "עד כמה אתה פוחד מקור?"
"אפס."
"אז אני מניחה שזה לא ממש ישנה לך." אני בועטת בו ברגל בחוזקה והוא מועד ונופל לשלג.
"אני מניח שזה הגיע לי." הוא אומר ומושך כתפיו בזמן שאני מושיטה אליו את ידי ועוזרת לו לקום. הידיים שלו קרות כל כך ואני מצטמררת. לרגע אני מצטערת שהפלתי אותו.
כשהשלג יורד, מצליף בפנינו.
"בואי." הוא אומר ומצביע על מקום מחסה. "נמשיך ללכת כשירגע קצת."
אנחנו עומדים שם, מחכים לשכוך הסערה.
"אז, שמעתי שאת לא פוחדת מקור."
"השמועות נכונות." אני אומרת, וליאם מחייך.
"יש דברים שאי אפשר להכחיש."
"צודק."
הפנים שלו מתקרבות אלי לאט, ושם, מול העיר הצבועה כולה בלבן, שפתינו נפגשות לראשונה.


מה אמרתי לכם?! א-מ-ר-ת-י ל-כ-ם.

לנשיקה הזאת יש טעם של זהירות ושל אודם מלוכלך, ובעיקר טעם של תחושה שתקופה מסוימת הגיעה לסופה.
של התחלה של משהו חדש.

הלכתי להביא טישו.

*

זה יום יפה, אחרי שורה של ימים מושלגים, קרים ואפורים. כשאני קמה, נדמה שהשמש מחייכת אלי. קרני אור מציפות את חדרי, ואני מניעה את ידי כמנסה למשש אותן. השלג נמס כמעט לגמרי, והלובן ששטף את העיר השאיר אחריו עיר נקיה וחדשה, פרחים אדומים וכחולים שמעט שלג עוד עליהם, ריח של חדש, מכוניות נוסעות ומידי פעם צופר שנשמע.
אני מרגיש שאני מפשיר.
מרגיש?


אחרי הלימודים, כשליאם ואני הולכים בדרך חזרה, אני מציעה ללכת למכולת לקנות שוקולד לרן.
"כבר חודשים הוא לא אכל משהו מתוק." אני אומרת.
"נקנה לו אחר כך." הוא אומר. "הוא בטח ירצה לצאת איתנו לקנות. תראי איזה יום יפה בחוץ."
אני מסכימה, כי זה באמת יום יפה.
"רוצה מסטיק?" אני שואלת.
"באיזה טעם?"
"מנטה."
הוא מעווה את פניו.
"בשלב הזה במערכת יחסים בנינו הייתי מצפה שתלמדי כבר שאני שונא מנטה. " הוא אומר ברצינות-מעושה.
בחייך, בן אדם.
"זה יעשה לך ריח טוב מהפה." היא אומרת.
"את רומזת משהו?" הוא שואל בחצי חיוך.
ברור שהיא רומזת משהו. הריח מהפה שלך הוא של דג מת.


כשאנחנו מגיעים אני שואלת את רן אם הוא רוצה לצאת החוצה אחרי שנסיים לעזור לו בעבודה במורשת שהוא צריך להכין, שזה, דרך אגב, המקצוע בערך הכי מיותר בעולם. הוא נענה בשימחה, למרות שיעל מהססת. "לא קר עדיין בחוץ? אני לא רוצה שהוא יחלה ו-" אני מרגיעה אותה באומרי שהיום יום יפה וחבל לפספס.
"ליאם, אתה בא?" אני אומרת כשאנחנו מסיימים.
"איך אוכל לסרב?" הוא אומר, והפנים שלו שובבות ומחויכות.
כשאנחנו הולכים, אני והוא מפתחים דו שיח בזמן שרן בוחן את החנויות בהתבוננות חשדנית. "מה זה?" הוא מצביע על מטען לפלאפון. "ולמה נועד זה?" הוא מצביע על בלנדר חשמלי.
"רן מתוק, רוצה ללכת לחנות בצד השני, לקנות שוקולד?" אני רוצה לנהל עם ליאם שיחה שקטה יותר בלי שאלות מציקות.
"אפשר עם תות?"
"כן בטח." הוא חוצה את הכביש.
לרגע אני יכולה לחזות את מה שהולך לקרות, ואז זה קורה. כשהמכונית פוגעת בו במלוא העוצמה, אני נטועה במקומי, אני עוצמת עיניים.

זה כמו ניצוץ. זה מתעורר בי, וזה שונה מהכל. מכל מה שהכרתי עד עכשיו. אבל זה כבה מיד.
בום.
בום.
ודווקא ביום כזה יפה.


"את חייבת לבוא." הוא אומר.
"אני לא חייבת כלום." אני אומרת ומוציאה מהארון שלי חולצה דקה. "תסתובב" אני אומרת, וכשהוא מסתובב, אני פושטת את החולצה ומתחילה ללבוש את החולצה השחורה הדקה שלי במקומה.
הוא נאנח. "אתה יודע שאני לא מסוגלת." הוא אומר וגבו אלי.
"למה לא?"
"אני לא מסוגלת לראות אותה. היא יודעת שאני אשמה."
"קודם כל, את לא אשמה בכלום והיא לא יודעת כלום. ודבר שני, את בטוחה שאת לא מסוגלת לראות אותה ? אולי את לא מסוגלת לראות אותו ?"
"אתה יכול להסתובב." אני אומרת כשאני מסיימת להתלבש. "אני לא מסוגלת לראות את שניהם."
"אני כבר הייתי שם. זה לא כזה נורא."
"בטח, ממש לא נורא לראות אותו מחובר לכל המכונות האלה, שבכל שנייה יכולים לנתק אותן, כי אין תקציב."
"אבל את עובדת בשביל שיהיה להן תקציב." הוא מתעקש. "שנינו עובדים."
אני מסרקת את שערי באצבעותי. "לא מספיק."
"אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים."
אני מסרקת באצבעותי את שערי.
"תפסיקי להתנהג כאילו לא אכפת לך." הוא כועס.
"לא אכפת לי."
"את שקרנית גרועה."
"אני יודעת." אני מודה, ומסתובבת על הכיסא.
"אם את לא היית כל כך שקועה בעצמך-"
"אם אתה לא היית כזה אדיוט, אולי היית מקשיב למה שאני אומרת פעם אחת." אני רוטנת ומיד מצטערת. "סליחה, אתה יודע שלא התכוונתי."
הוא שותק. ואז- "אני יודע, זה בסדר." אבל אפשר לקרוא אותו ולראות שהוא נפגע קצת.
""אני צריך ללכת." הוא אומר.
"אבל בקושי היית כאן."
"אני חייב, מצטער. "
הוא מנשק אותי בחופזה על הלחי ויוצא מהחדר.


אני נשארת לבושה בחולצה השחורה ומתלבשת גם בג'ינס סקיני צמוד ונעלי עקב שחורות וגבוהות. היא מתאפרת, מוחקת את העיגולים השחורים. עיניה הופכות לגדולות ומבריקות, שערה המדובלל והפרוע הופך לחלק ואחיד, והיא מפזרת אותו, שלא כמו בדרך כלל, ששערה אסוף בגומיה שחורה. היא שמה סומק על לחיה, צובעת את שפתיה באדום חזק.
כשהיא יוצאת, אני נראית מהפנטת.
אני מגיעה לבר בחשש מסוים שרוסן ע"י הליכה בטוחה וביטחון עצמי מופגן, וזוהר שמוקרן ממני לכל הכיוונים. במהלך הערב אני משרתת עשרות אנשים, מגישה להם משקאות אלכוהוליים, שייקים, צופה בהם רוקדים, מתנשקים, סוערים. ברגעים מכוערים יותר ורגעים פחות. במקום הזה אין רגעים יפים, אלא רק תשוקה סוערת.
בסוף היום, בשעה שתיים בלילה, אני צונחת על הכיסא, מותשת, ורק אחרוני האנשים עוד לא הלכו.

