לאחרונה התפרסם בכלי התקשורת שמספר שחקנים אומנים ואפילו סופרים מסרבים להופיע בכל מקום שמוגדר כהתנחלות, חוקית ככל שתהיה, כחלק מתפיסת עולמם הפוליטי, ובכך בעצם להחרים את כל האנשים שגרים מעבר לקו הירוק. מה שמכונה אנשי ההתישבות או ההתנחלויות.
הנקודה הזו הטרידה אותי מאוד ורציתי להתייחס לכך לא במישור הלגיטימיות של המעשה, האם זה הוגן שיוצר שמתפרנס מכספי משלם המיסים להחרים קבוצה מסוימת (ואני מדבר על השחקנים שמתפרנסים מתקציב התרבות של המדינה), אלא במישור המשמעות של הפיכת חרמות לנורמה חברתית.
לאורך כל ההיסטוריה היהודית יש חילוקי דעות בעם, זהו דבר לגיטימי ואפילו חיובי. דעות מנוגדות מפרות, והידברות אמיתית שבאה בעקבותיהן בדרך כלל יוצרת פתרונות יצירתיים וטובים יותר מאשר פתרון שנהגה ללא ביקורת וללא התנגדות. במה דברים אמורים כאשר ישנה הידברות וישנו כר נרחב להחלפת דעות ותרבויות שונות, אבל כאשר אחד הצדדים מחליט כי הוא מחרים את הצד השני בשל השקפותיו, לא שומע ולא משמיע, התוצאה היא הרת אסון. ראשית נוצרת שנאה שאינה מובילה כידוע לשום מקום. מתפתחת תרבות של דעות קדומות וסטיגמות מרושעות ושקריות אחד על השני. כי אם לא נפגשים אז כל הידע על האחר הוא מכלי שני ושלישי. והנורא מכל, כל צד מתבצר בעמדתו, מסרב להאזין לכיווני חשיבה שונים וכתוצאה מכך מי שיוצא נפסד מכך זה העם כולו, עם ישראל, שלא מצליח למצוא פתרונות לבעיות הקיומיות הלא פשוטות שלנו.
הפתיחות לדעות אחרות היא מפתח גם למציאת פתרונות, ואולי חשוב מזה, לחוסן האישי של האדם עצמו. אדם שמבוצר בעמדותיו בלי יכולת נפשית לשמוע דעות אחרות, מפתח חשיבה רדודה ושטחית, ובדרך כלל יגיב בהתלהמות ובהכרזות כלליות ששמע מאחרים ושמעולם לא סוננו במסנני החשיבה והביקורת העצמית שלו.
בית שמאי ובית הלל נחלקו בעשרות מאות סוגיות ותחומים שונים, אבל המשנה טורחת לציין "שאף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירים, אלו פוסלים ואלו מכשירים, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר (זכריה ח,יט) 'האמת והשלום אהבו'" (יבמות פרק א במשנה ובגמרא). לכאורה מי שאוהב את האמת לא יכול לאהוב את השלום, הרי אם האמת בידי למה לי שלום עם האחר? וזה מה שבאו חכמים ללמדנו שדווקא אהבת השלום בין החולקים היא היא אהבת האמת לאמיתה, שמתוך שיש שלום אמיתי גם האמת יוצאת לאור.
אני לא אפסיק לקרוא סופרים, גם כאלו שחושבים אחרת ממני, ולא אפסיק לקרוא ולשמוע דעות אחרות, להיפך אקרא ואשמע אותם ביתר עניין וביתר תשובת לב. אם סופרים אומנים ויוצרים יחרימו אנשים שחושבים אחרת מהם, ההפסד כולו שלהם, ובסופו של תהליך, של כולנו.
הנקודה הזו הטרידה אותי מאוד ורציתי להתייחס לכך לא במישור הלגיטימיות של המעשה, האם זה הוגן שיוצר שמתפרנס מכספי משלם המיסים להחרים קבוצה מסוימת (ואני מדבר על השחקנים שמתפרנסים מתקציב התרבות של המדינה), אלא במישור המשמעות של הפיכת חרמות לנורמה חברתית.
לאורך כל ההיסטוריה היהודית יש חילוקי דעות בעם, זהו דבר לגיטימי ואפילו חיובי. דעות מנוגדות מפרות, והידברות אמיתית שבאה בעקבותיהן בדרך כלל יוצרת פתרונות יצירתיים וטובים יותר מאשר פתרון שנהגה ללא ביקורת וללא התנגדות. במה דברים אמורים כאשר ישנה הידברות וישנו כר נרחב להחלפת דעות ותרבויות שונות, אבל כאשר אחד הצדדים מחליט כי הוא מחרים את הצד השני בשל השקפותיו, לא שומע ולא משמיע, התוצאה היא הרת אסון. ראשית נוצרת שנאה שאינה מובילה כידוע לשום מקום. מתפתחת תרבות של דעות קדומות וסטיגמות מרושעות ושקריות אחד על השני. כי אם לא נפגשים אז כל הידע על האחר הוא מכלי שני ושלישי. והנורא מכל, כל צד מתבצר בעמדתו, מסרב להאזין לכיווני חשיבה שונים וכתוצאה מכך מי שיוצא נפסד מכך זה העם כולו, עם ישראל, שלא מצליח למצוא פתרונות לבעיות הקיומיות הלא פשוטות שלנו.
הפתיחות לדעות אחרות היא מפתח גם למציאת פתרונות, ואולי חשוב מזה, לחוסן האישי של האדם עצמו. אדם שמבוצר בעמדותיו בלי יכולת נפשית לשמוע דעות אחרות, מפתח חשיבה רדודה ושטחית, ובדרך כלל יגיב בהתלהמות ובהכרזות כלליות ששמע מאחרים ושמעולם לא סוננו במסנני החשיבה והביקורת העצמית שלו.
בית שמאי ובית הלל נחלקו בעשרות מאות סוגיות ותחומים שונים, אבל המשנה טורחת לציין "שאף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירים, אלו פוסלים ואלו מכשירים, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר (זכריה ח,יט) 'האמת והשלום אהבו'" (יבמות פרק א במשנה ובגמרא). לכאורה מי שאוהב את האמת לא יכול לאהוב את השלום, הרי אם האמת בידי למה לי שלום עם האחר? וזה מה שבאו חכמים ללמדנו שדווקא אהבת השלום בין החולקים היא היא אהבת האמת לאמיתה, שמתוך שיש שלום אמיתי גם האמת יוצאת לאור.
אני לא אפסיק לקרוא סופרים, גם כאלו שחושבים אחרת ממני, ולא אפסיק לקרוא ולשמוע דעות אחרות, להיפך אקרא ואשמע אותם ביתר עניין וביתר תשובת לב. אם סופרים אומנים ויוצרים יחרימו אנשים שחושבים אחרת מהם, ההפסד כולו שלהם, ובסופו של תהליך, של כולנו.