הוא היה שחקן הפוקר הכי טוב בעולם. וזה לא היה ממש הוגן, אם לומר את האמת. כי הוא לא יכול היה להראות רגשות. זו הייתה איזושהי קללה שמכשפה הטילה עליו כשהוא נולד. קצת כמו ב-"יפיפייה הנרדמת", חוץ מזה שההורים שלו לא הכירו אף אחת, כי בעולם שלנו אין מכשפות. רק פיות. ופיות הן תמיד טובות. זה כתוב בספרי האגדות.
זה די נורא, לא להיות מסוגל להראות רגשות. כי אתה באמת מרגיש אותם שם בפנים, אתה פשוט לא יכול להוציא אותם החוצה, בשום דרך שהיא. זה קצת כמו להגיד למישהי שאתה הולך לקנות מכסחת דשא למרות שבעצם התכוונת להגיד לה שאתה אוהב אותה. אהבה אמיתית, לא אחת מזוייפת. אוהב אותה יותר מכל דבר אחר בעולם. הוא גם לא היה יכול להכניס רגש לכתיבה שלו, או לשירה שלו. הכל היה קר ומכאני. למרות שהוא באמת לא התכוון. הוא עדיין זוכר כמה הוא רצה לתת לדמעות לפרוץ החוצה כשאימא שלו מתה מסרטן במוח, אבל הן פשוט לא יצאו החוצה. למרות שהוא ניסה. הדבר היחיד שהוא הצליח לעשות היה להגיד לאבא שלו היה שהוא מצטער, אבל בקול כזה של אדם שלא באמת אכפת לו, כזה שסתם אומר דברים כדי לצאת ידי חובה. ואבא שלו קצת כעס עליו אחרי זה, בלי הקצת. הוא אהב את אשתו, ונמאס לו כבר מזה שהבן שלו מתנהג כמו רובוט, שהבן שלו הוא רובוט. כי הוא, כמו כולם, לא באמת היה יכול לדעת שהוא מרגיש, בפנים, כמו כולם, אולי אפילו יותר. כי זה הצטבר אצלו במשך שנים. שנים על גבי שנים.
אז הוא ברח, הלך לחפש מישהו שיבין אותו. נסע להודו, נסע לנפאל, לוותיקן, לכל המרכזים הרוחניים בעולם. ביקש הדרכה, ביקש שמישהו יקשיב לו. ינסה לקבל אותו כמו שהוא. אבל הם לא באמת הבינו אותו או הקשיבו לו, אמרו לו שהוא משלם על חטא מגלגול הקודם או הנוכחי, ושהוא צריך להתפלל כדי שזה יעבור. והוא ניסה, כי הוא היה מיואש, אבל זה לא באמת עזר. אולי כי הוא לא באמת התכוון למילים, לא באמת הצליח לבקש, להתחנן כמו שצריך. אבל זו לא הייתה אשמתו, הוא עשה את כל מה שאפשר. ואנשי הרוח והדת שראו את זה, חשבו שהוא שד, שנכנס בו איזשהו דיבוק. חלקם אפילו ניסו להרוג אותו בלילה, כשהוא ישן, או לפחות כשהוא אמור היה לישון. אבל הם לא ממש הצליחו. הוא גם היה חזק.
הוא חזר אחר כך לישראל, אבל לא לאבא וסבא, הם לא אהבו אותו יותר. התייחסו אליו כמו אל מפלצת. הוא ניסה להתגייס לצה"ל, לאיזשהו שירות ביון סודי, חשב שיצליח בזה. אבל זו לא ממש הייתה המציאות. “כי כדי להיות מרגל, מרגל טוב, צריך גם להוציא רגשות החוצה" אמר לו הבוחן בנימה אבהית, “ צריך לעורר אמפתיה. אצל הצד השני. ואתה פשוט לא מסוגל. או עושה את זה כמו שצריך. אתה יותר מדי מכאני. אני מצטער, זה לא אישי".
והוא היה מתוסכל, כי שום דבר בחיים לא הצליח לו וכי אף אחד לא באמת אהב אותו. אפילו הדובי הכחול שסבתא שלו הביאה לו במתנה כשהוא נולד. זה שהיה גדול יותר ממנו. כל כך מתוסכל שהוא צרח, או לפחות ניסה לצרוח. אבל כל מה שיצא היה צרחה מזויפת כזו, מונוטונית. כזו שלא נשמעת אמיתית וכואבת, אלא סתם צרחה של ילד בחוג לדרמה שלא ממש יודע לשחק. זה מה שאנשים אמרו לו. הוא צרח ברחוב.
בשלב מסוים זה כבר הפך להיות יותר מתסכול, זה הפך להיות תערובת כזו, של כל הרגשות שהוא סחב איתו בשלושים השנים האחרונות שבהן הוא חי, והוא סחב הרבה. כי זה שהוא לא הצליח להביע את הרגשות שלו גרם לו רק להרגיש רגשות אחרים, נוספים, גדולים ומפחידים יותר. כאלו שאף אדם חוץ ממנו לא חש מעולם. וזה לא היה נעים, אני והוא מבטיחים לכם.