למה האחרונים תמיד בסוף?
"את יכולה לנקות לי את הכוס?" אני שומעת קול גברי ועמוק.
אני מרימה את מבטי. "כמובן." אני אומרת לגבר בן הארבעים מולי.
אני חשה במבטו עוקב אחרי כשאני מצחצחת את הכוס בעדינות ומגישה לו אותה. הוא מחליט להתיישב מולי, מוזג לכוסו מעט בירה מהבקבוק שניצב על הבר.
"בת כמה את?" הוא שואל בהתעניינות.
אני נועצת בו מבט חד. "שבע עשרה."
"לא צעירה מכדי לעבוד כאן?" הוא לוגם מהכוס אבל ממשיך לנעוץ בי עיניים.
"אתה תגלה את הסוד שלי?" אני שואלת בחיוך מעושה.
"לא. אני שיכור מידי בשביל לזכור את זה." הוא ממשיך לשתות ועוצר לרגע כדי להשתעל.
"לבריאות."
"תודה."
אני מתקתקת באצבעותי על העץ.
"ויש לך חבר?"
"כן." אני אומרת, כמעט בתקיפות.
"ומה הוא אומר על העבודה הזאת?" הוא מלטף את הזיפים שלו.
"הוא חושב שהיא עבודה מצוינת למישהי כמוני."
"אני שמח" הוא אומר, ובתנועה גסה הוא מניח את ידו על זאת שלי. אני מזיזה את ידי משם בעדינות.
"אל תתנגדי לי." הוא מתחיל לגעת בי.
היד שלו נוגעת בכתפי, בכתפיות החזיה שלי, וצמרמורת עוברת בי, וסלידה.
בתנועה חדה שכמעט מעיפה אותו לצד השני של החדר אני קמה ויוצאת בהליכה מהירה.
"את יפיפייה הערב." אני שומעת אותו אומר רגע לפני שאני יוצאת ומקיאה בחוץ.

חלאה.


"כמה משכורת קיבלת החודש?"
"1500. אתה?"
"1000." הוא אומר ונשען על המיטה שלה. "זה יספיק?"
"אני לא יודעת. אתה זה שאמור לדעת, אתה נמצא שם כל יום."
הוא שם יד על כתפי ואני נרתעת לאחור. "קרה משהו?"
"לא, הכל בסדר." אני אומרת ונותנת לו להניח את היד. "זה כלום." אבל המגע שלו עדיין זר לי, מחוספס לעומתי.
"ניתוח זה דבר יקר." וכשאני לא מגיבה- "זה יקרה עוד שבוע." ואחרי היסוס של כמה רגעים- "הוא ביקש לראות אותך."
אני מרימה גבה.
"נשבע לך. הוא רוצה לראות אותך."
"חשבתי שהוא בקושי מסוגל לדבר." אני אומרת.
"הוא כבר יכול שבועיים. ניתקו לו שתי מכונות, ואם הניתוח יצליח ינתקו את כולן והוא יהיה בהתאוששות על קביים. אחר כך יורידו גם אותם." אני קולטת שפיספסתי הרבה בחודש האחרון מאז התאונה.
"והוא אמר שהוא רוצה לראות אותי?" ליאם מהנהן.
"בסדר." אני אומרת אחרי הירהור קצר. "בתנאי שהיא לא תהיה שם."
"נעשה את זה בשעות העבודה שלה." ואחרי מבט של אי הבנה ממני- "מה טירונית, אף פעם לא הברזת מבית ספר?"

למחרת זה יום סתווי. ערימות של עלי שלכת מתחילות להיערם לממדים, והענפים של העצים ערומים. יום משמים ושקט. בקושי אפשר לשמוע את צפירות המכוניות ועבודות הקידוח. לפי ליאם, יום מושלם להבריז מבית ספר.
כשאנחנו נוסעים, אנחנו שותקים. ליאם נוהג וכל כך שקט בחוץ וקר. הוא לא שם דיסק מוזיקה, ולאורך כל הדרך אני רק חושבת מחשבות.
(תאמינו לי, הרבה מחשבות. הרבה מאוד מחשבות. נסו לספור את זה אתם.)
אנחנו מגיעים אחרי שעה- שעתיים. בית החולים כהרגלו לבן כולו, וכשאני נכנסת, הריח שעולה באפי הוא ריח מחלות וניקיון מחליא. אני מנסה לאטום את אפי לריחות ואת עיני למראות החולים המובלים על אלוקות, למראה אינפוזיות מסתובבות עם גלגלים. ליאם, כיודע מה אני חשה, מושך אותי אל המעלית.
לרגע אני גם יכול לחוש את זה. אבל רק לרגע.
"בואי." הוא אומר ולוחץ על כפתור במעלית. הדממה ממשיכה לאפוף אותנו גם כשאנחנו עולים וגם כשאנחנו עוברים בין המחלקות והוא דוחף אותי בידו אחריו. כשאנחנו מגיעים למחלקה, אני שמה לב בעקיפין לשלט עליו כתוב "בהתאוששות".
הוא מצביע על החדר. "זה כאן. אני מחכה לך בחוץ." אני מהנהנת.



כשאני נכנסת לחדר, הוא נראה הרבה יותר טוב מששיערתי. מהפנים שלו הוסרו כמעט כל התחבושות והוא כמעט ומתרומם לקראתי אבל אני שמה כרית מתחת לראשו ואומרת לו שלא יתאמץ. ולא חשבתי, אבל זאת חתיכת הקלה, ותחושת האשמה הנוראה פגה מעט.
משהו מתעורר בי שוב. זה רק לרגע, אבל זאת תחושה חזקה. זה מכה בי.
החדר מלא בשוקולדים ובצעצועים, מתנות שקודם לכן הוא לא זכה לקבל.
"דניאל!."פניו מאירות לרגע ואז מתרצנות. "למה לא באת עד עכשיו? את כועסת עלי?"
כועסת עליו?
"ברור שלא." אני אומרת ולטפת את ראשו, ואז מפסיקה מיד כשאני נזכרת שזה מנהג של סבתות.
הוא מחייך חיוך ילד, ואז שוב מפוגג אותו בהבעה לא ברורה.
"דניאל, אני יכול לגלות לך סוד? ואל תגלי לאף אחד?"
"מה קרה לך? התאונה הרסה לך את המוח או משהו? שכחת שאני שומרת סודות?"
הוא צוחק.
"אז תקרבי את האוזן שלך אלי." " הוא דורש. "מישהו יכול לשמוע."
אני מקרבת.
"אני מפחד." הוא לוחש. "יהיה לי עוד מעט ניתוח, ואני מפחד."
"גם אני קצת." אני מודה.
"זה כואב?" הוא שואל, עדיין בלחש.
"אני לא יודעת." אני אומרת. "לא נראה לי."
"ואני אהיה בסדר?"
"אני לא יודעת, אבל אני אאיים על הרופאים אם צריך, תמיד אפשר להפחיד אותם באכילת הסלט הביצים של אמא שלי." זה גורם לו לחייך שוב.
"אני דווקא ממש אוהב אותו, נורא טעים." הוא משהק.
"דניאל?"
"מה?"
את יכולה לשחק איתי בפאזל?"
"בטח." אני משיבה בביטחון.
ואחרי שעה, כשאני יוצאת משם, בפעם הראשונה זה שנים, אני בוכה.

גם לי בא לבכות קצת.

כשאני לא נרגעת מהבכי כל הדרך חזרה הביתה והעיניים שלי כבר שורפות והחום עוד שנייה נהיה לאדום, ליאם מחליט לעצור בצד. "לא צריך הכל-" אבל המשפט שהתחלתי לומר נעצר בגל חדש של דמעות. הוא שם ידו על גבי, אבל אני מתנערת מיד.
"מה קרה?"
"כלום" אני נחנקת מדמעות. "הכל, הכל.." אני מגמגמת. "הכל בסדר."
"תשמעי, אני יודע שזה קשה לראות אותו ככה, אבל הוא יהיה בסדר, ו.."
ובבת אחת זה פורץ ממני, ואני מספרת הכל. על כל מה שקרה בבר, על האשמה הנוראה הזאת שמלווה אותי מאז התאונה, שאני לא יודעת מה לעשות ואיך לדאוג שהוא יתאושש, והכל באשמתי. על זה שאני מתפוררת, נופלת, ובקושי מצליחה לקום. על זה שהכל קורס, הכל השתנה, אני השתניתי, על זה שאני התבגרתי. על זה שאין לי מושג מתי ואיך הוא הצליח לקלף את כל שכבות ההגנה שלי ולהוציא אותי מהבועה. ששנים לא הרגשתי כל כך הרבה ובכאלה כמויות, שאני מתגעגעת ואפילו לא יודעת למה, שנמאס לי כל יום להעמיד פנים, לא למצוא אותי, למצוא אותי, ולאבד את עצמי מחדש.
וכשאני מסיימת, הדמעות מפסיקות לזלוג, אבל העיניים נשארות אדומות. אני חשה את ההקלה שפריקה.
הוא מחבק אותי, וככה אנחנו עומדים, על שולי הכביש. "נשמע שקצת קשה לך בזמן האחרון." הוא מציין.
אני צוחקת.
הוא אוסף אותי אליו.
"אל תפגע בי." אני לוחשת.

תהרגו אותי וזהו.
אלוהים אדירים, כמה קיטש. אני אלך להקיא את כל הוורוד הזה ואחזור אליכם.



אחרי שבוע, בבוקר יום הניתוח, כשאני קמה בבוקר, זה שוב יום יפה אחרי חודש של ימי סתיו מדכאים. זה יום שמבשר על תחילת האביב, יום שבו כולם צריכים לצאת החוצה ולשמוח, באיזושהי צורה.
כשאני הולכת לבית של ליאם כדי שניסע לבית החולים ביחד, איכשהו אני יודעת שהניתוח יצליח. אני מרגישה את זה בביטחון, כאילו זאת כבר עובדה גמורה. בפה יש לי טעם של פריחה.

כשאני עף אחריה, עוקב אחרי שערה ובגדיה בצבעוניים, אני חושב בעצמי. בדרך כלשהי אני מצליח לנתק אותי מהמחשבות שלה, והמחשבות מסעירות אותי בגלים.
היציבות שלי היא כבר לא משהו שצריך לזייף. היום זה הזמן שבו הכל ישתנה, לטוב או לרע. וזה ממלא אותי בתחושת ביטחון.
וגם אם זה לא לתמיד, אני יודעת שיש מישהו שהולך איתי. והוא יעזור לי בכל פעם שאני אקרוס מחדש.

כשאני טס והמחשבות ממלאות את ראשי, אני נתקל במלוא העוצמה בעמוד חשמל. ואז זה מכה בי שוב, וזה לא רק הכאב בידיעה שזה נגמר. זה רגש, זאת התפרצות. אני מרגיש את זה ממלא את כל כולי, לא משאיר מקום לכלום, וזה מציף אותי בכל הגוף, ואני יכול להרגיש עצב ענק וזה כואב כל כך, ואז גל של שמחה, וקנאה, ויאוש, ושנאה, ותקווה, וזה כואב לי בכל הגוף. אבל זה קורה.
אני מרגיש .
הדרך מתמשכת לפני ואני רוצה להגיע ליעד. אני הולכת לקראת משהו חדש, שונה, אחר. ואין לי מושג אם הוא טוב או רע.
אבל אני צברתי את זה לאורך כל הדרך, ואחרי שנים, היום יש בי תקווה, היא מפעמת בי ואני מרגישה אותה חזק יותר מאי פעם.
ולרגע אחד, גם אם אני לא אמורה להיות, אני מאושרת.

אני נוסק.
פרפרים אף פעם לא מחייכים.
ורגע לפני שאני מתרסק על האדמה-
אני מחייך.
אני מחייכת.

נכתב לפני 7 חודשים
נכתב לפני 8 חודשים
התחרות סיפורים הוא לא רק בשביל נוער.והיא בשביל כל הגילאים ולכל מי שכותב (ועדיך עם כישרון:)
אל תדאגו מבוגרים!! נפרגן לכם;)http://simania.co.il/group.php?groupId=588
נכתב לפני 8 חודשים
הממ, טוב, אז זה היה סיפור שהשתמשתי בו בתחרות סיפורים, ועכשיו מתחשק לי לפרסם אותו כאן :) אני מודעת לזה שיש לו הרבה מגרעות ובכל זאת אני די אוהבת אותו :)


משק כנפיים

הביטוי "אפקט הפרפר" מייצג מקרה פרטי בו משק כנפי פרפר עשוי ליצור שינויים קטנים באטמוספירה שבסופו של דבר יגרמו להופעת סופת טורנדו . הכנפיים המתנופפות מייצגות שינוי קטן בתנאי ההתחלה של המערכת, שגורם שרשרת מאורעות המובילים לתופעה בקנה מידה גדול. אם הפרפר לא היה מנפנף בכנפיו, ייתכן ומסלול המערכת היה שונה במידה ניכרת.



~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~


הלוואי שלא הייתי הולכת למסיבה ההיא. הלוואי והייתי פשוט נשארת בבית, בוהה בטלוויזיה בחוסר קשב, נשכבת על הספה עם הקערה של הפופקורן השרוף שהכנתי בסיר ונרדמת על הספה שמסביבי פירורי פופקורן יבשים. בלילה הייתי נופלת מהספה לרצפה ובבוקר אמא היתה מוצאת אותי שוכבת על הרצפה, ידי שמוטות לצדדים ועיני עצומות. היא היתה מעירה אותי בלחש, ואז הייתי חוזרת לחדר שלי עם הקירות הלבנים והבגדים המקומטים שפזורים על הרצפה והייתי ממשיכה לישון שם. בארבע וחצי בצהריים הייתי מתעוררת, לובשת את החולצה הקצרה שלי בצבע שמנת ואת הג'ינס הקצר שלי בצבע כחול בהיר. ואז הייתי פשוט מתבטלת, בוהה בטלוויזיה בחוסר קשב ואוכלת את הפופקורן שנשאר מאתמול.
אבל לא. אליס היתה חייבת לבוא לכאן ולהכריח אותי לבוא לשם. להגיד לי שאני אף פעם לא יוצאת למסיבות ושאני חייבת לבוא הפעם כי המסיבה הזאת פשוט הולכת להיות משהו מיוחד.
"אבל מסיבות זה דבר דפוק."
"למה?!"
"כי כולם שם רוקדים כמו פסיכים, ואז הם מזיעים כמו פסיכים, ואז הם נצמדים אחד לשני ורוקדים אחד בתוך הזיעה של השני כמו פסיכים."
"כבר אמרתי לך שאת פשוט דוחה לפעמים?"
"טוב, את זאת שהולכת למסיבות. לא אני."
היא ניערה אותי בחוזקה.
"אבל לינה! את חייבת לבוא!"
"למה?!"
"כי אני אמרתי. לכבודי, נו-"
נאנחתי.
"את צריכה להתחנן."
"בבקשה, בבקשה! אני מתחננת!" היא כרעה על בירכה.
"בגלל שביקשת כל כך יפה אני אסכים." אמרתי בחוסר ברירה.
"מעולה! הלכתי לשים מכנסי דפוק אותי וחולצת בטן וכבר נצא. תתלבשי בנתיים."
"החלטת להתלבש היום כמו זונה?"
"כן."
אלוהים יודע למה אני מסתובבת איתה. שרוטה.

אז לבשתי את הג'ינס הקצר בצבע כחול שלי ואת הגופיה בצבע שמנת ונראיתי רגילה לגמרי. לא משהו מיוחד, אתם מבינים. סטנדרטי. רק שהייתי עם חברה שנראתה כמו מופקרת. אבל מילא, כבר למדתי להשלים עם זה.
היא הלכה לרקוד עם זיעה ואנשים שאין לה מושג מי הם אבל היא חושבת שהם מגניבים ואני פשוט נשענתי על הקיר וחשבתי שאם לא הולך לקרות משהו מעניין בקרוב כנראה ימצאו כאן נערה ישנה.
וזהו, שדווקא קרה, ועוד איך.
עמדתי שם כמו פרח קיר, וחשבתי לי מה לעזאזל אני עושה פה. ועד כמה אני צמאה.
אני צמאה.
הלכתי אל הבר שהחליף צבעים במהירות מסחררת וביקשתי בקבוק קולה. כששלפתי את הפקק מהבקבוק נתקלתי בלבנה בולטת בריצפה, ו-
אופס.
החלקתי על הריצפה כך שהייתי בתנוחת שכיבה שרגלי כלפי מעלה. ראשי הדהד בעקבות המכה החזקה שקיבלתי. בום. בום. בום.
המיץ שקניתי נשפך כולו על בחור צעיר והכתים את החולצה הלבנה שלו. הוא לא נראה מאוד מרוצה. ניסיתי למלמל 'סליחה' תך כדי סחרחורת לעבר אותו הבחור.
ושכחתי לציין שבערך עשרים איש עמדו שם וצחקו עלי.
פדיחת חיי.
אני שונאת את אליס.
לא הולכת יותר למסיבות בחיים.

*
אני נראה כמו סוס. סוס. ככה אני נראה. אני פשוט סוס אנושי מהלך.
הבגדים שלי הם סחבות; חולצה גדולה שמגיעה עד לירכי בצבע ורוד דהוי, מכנסי חאקי קצרים שמגיעים עד לברכי ומשקפי שמש חומות שמכסות את עיני הירוקות.
אני נראה כמו סוס. או ליצן. אבל נראה לי שאני נראה יותר כמו סוס.
חוסר התיאום הזה הוא פשוט מגוחך.
והכל בגלל ילדה מטומטמת ששפכה עלי מיץ במסיבה, ובגללה אני נאלץ עכשיו ללכת למכבסה ולאסוף את הבגדים הנקיים היחידים שנשארו לי מאז שבאתי לארץ הזאת.
נסעתי עם ההורים שלי לכאן; הם אמרו מה רע תום, תראה קצת ארץ, סך הכל אתה חלק מהעם הזה, אתה צריך להכיר, זאת התרבות שלך, זאת המורשת שלך..
אז אמרתי, למה לא, נראה קצת ארץ, נכיר בנות, נטייל קצת.. מה יש? סך הכל טיול לחו"ל, נהנה.
אבל בגיל 18 כנראה כבר אין כל כך מה לעשות כאן, כי זה פשוט חור.
באנו לכאן והגענו למלון, מה שנקרא לסוויטה. סוויטה מסריחה. אפילו לא מתקרבת לוילה של העשר קומות שאנחנו גרים בה באמריקה. שירות חדרים גרוע, בריכה קטנטנה, אוכל מגעיל, חופים מזוהמים. לא נהניתי אפילו לרגע.
הלכנו לטייל במדבר, אבל לא ידענו שיהיה לנו כל כך חם פה, אפשר להשתגע.
הלכנו לאתרים חשובים, אבל כולם היו עוד מקומות מכוערים וחסרי משמעות בשבילי. הייתי רק צריך להעמיד פנים שאני מתפעל, וכולם היו צריכים להעמיד פנים גם שהם מתפעלים, וכולנו היינו מאושרים, כדי שנוכל לספר לכולם ש'היינו שם!'. המפגש עם המקום התפספס ורק נראה כמו עוד חור באמצע השממה.
ועכשיו ההורים שלי רוצים להאריך את החופשה שלנו פה בעוד שבועיים.
לעזאזל, לא אכפת לי, אני חוזר לאמריקה השבוע.
הנה, החולצה התלכלכה אתמול, אמרו: לך לכובסת. אז הלכתי. ובגלל שלא היו לא בגדים נאלצתי לקחת מכנסיים גדולים מאבא שלי וחולצה ענקית מהאחות שלי, שלקחה אותה מחבר שלה. לחבר שלה אין שום חוש טעם.
ועכשיו אני הולך לקחת את החולצה מהכובסת, ומה היא אומרת לי?
אומרת: "תשמע, ניסיתי, לא הצליח, הקולה לא יורדת מהבגדים." ומגישה לי את החולצה עם הכתם שדהה מעט אבל לא נעלם לגמרי.
אני מתוסכל אז אני אומר לה: "אז אני רוצה בחזרה את הכסף."
והיא אומרת "לא, אי אפשר, הוצאתי קבלה כבר וכל זה, אי אפשר, תראה, גם תיקנו את זה קצת."
חוצפה הישראלים האלו.
אז אני מתעצבן ובאה אישה אחת ושואלת למה צעקות אז אני אומר לה היא לא מחזירה לי כסף, אני שואל אותה אם היא עובדת פה אומרת לא.
אז היא מביאה לי חמישים שקל שטר חדש ואומרת הנה קח שיהיה לך גוד דיי. אני לוקח והולך משם מיד.
איזה חום בחוץ, ממש שיגעון. בדרך אני קונה לי חולצה חדשה ירוקה יפה ומכנסיים נורמליים. הם מבקשים ממני 50 שקל חדש.
חמישים שקל חדש?!
חוצפה הישראלים האלה, פשוט חוצפה. צריכים לבוא לאירופה, ללמוד מה זה נימוסים.

*
אני הולכת שוב ברחוב הצר. נדמה שמעולם לא השתנה, למרות שבעיני עברו בערך מיליוני שנים מהפעם האחרונה שיצאתי מהבית; אותם העצים באותו המקום, אותם הספסלים שחסרים בהם קרש או שניים עוד עומדים זה מול זה ועליהם ערומות שכבות עלים שנשרו מהעץ הקרוב. מכונית אחת עוברת בערך כל שעה; אך אם יעשו הנהגים טעות ויפנו שמאלה יכנסו לדרך ללא מוצא, כפי שאני לא מוצאת את דרכי.
הזיכרונות עוד טריים וקשים לעיכול; אך הזמן ריפא אותם. לא- הוא לא ריפא אותם- הוא חיטא אותם, אך לא סגר אותם, משאיר את אותם הפצעים פעורים בליבי, עוד ניתנים לחיטוט. אני פוחדת שאשכח אותו- הפחד לא מרפה ממני לשניה- באותם הרגעים שאני מחייכת או צוחקת, ואז מיד חושבת שאסור לי, כי הוא מת, והוא לא יחזור לעולם. ואחרי הכל, זה האח שלי שדרסה אותו משאית, לא אדם זר.
אני הולכת לכספומט שבקצה השכונה. אלמלא הנער הזה עמד שם ואמר שלא מחזירים לו כסף, הייתי עכשיו כבר בבית. אבל הוא היה נראה מצוברח והמוכרת היתה מצוברחת ורציתי להיפטר ממנו כמה שיותר מהר, אז פשוט נתתי לו חמישים שקלים. עכשיו אני די מתחרטת על זה, כי הוא לקח את הכסף ופשוט ברח משם בלי לאמר אפילו תודה. לא שאני הייתי יותר טובה בזמנו. ילדה מופרעת; עקשנית, נמרצת, מעצבנת, מלוכלכת. אבל קצת נימוסים לפחות היו לי. להגיד תודה ידעתי.
אני מוציאה את כרטיס האשראי מכיסי ומשתמשת בו. אני מקבלת 100 שקלים ומכניסה אותם לארנקי. יספיק לי לשבוע הקרוב.
בדרך הביתה אני פונה לדרך קיצור דרך סימטה קצרה המובילה ישר אל ביתי. אני ממשיכה ללכת באדישות שלפתע אני שומעת קול דק של בכי. מן יבבה כזאת, שקטה, ואיני יכולה לעצור את עצמי מלהביט. המראה שנגלה לפני הוא אישה, בחורה צעירה, שהייתי אומדת את גילה כעשרים וחמש בערך, יושבת על המדרכה, בכוך קטן שנוצר ליד המדרגות, ובוכה.
לכמה שניות אני פשוט מסתכלת. לא יכולה להתנתק מהמראה.
אני תוהה אם עלי ללכת משם ולהמשיך הלאה או שמה עלי לבוא ולשוחח איתה. בסופו של דבר אני פשוט עומדת ומסתכלת עליה.
נפלטות מפי שתי מילים, מבלי שבכלל חשבתי לאומרן.
"את בסדר?"
היא מביטה בי ארוכות. פניה יפים. שפתיה מלאות ואדומות, שערה בצבע הדבש רך ומלא, ופרצופה מוכתם באלפי דמעות.
"לא." היא עונה.
אני בוהה בה ומחליטה שעלי ללכת משם. אני מתקדמת כמה צעדים מהירים, כשאני שומעת קול.
"חבר שלי עבר תאונת דרכים."
אני עוצרת וחוזרת על עקבותי.
"הוא מת."
אני מתקרבת אליה. פשוט מתיישבת לידה, רגלי מונחות לפני וגבי שעון על הקיר. שערה נתפס על כתפי ואני מסיטה אותו בעדינות.
היא מתייפחת.
ואני שם, בוכה בליבי.
ורק השתיקה מפרידה בנינו כחומה.

*
אני עוברת בשכונת מגורים זרה לי ומנסה לא לחשוב שלפני כמה שעות צעקתי על אמא ואבא שלי שאני שונאת אותם ושהלוואי הם ימותו ואז יצאתי מהבית ואיבדתי את דרכי במבוך הרחובות של העיר הגדולה הזאת. אני מפתלת את דרכי כדי לא למצוא את הדרך חזרה, כי אני לא רוצה למצוא אותה. אני רוצה רק להתנתק מהמקום שנקרא 'בית' כמה שאפשר. אני רוצה לשכוח שבכלל הייתי קיימת. אני מתארת לעצמי את תגובתם; אמא בבית, יושבת על הכורסה השחורה, וממלמלת לעצמה שהילדה המתבגרת שלה הפכה לנערה יותר מידי עצבנית ושלא סתם אנחנו רוצים לשלוח אותה לפנימיה. אבא היה מהנהן בעצב ושותק. ושוב הם עיוורים לכול, שוב הם לא רוצים לשמוע, שוב הם מציקים, מטרידים, מתערבים בכל דבר שלא עוסק בהם, שוב הם חירשים לטענותי. שוב הם טוענים שאני רק ילדה קטנה שאינה יודעת דבר. שוב הם נאנחים ואומרים שאני בעייתית. אנשים יאמרו שאני מגזימה. אולי אני באמת מגזימה.
אבל פנימייה בצפון?! זה קצה הגבולות שלי. אין מצב שבעולם.
אני ממשיכה ללכת בדרך לא ידועה כלשהי, מקצרת את דרכי בין סמטאות חשוכות ורחובות אפלים שנדמה שרגל אדם מעולם לא דרכה בהם. בסמטה כלשהי, אני רואה אישה מבוגרת שניגשת אל בחורה בוכה. איכשהו, המראה נוגע בליבי.
אני ממשיכה ללכת, עוברת דרך רחובות לא מוכרים, בתים וריחות שונים. כשאני מגיעה לרחוב מרכזי אני רואה ילד קטן, נמוך ושמנמן, בערך בן שמונה, מנסה לחצות את הכביש. הכביש הוא כביש בצומת גדולה, והילד קטן ונמוך מפני שבחינו בו מכוניות.
ביום רגיל הייתי מתעלמת מהמראה וממשיכה הלאה, אך מראה הבחורה והאישה עוד חרוט בזיכרוני, ואני רוצה לעשות מעשה טוב. אני ניגשת אליו כשהרמזור מראה אדום.
"ילד, כזה קטן וכבר חוצה כביש כזה גדול לבד? אולי תחצה איתי?"
"אני בן תשע כבר, אני לא צריך עזרה." עונה הילד, בחשיבות עצמית מסוימת. הוא לועס מסטיק מנטה (לפי הריח) ולובש חולצה אדומה.
"אוקיי." אני מושכת בכתפי וממשיכה ללכת.
"בעצם-" הוא אומר. "אני גר קצת רחוק, אולי תוכלי ללוות אותי הביתה?"
זה לא שיש לי דבר הרבה יותר טוב לעשות מללוות ילד נודניק הביתה, אז אני מוצאת את עצמי מהנהנת.
אנחנו ממשיכים ללכת, הוא מנווט את דרכו ואני אחריו. שניו הולכים בשתיקה.
"איפה את גרה?" הוא שואל לפתע.
"רחוק" אני עונה.
"אז למה את כאן?"
"ברחתי מהבית." אני מוצאת עצמי מספרת.
"למה?" הוא שואל.
"כי ההורים שלי רוצים לשלוח אותי לפנימיה."
מה זה פנימיה?"
"זה מקום שגם לומדים בו וגם ישנים בו. וזה רחוק מהבית."
"באמת? אני הייתי רוצה ללכת לשם. "
"למה?"
"טוב, אני חושב שזה עדיף להיות רחוק מאבא שמכה את אמא שלך כל יום."
אני שותקת. סתם כך.
"אתה לא מבין-" אני מתפרצת. "זה רחוק מהבית שלי, מהחברים שלי, מהשכונה שלי ומכל מה שאני מכירה!"
"אז מה? יהיה לך בית חדש בפנימיה ותכירי חברים חדשים. וככה גם תהיי עצמאית יותר."
"עצמאית?"
"המורה שלנו לימדה אותנו את המילה הזאת. היא אומרת להיות לבד ולדאוג לעצמך." הוא ממשיך ללעוס את המסטיק.
"כן, אני יודעת מה זה עצמאי." אני מפטירה לעברו.
. אם לי היתה אפשרות תאמיני לי שהייתי בורח מכאן כמה שיותר מהר."
שתיקה. מועקה.
"טוב, כאן אני גר." הוא אומר בעצב, כנראה לא שש להיכנס הביתה.
"להתראות." אני אומרת לו בחיוך.
"ביי." הוא מחטיף והולך משם, ואני שוקעת בהירהורים.

כשאני חוזרת הביתה, לאחר נסיעה ארוכה בשלושה אוטובוסים שונים, אמא במפתיע מתנפלת עלי בחיבוקים, ואבא מצטרף אליה. כנראה שהבריחה שלי באמת ערערה אותם.
"שרוני, מתוקה שלי, את יכולה להישאר פה, את לא חייבת ללכת לפנימיה אם את לא רוצה, חשבנו שזה טוב בשבילך אבל את יודעת יותר טוב מאיתנו. בכל זאת תחשבי על זה, זאת פנימיה טובה. אבל אנחנו אוהבים אותך הכי בעולם ורוצים שתהיי מאושרת ו-.."
הם עוטפים אותי בחיבוקים ואני מחבקת בחזרה ומבטיחה לחשוב. אני הולכת לחדר שלי ונשכבת על המיטה . אני נזכרת בילד, ובליבי גומלת ההחלטה ללכת לפנימיה.


*
"אחי!" אני מנופף לקובי. "אהלן, בוא לכאן!" אני קורא לו.
הוא מבחין בי ומחייך. "אני בא, הבאתי ביסלי."
הוא מתיישב לידי בתחנת האוטובוס השוממת ושנינו אוכלים מהביסלי היבש ולועסים ברעשנות.
"סעמק." נזכר קובי. "שכחתי להכין את העבודה בספרות לשירי."
"לא נורא, אני זכרתי, נכתוב עליה גם את השם שלך שתחשוב שכתבנו ביחד, וזה גם הגיוני כי אנחנו גרים קרוב אחד לשני."
הוא מחייך חיוך רחב. "תודה אחי." ואז שואל- "ואיך העניינים עם שרון?"
"מה אני אגיד לך." אני שואף אוויר לראותי ומחייך. "היא פשוט מדהימה. פצצה שכזאת. ולחשוב שהיא הגיעה לפנימיה רק לפני חודש וכבר הספיקה להכיר את כולנו וגם להתאהב בי. אני אומר לך, אני שובר לבבות. אבל שרון שונה, במעט הזמן שאנחנו ביחד כבר הספקתי להבין את זה"
הוא גורס את הביסלי בשיניו. "אחלה." ואז מוציא סיגריה ושואל "רוצה אחת?"
"לא." אני מסרב. "מאז שאני יוצא עם שרון הפסקתי לעשן."
"עשתה ממך ילד טוב ירושליים השרון הזאתי!" הוא אומר. "בטוח שאתה מוותר? סיגריה אחרונה!"
"אני אוותר על התענוג." אני מחייך.
"אז מה אני עושה עם זה? אין כאן איזה פח או משהו? גם ככה עושים עלינו בדיקה בפנימיה, עדיף שלא יגלו, יש לי עוד מלאי בתיק בתא שלא רואים."
הוא מבחין בנער צעיר שנשען בגבו על קיר התחנה. "הי, גבר, רוצה?" פנה אליו.
"לא תודה." הוא עונה לו.
"לא, בוא, אל תתבייש, יש לי עוד מלא, בן אדם" והוא תוקע את הסיגריה בידו, בולס את הביסלי בקול מול פרצופו.
"עזוב אותו אחי, הוא אמר שהוא לא רוצה!" אני אומר לו.
"לא, זה בסדר, תודה." עונה הנער.
"בכיף, אל תהסס לבקש עוד כמה."
"אז איך היה החופש?" קובי פונה אלי שוב.
"רגיל לגמרי." אני מגלגל את עיני.
"הדודה?"
"כן"
"הבעל שלה?"
"כן."
"אווץ'."
"בהחלט."
"טוב, תסתכל על הצד החיובי, לפחות עכשיו אתה נפטר מהם לחודשיים נוספים."
"כן, אני מניח שעד אז הסימנים הכחולים כבר ירדו."
"ולך איך היה?"
"אתה יודע, אלכוהול, חברים, קצת חשיש..לא משהו מיוחד."
האוטובוס הישן בצבע הירוק עוצר בתחנה.
"יאללה, בוא." הוא טופח על כתפי. "חוזרים הביתה."

*
איפה האוטובוס. איפה האוטובוס?!
למה אני צריך לחכות חצי שעה בשביל איזה אוטובוס מפגר, וששני ערסים מפנימיה נידחת יתקעו לי סיגריה ביד? אני נראה להם מעשן?
טוב, אז אני באמת מעשן, אבל אני בדיוק בגמילה, אז הם לא ממש עזרו לי. חוץ מזה שאני לא לוקח סיגריות מערסים. אני אדם על רמה, אצלי רק הסיגריות הכי טובות. לא הפושטיות האלה.
הסיגריה הזאת תפסה אותי במקום לא טוב; אני עצבני בגלל האוטובוס, אני עצבני בגלל ההורים שלי ובכללי, אני פשוט עצבני.
אבל אני לא אגע בסיגריה!
המצית בכיס שלי, אני יכול לשאוף את העשן אל גופי אם רק יתחשק לי.
המוח אומר לי לא, דוד שלך מת מזה, אתה עושה שטות, נכון, גם ככה לא סבלת אותו, אבל אל תיקח את הסיגריה, לא. אבל אני לא יכול למנוע מהאצבעות שלי לגשש במרץ אחר המצית, להדליק את הסיגריה, לשאוף לקרבי עשן, להיאנח בהקלה אינסופית ולשקוע במחשבות.
אני רק רוצה לראות אותה, ולהריח אותה שוב, מין ריח כזה, מיוחד. לחבק אותה חיבוק רחב וליפול אל תוך זרועותיה. לשבת איתה ולספר לה הכל. לומר לה שהתגעגעתי אליה כל כך, והיא היתה כל כך חסרה לי באותן שעות ריקות. והיא תחייך אלי את החיוך הטוב שלה, ושנינו נהיה שם, רק אני והיא, שותקים, אבל שתיקה טובה. כי אנחנו לא צריכים מילים כדי לתקשר. איפה האוטובוס?! אני חייב כבר להגיע אליה.
אוטובוס אדום, חדש ונוצץ עוצר בתחנה. במצב רוח מרומם אני זורק את הסיגריה הבוערת מחוץ להישג ידי ועולה על האוטובוס. סוף סוף הוא הגיע. מצוין, אני חייב כבר לראות את סבתא שלי.

*
בום. בום. בום. בום. בום. בום. בום. בום. בום. בום. בום.
אני מתופפת באצבעותי על גבי זגוגית תחנת האוטובוס בקצב אחיד. בום. בום. בום. בום. בום. בום. אני מכפילה את הקצב. בום בום בום בום בום בום בום בום בום בום בום. בום בום. משלישה אותו. בום בום בום בום בום ב-בום בום בום בום ב-בום בום בום בום בום בום ב-בום-בום בום.
בום בום בוםבום בום בום.
אני מסרבת לשמוע לפקודתם ומתקרבת צעד אחד לכיוון אל האש המתיימרת. אף על פי שאני רחוקה ממנה, אני יכולה להריח את העשן ולראות את הצבעים שורפים את כל מה שהכרתי. האדום עולה למרחקים והכתום נוצץ. העשן המסתלסל מעלה דמעות בעיני ואני ממהרת להסיט את מבטי.
בום בום בו-בום בום.
האש מתפשטת למרחקים. כבאיות מגיעות לאיזור ורעש הסירנות העולות ויורדות ממלא את אוזני. שורות של אנשים קטנים במדים אדומים יורדים משם, עטויים בחליפות מגינות, אל תוך פני האש. אני צופה בהם בעודם הולכים שורות שורות ומתחילים בקרב. מים מול אש.
בום בום בום בום בוםובםבוםבוםובוםבוםום.
הם בסדר, אין לך מה לדאוג. הכל בסדר. תירגעי. די להיות כל כך היסטרית.
בום בוםבוםבום בום בום בום בום.
הם רק הלכו היום לפארק. אז מה אם הוא נמצא פה? איזו סיבה בעולם יש למשפחה העצלנית שלי להישאר הפארק במשך ארבע שעות?! אמא ואבא ונמרוד בטח כבר בבית ורק אני מחכה כאן כמו טיפשה. הם יצחקו עלי כשישמעו שהייתי פה בכלל. אני כזאת פרנואידית.
בום בוםבום בום בום בוםבום.
לא, זה לא מתאים להם. הם בחיים לא היו בפארק יותר משעה. אמא בטח פרשה את הסדין ושמה אוכל, נמרוד אכל את הכל והם הלכו הביתה. זאת משפחה ששונאת לטייל.
בום בום בוםבוםבובםבום בום.
אנשים מתחילים להתאסף. הם מתאגדים ביחד וצופים באש, שממשיכה להתפשט דרומה. מרחיקים אותם משם. כמויות אדירות של מים זורמות, ולאט לאט מתחילים לצאת אנשים.
הכבאים בחולצות האדומות נושאים אנקונדות. אני שומעת מלמולים . יש שמועות שהשריפה הוצתה בגלל סיגריה בוערת.
בום בום בוםובום בוםובםבוםבוםבבוםבום.
הכבאים נושאים את האנקודות עליהם שוכבים אנשים פצועים. או מתים. אי אפשר לדעת.
בום בום בוםב וםבוםבוםבוםבובם.
אולי האנשים שנשואים על גבי האנקודות אלה גופות. גוויות של אנשים שפעם היו עולם שלם. אולי באיזשהו מקום מישהו יתגעגע להם. אולי זה האבא שלהם שאיבד ילד קטן. אולי זה בעל של אישה, או אישה של גבר. אולי זאת ילדה קטנה שחיכתה להורים שלה שיחזרו מטיול. אולי זה החבר הכי טוב של מישהו.
בום בוםבום בום.
ואולי אף אחד לא יתגעגע אליהם. אולי הם מסוג האנשים שנועדו להיות לבדם תמיד. ללא אבא שיבכה עליהם או אמא שתקרוס כשיודיעו לה שבנה מת.
די לחשוב מחשבות כאלה.
בום בום בוםבוםבוםבובםבום.
הם בסדר.
בום בום בום.
הכבאים ממשיכים לצאת מהלהבות. ממרחק כלשהו אני רואה חפץ מוכר. דגל בצבעי צהוב לבן.
הדגל של נמרוד.
אני רצה לעבר אותו המקום, רק כדי לוודא שזה לא זה, כי זה בטוח לא זה. אני מפלסת את דרכי בין אנשים שרצים לצדדים ברגע שרואים אותי. שוטר אחד עוצר אותי.
"ילדה, מה את עושה?"
הוא נוגע בכתפי. אחיזה שלא משחררת. אני נאבקת.
האנקונדה עוברת במרחק של כמה מטרים ממני אבל אני מצליחה לראות את הדגל של עידו מציץ מכיס של ג'ינס.
והלב שלי צונח.



בום.


כשמעירים אותי, הפרצופים מולי בוהים בי. הם ממלמלים דברים. בהתחלה אני חושבת שהנה אבא ואמא שלי. אבל הפרצופים מולי הם של אנשים זרים לי שמדברים מהר מידי.
"את בסדר, ילדה?"
"ילדה?"
"ילדה, את התעלפת!"
"שמישהו יביא לה כוס מים"
רק קול של אדם אחד מצליח לחדור אלי מתוך ההמולה.
"ילדה, מה השם משפחה שלך?"
"ווינברג." אני עונה חולשות.
"אני צריך שתבואי איתי."
אני קמה והודפת את האנשים. הוא מוביל אותי אל מתחם מאחורי שלוש ניידות.
"את מזהה אותם?" הוא שואל.
שתי גופות. ולמרות המבט הזעזוע שנסוך על פניהם אני מזהה אותם. הם עדיין אמא שלי ואח שלי.
אני בוהה באוויר. האיש בא אלי ומחבק אותי.
אני הודפת את האיש באגרופים קמוצים בשעה שדמעות מתחילות לזלוג מעיני. "אתה הרגת אותם." אני צורחת. צרחה ארוכה. אני דוחפת אותו לאחור. הוא שומר על יציבות ומחזיק אותי חזק. הוא מחבק אותי, ואני נאבקת בו. "הרגת אותם, אתה הרגת אותם." אני בוכה. "הם לא מתים." אני מתייפחת בקול ולא איכפת לי שמסתכלים עלי; לא איכפת לי אם הם חושבים שאני מטורפת; אני פשוט בוכה לחיקו של האיש הזר הזה, ויודעת שהנה הפכתי לאותם אנשים שכשהם ימותו אף אחד לא יתגעגע אליהם. אותם אנשים שנועדו להישאר לבד.


*


ולחשוב שהכל קרה בגלל בקבוק קולה.

נכתב לפני שנה ו-1 חודשים
אם לא, למה אתם מחכים?!קדימה!! (:
נכתב לפני שנה ו-1 חודשים
אז תחרות סיפורים או לא תחרות סיפורים?!?!? תחרות הסיפורים חוזרת בענק, והפעם בחופש הגדול!
כל מי שמעוניין וכותב, יכול לשלוח סיפור או קטע של מינימום חצי, ואנחנו מדגישות חצי, לא חמש שורות!!! עמוד בוורד ומקסימום 15 עמודים (כמה אנחנו יכולים לקרוא). (נהיה גמישים אם זה גבולי אז תשלחו ותשאלו אם אתם לא בטוחים.!!)

>(תיזהרו, הפעם נכרות לכם את כל היד אם לא תשתתפו ! וחבל! יד זה איבר חשוב!!)
>כל משתתף ששלח סיפור (וגם כאלה שלא שלחו ורוצים) יצטרך לדרג את שאר הסיפורים שיפורסמו. מדרגים את הסיפורים מ1-10 כולל נימוק קצר למה נתתם את הציון הזה.
יש גם נקודת בונוס- אם אתם ממש אהבתם סיפור מסוים, אתם יכולים לתת לו את הציון 11, אבל רק לסיפור אחד בכל התחרות.(: התחרות היא אנונימית, משתתפים ששולחים קטעים שפורסמו בעבר באתר, קחו בחשבון שזה פוגע לכם באנונימיות!
את הסיפורים לשלוח אלינו עד 20 יום, 20 ימים שלמים של חופש!! מהיום- 20 ליוני עד העשרה ליולי, באותו יש יש לשלוח את הסיפורים עד השעה **שמונה** מתמודדים שישלחו לאחר מכן הסיפורים שלהם יפורסמו מאוחר יותר ועוללים להיות להם פחות מדרגים!
מקוות שתהיה היענות, והפעם, גדולה אפילו יותר !! (חסר לכם שלא,תיזכרו, אני בטוחה שאתם לא רוצים להיפרד מהידיים שלכם, הן יכולות להועיל לכם מאוד!!!)
- כיפס (פיוקה) ואריאל המדהימות אנחנו מנהלות את התחרות וגם נכתוב סיפורים אליה!
(לשלוח לנו את הסיפורים!!)

http://simania.co.il/userPage.php?userId=73362" rel="nofollow">http://simania.co.il/userPage.php?userId=73362" rel="nofollow">http://simania.co.il/userPage.php?userId=73362" rel="nofollow">http://simania.co.il/userPage.php?userId=73362 - כיפס/ פיוקה
http://simania.co.il/userPage.php?userId=75087" rel="nofollow">http://simania.co.il/userPage.php?userId=75087" rel="nofollow">http://simania.co.il/userPage.php?userId=75087" rel="nofollow">http://simania.co.il/userPage.php?userId=75087 - אריאל המדהימה והמוכשרת
בהצלחה לכולם!!



נשמח לראותכםםםם
נכתב לפני שנה ו-2 חודשים
הקטע נכתב בהשראת השיר של אתי אנקרי, לוליטה, הראיתי בקטע את הפירוש של לשיר. מקווה שתבינו :O

http://www.youtube.com/watch?v=TumKKCSsaA0

לוליטה, את ילדה יפה.
תסיטי את השיער הבהיר לאחור. תצעדי זקופה. תלכי רק עם עקבים גבוהים, אף פעם לא עם נעליים סגורות. תעפעפי בעינייך, תבליטי אותן. את השפתיים תצבעי באדום. את הריסים תדגישי. תהיי קלילה. אל תמהרי, אף פעם אל תמהרי. שימי סומק על הלחיים. רואה כמה את יפה עכשיו?
זה לא קשור בשכל.
את לא צריכה להיות חכמה. תהיי רק יפה, בשבילי. יש לך פוטנציאל. רק אל תאכלי יותר מידי, שלא תשמיני, תשמרי על הגיזרה. תאכלי ירקות, זה בריא. שימי מכנסיים הדוקים או חצאיות. עדיף חצאית, זה עושה אותך יפה יותר. אין לך מה להסס, אני אחליט בשבילך. לא תצטרכי לעבוד קשה יותר מידי.
לוליטה, כמה את יפה- הלב שלי נשבר.
אל תתעייפי מההצגה. תמשיכי. תסתכלי במראה. מרוצה? אני כן. לא, אין לך מה לדאוג. תמשיכי ככה ותצליחי.
תלכי רק עם מחשוף. ככה לוליטה, רואה? כן. תסתובבי. עכשיו תמשיכי ללכת. בזהירות, רק אל תיפלי, אל תמעדי, אבל בביטחון, גב ישר, ראש למעלה. תציגי את עצמך. הקהל אוהב אותך. אל תראי לו שמאסת. אל תראי לו את העייפות. תהיי נינוחה, שלווה, תגרמי להם להביט בך. הקהל מריע לך, לוליטה. בקו ישר לוליטה, רק תשמרי על יציבות.
לוליטה, אל תרגישי חנוקה.
אל תקרסי. תישארי עומדת. רק מאחורי הקלעים תתפרקי. אל תראי. הקהל לא חונק אותך, הוא אוהב אותך. הוא רוצה לראות אותך. הוא לא דורש הרבה. תעשי מה שאני אומר לך- השנים ירוצו לך, ואת תלמדי.
אז תציגי קודם כל מולי, אחר כך מול קהל. תשמעי מה אני אומר לך. אני רואה אותך כל הזמן. אל תתקפלי. אני אלמד אותך הכל, רק תראי לי קודם. החוקים נוקשים- אבל את תעמדי בהם. אל תגלי לקהל את החוקים. זה סוד שלנו. רק תקשיבי לי ותדעי מה הקהל מבקש.
לוליטה, כמה את יפה. רק תסתכלי במראה.

ואל תספרי לאף אחד,
זה לא טוב למזל.
נכתב לפני שנה ו-3 חודשים
8.


נכתב לפני שנה ו-4 חודשים
קבוצות קריאה:
הארי פוטר

(קבוצה ציבורית)
סופרים צעירים

(קבוצה ציבורית)
מצחיקים

(קבוצה ציבורית)
מדע בדיוני ופנטזיה

(קבוצה ציבורית)
קובוצת הארי פוטר

(קבוצה ציבורית)
ארטמיס פאול

(קבוצה ציבורית)
מכסחי הספרים

(קבוצה ציבורית)
המלצות ספרים

(קבוצה ציבורית)
נוער קורא =)

(קבוצה ציבורית)
סקרים

(קבוצה ציבורית)
משחקי הרעב

(קבוצה ציבורית)
בני לוריאן

(קבוצה ציבורית)
ספרי בנות

(קבוצה ציבורית)
סרטים

(קבוצה ציבורית)
מפגשי סימניה

(קבוצה ציבורית)
עזרה בשיעורים

(קבוצה ציבורית)
שבע הממלכות

(קבוצה ציבורית)
יצורים יפהפיים

(קבוצה ציבורית)
תחרות סיפורים

(קבוצה ציבורית)
השכנת שלום!!!

(קבוצה ציבורית)
גם אני שונא\ת ש"ב

(קבוצה ציבורית)
נתגעגע אליך כיפס !

(קבוצה ציבורית)
תחרות סיפורים

(קבוצה ציבורית)
צ'אט

(קבוצה ציבורית)
הלוויה לאברם

(קבוצה ציבורית)
קבוצת תמיכה

(קבוצה ציבורית)
משועממים? לא עוד!

(קבוצה ציבורית)
חידות

(קבוצה ציבורית)
נוער מחפש משמעות

(קבוצה ציבורית)
דמויות מתות

(קבוצה ציבורית)
יום הולדת לאנג'ל!

(קבוצה ציבורית)
...

(קבוצה ציבורית)
סקייפ

(קבוצה ציבורית)
תחרות תיאורים

(קבוצה ציבורית)


(קבוצה ציבורית)
מירוץ האש- קפוא...

(קבוצה ציבורית)
שרשרת חיוכים

(קבוצה ציבורית)
~לינה חוגגת 18!~

(קבוצה ציבורית)
יומולדת למישהי! D:

(קבוצה ציבורית)
יום הולדת לכנרה!!!

(קבוצה ציבורית)
חפירות בע''מ

(קבוצה ציבורית)
תחרות סיפורי אימה

(קבוצה ציבורית)
יש לכם שאלות

(קבוצה ציבורית)
יום הולדת לקידה!!!

(קבוצה ציבורית)
יום הולדת לBooks Dragon!

(קבוצה ציבורית)
קבוצת פאנפיקס

(קבוצה ציבורית)
סיפור ביחד

(קבוצה ציבורית)
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. ספרים שאני רוצה לקרוא אישית 22 500 לפני שנה

» סך הכל 22 ספרים ב-1 רשימות.

הקוראים:


הביקורות האחרונות של אריאל שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. פיטר פן חייב למות / ג'ון ורדון אם תשאלו, אני אדם של עיר. בשו... המשך לקרוא מיכל_777 לפני שבוע וחצי
2. פיטר פן חייב למות / ג'ון ורדון אם תשאלו, אני אדם של עיר. בשו... המשך לקרוא מישל לפני שבוע וחצי
3. פיטר פן חייב למות / ג'ון ורדון אם תשאלו, אני אדם של עיר. בשו... המשך לקרוא סוריקטה לפני שבועיים
4. פיטר פן חייב למות / ג'ון ורדון אם תשאלו, אני אדם של עיר. בשו... המשך לקרוא no fear לפני שבועיים
5. פיטר פן חייב למות / ג'ון ורדון אם תשאלו, אני אדם של עיר. בשו... המשך לקרוא fairy tale לפני שבועיים
6. פיטר פן חייב למות / ג'ון ורדון אם תשאלו, אני אדם של עיר. בשו... המשך לקרוא Nameless לפני שבועיים
7. פיטר פן חייב למות / ג'ון ורדון אם תשאלו, אני אדם של עיר. בשו... המשך לקרוא פשוט לפני שבועיים
8. פיטר פן חייב למות / ג'ון ורדון אם תשאלו, אני אדם של עיר. בשו... המשך לקרוא POLLO לפני שבועיים
9. פיטר פן חייב למות / ג'ון ורדון אם תשאלו, אני אדם של עיר. בשו... המשך לקרוא אלון דה אלפרט לפני שבועיים
10. פיטר פן חייב למות / ג'ון ורדון אם תשאלו, אני אדם של עיר. בשו... המשך לקרוא אנג'ל לפני שבועיים
11. פיטר פן חייב למות / ג'ון ורדון אם תשאלו, אני אדם של עיר. בשו... המשך לקרוא yaelhar לפני שבועיים
12. פיטר פן חייב למות / ג'ון ורדון אם תשאלו, אני אדם של עיר. בשו... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שבועיים
13. אוקסה פולוק - התקווה האחרונה - אוקסה פולוק #1 / סנדרין וולף אני מצטערת להרוס את רצף הבי... המשך לקרוא תות המלכה ♥ ☺ ♫ | די אנג'לו לפני ארבעה שבועות
14. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין היום הכי גרוע שלי היה לפני כ... המשך לקרוא מישהי עם כנפיים-מע''ך לפני ארבעה שבועות
15. חייבים לדבר על קווין / ליונל שרייבר (קראתי את הספר לא בגרסה הזו, ... המשך לקרוא אלורי לפני ארבעה שבועות
16. 13 סיבות / ג'יי אשר היה לי קצת קשה לכתוב ביקורת ... המשך לקרוא NekoGirl לפני חודש
17. אוקסה פולוק - התקווה האחרונה - אוקסה פולוק #1 / סנדרין וולף אני מצטערת להרוס את רצף הבי... המשך לקרוא NekoGirl לפני חודש
18. אוקסה פולוק - התקווה האחרונה - אוקסה פולוק #1 / סנדרין וולף אני מצטערת להרוס את רצף הבי... המשך לקרוא DANDI לפני חודש
19. קארי - מתח ואימה / סטיבן קינג יוווווווווווום הולדת שמחחח... המשך לקרוא LiveTheDream לפני חודש
20. אני האגדה / ריצ'רד מתיסון היום נשארתי לבד בבית. הרגשת... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני חודש
21. המעגל העשירי / ג'ודי פיקו "שינוי זה דבר מוזר. אנחנו לע... המשך לקרוא מוגי :) לפני חודש
22. כמה טוב להיות פרח קיר / סטיבן צ'בוסקי 'כמה טוב להיות פרח קיר' זכה ל... המשך לקרוא הקיסרית הילדותית לפני חודש
23. כמה טוב להיות פרח קיר / סטיבן צ'בוסקי 'כמה טוב להיות פרח קיר' זכה ל... המשך לקרוא okay?.. okay לפני חודש
24. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין היום הכי גרוע שלי היה לפני כ... המשך לקרוא שיר לפני חודש
25. התפסן בשדה השיפון - ספריה לעם #204 / ג'רום דיוויד (ג'. ד.) סלינג'ר אומרים שהנוער של היום מקולק... המשך לקרוא מוגי :) לפני חודש
26. אני מספר ארבע - בני לוריאן #1 / פיטקוס לור מה סוחף כ"כ הרבה בני נוער לס... המשך לקרוא לילי לפני חודשיים
27. טרופותי / ג'וליה דונלדסון "נחש טיפש ומטופש, אין שום סי... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני חודשיים
28. גנבת הספרים / מרקוס זוסאק נולדתי למשפחה מוזיקלית. עם ... המשך לקרוא קליירי פריי לפני חודשיים
29. 13 סיבות / ג'יי אשר היה לי קצת קשה לכתוב ביקורת ... המשך לקרוא Winter Cat לפני חודשיים
30. נמסיס - המפקח הארי הולה #4 / יו נסבו טוב, אז בואו נתחיל באמרה המא... המשך לקרוא cujo לפני חודשיים
31. נמסיס - המפקח הארי הולה #4 / יו נסבו טוב, אז בואו נתחיל באמרה המא... המשך לקרוא שונרא החתול לפני חודשיים
32. המושיע - המפקח הארי הולה #6 / יו נסבו למען האמת, לא היה ברור לי מת... המשך לקרוא לואיזיאנה מנטש השקנאית לפני חודשיים
33. המושיע - המפקח הארי הולה #6 / יו נסבו למען האמת, לא היה ברור לי מת... המשך לקרוא no fear לפני חודשיים
34. המושיע - המפקח הארי הולה #6 / יו נסבו למען האמת, לא היה ברור לי מת... המשך לקרוא מישל לפני חודשיים
35. המושיע - המפקח הארי הולה #6 / יו נסבו למען האמת, לא היה ברור לי מת... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני חודשיים
36. המושיע - המפקח הארי הולה #6 / יו נסבו למען האמת, לא היה ברור לי מת... המשך לקרוא רץ לפני חודשיים
37. המושיע - המפקח הארי הולה #6 / יו נסבו למען האמת, לא היה ברור לי מת... המשך לקרוא Polly לפני חודשיים
38. המושיע - המפקח הארי הולה #6 / יו נסבו למען האמת, לא היה ברור לי מת... המשך לקרוא אלון דה אלפרט לפני חודשיים
39. המושיע - המפקח הארי הולה #6 / יו נסבו למען האמת, לא היה ברור לי מת... המשך לקרוא eliya לפני חודשיים
40. המושיע - המפקח הארי הולה #6 / יו נסבו למען האמת, לא היה ברור לי מת... המשך לקרוא POLLO לפני חודשיים
41. המושיע - המפקח הארי הולה #6 / יו נסבו למען האמת, לא היה ברור לי מת... המשך לקרוא yaelhar לפני חודשיים
42. המושיע - המפקח הארי הולה #6 / יו נסבו למען האמת, לא היה ברור לי מת... המשך לקרוא שונרא החתול לפני חודשיים
43. המושיע - המפקח הארי הולה #6 / יו נסבו למען האמת, לא היה ברור לי מת... המשך לקרוא אנג'ל לפני חודשיים
44. גנבת הספרים / מרקוס זוסאק נולדתי למשפחה מוזיקלית. עם ... המשך לקרוא סופיה לפני 3 חודשים
45. גנבת הספרים / מרקוס זוסאק נולדתי למשפחה מוזיקלית. עם ... המשך לקרוא אדי לפני 3 חודשים
46. גנבת הספרים / מרקוס זוסאק נולדתי למשפחה מוזיקלית. עם ... המשך לקרוא הנסתרת לפני 3 חודשים
47. גנבת הספרים / מרקוס זוסאק נולדתי למשפחה מוזיקלית. עם ... המשך לקרוא מלי לפני 3 חודשים
48. גנבת הספרים / מרקוס זוסאק נולדתי למשפחה מוזיקלית. עם ... המשך לקרוא נוריקוסאן לפני 3 חודשים
49. גנבת הספרים / מרקוס זוסאק נולדתי למשפחה מוזיקלית. עם ... המשך לקרוא נעמי לפני 3 חודשים
50. גנבת הספרים / מרקוס זוסאק נולדתי למשפחה מוזיקלית. עם ... המשך לקרוא tuvia לפני 3 חודשים



©2006-2012 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