זה קרה כשהוא היה בסנטר, הלך לקנות לו שייק פירות, כי היה משהו מנחם בכוס הפלסטיק הצוננת בטעם התות והחלב, משהו מעודד. הוא בדיוק חשב על ההיא מאתמול שהוא ראה בבר וניסה להגיד לה משהו, אבל לא הצליח. בגלל המוגבלות שלו. וזה היה הסוף. הוא לא היה יכול לסבול את זה יותר. הגוף שלו לא היה יכול לסבול את זה יותר. אז הוא פשוט התפוצץ. סתם ככה. באמצע הסנטר. כשרגשות מתערבלים אחד עם השני, מתאחדים וניתזים על הקיר. בכל מיני צבעים משונים שאף אדם לא יכול לראות, רק להרגיש. וכל מי שהיה שם הרגיש את זה. חזק יותר מכל דבר אחר שהוא הרגיש אי פעם. חזק יותר מכל דבר אחר שהוא ירגיש אי פעם. חזק כל כך שהוא הרגיש צורך לכתוב על זה סיפור או להלחין על זה מנגינה, או לעשות על זה סרט, או סתם לספר לאנשים שקרובים לו על אותו איש מסכן שלא יכל להרגיש כלום, שהתפוצץ לו שם, באמצע הסנטר. כי הוא לא יכול היה לסבול יותר את הקיום. התפוצץ וגרם לכולם להרגיש את מה שהוא הרגיש. התפוצץ וגרם להם לזכור אותו, לנצח נצחים, לעולם. ואולי, גם לדורות הבאים. התפוצץ.
זה די נורא, לא להיות מסוגל להראות רגשות. כי אתה באמת מרגיש אותם שם בפנים, אתה פשוט לא יכול להוציא אותם החוצה, בשום דרך שהיא. זה קצת כמו להגיד למישהי שאתה הולך לקנות מכסחת דשא למרות שבעצם התכוונת להגיד לה שאתה אוהב אותה. אהבה אמיתית, לא אחת מזוייפת. אוהב אותה יותר מכל דבר אחר בעולם. הוא גם לא היה יכול להכניס רגש לכתיבה שלו, או לשירה שלו. הכל היה קר ומכאני. למרות שהוא באמת לא התכוון. הוא עדיין זוכר כמה הוא רצה לתת לדמעות לפרוץ החוצה כשאימא שלו מתה מסרטן במוח, אבל הן פשוט לא יצאו החוצה. למרות שהוא ניסה. הדבר היחיד שהוא הצליח לעשות היה להגיד לאבא שלו היה שהוא מצטער, אבל בקול כזה של אדם שלא באמת אכפת לו, כזה שסתם אומר דברים כדי לצאת ידי חובה. ואבא שלו קצת כעס עליו אחרי זה, בלי הקצת. הוא אהב את אשתו, ונמאס לו כבר מזה שהבן שלו מתנהג כמו רובוט, שהבן שלו הוא רובוט. כי הוא, כמו כולם, לא באמת היה יכול לדעת שהוא מרגיש, בפנים, כמו כולם, אולי אפילו יותר. כי זה הצטבר אצלו במשך שנים. שנים על גבי שנים.
אז הוא ברח, הלך לחפש מישהו שיבין אותו. נסע להודו, נסע לנפאל, לוותיקן, לכל המרכזים הרוחניים בעולם. ביקש הדרכה, ביקש שמישהו יקשיב לו. ינסה לקבל אותו כמו שהוא. אבל הם לא באמת הבינו אותו או הקשיבו לו, אמרו לו שהוא משלם על חטא מגלגול הקודם או הנוכחי, ושהוא צריך להתפלל כדי שזה יעבור. והוא ניסה, כי הוא היה מיואש, אבל זה לא באמת עזר. אולי כי הוא לא באמת התכוון למילים, לא באמת הצליח לבקש, להתחנן כמו שצריך. אבל זו לא הייתה אשמתו, הוא עשה את כל מה שאפשר. ואנשי הרוח והדת שראו את זה, חשבו שהוא שד, שנכנס בו איזשהו דיבוק. חלקם אפילו ניסו להרוג אותו בלילה, כשהוא ישן, או לפחות כשהוא אמור היה לישון. אבל הם לא ממש הצליחו. הוא גם היה חזק.
הוא חזר אחר כך לישראל, אבל לא לאבא וסבא, הם לא אהבו אותו יותר. התייחסו אליו כמו אל מפלצת. הוא ניסה להתגייס לצה"ל, לאיזשהו שירות ביון סודי, חשב שיצליח בזה. אבל זו לא ממש הייתה המציאות. “כי כדי להיות מרגל, מרגל טוב, צריך גם להוציא רגשות החוצה" אמר לו הבוחן בנימה אבהית, “ צריך לעורר אמפתיה. אצל הצד השני. ואתה פשוט לא מסוגל. או עושה את זה כמו שצריך. אתה יותר מדי מכאני. אני מצטער, זה לא אישי".
והוא היה מתוסכל, כי שום דבר בחיים לא הצליח לו וכי אף אחד לא באמת אהב אותו. אפילו הדובי הכחול שסבתא שלו הביאה לו במתנה כשהוא נולד. זה שהיה גדול יותר ממנו. כל כך מתוסכל שהוא צרח, או לפחות ניסה לצרוח. אבל כל מה שיצא היה צרחה מזויפת כזו, מונוטונית. כזו שלא נשמעת אמיתית וכואבת, אלא סתם צרחה של ילד בחוג לדרמה שלא ממש יודע לשחק. זה מה שאנשים אמרו לו. הוא צרח ברחוב.
בשלב מסוים זה כבר הפך להיות יותר מתסכול, זה הפך להיות תערובת כזו, של כל הרגשות שהוא סחב איתו בשלושים השנים האחרונות שבהן הוא חי, והוא סחב הרבה. כי זה שהוא לא הצליח להביע את הרגשות שלו גרם לו רק להרגיש רגשות אחרים, נוספים, גדולים ומפחידים יותר. כאלו שאף אדם חוץ ממנו לא חש מעולם. וזה לא היה נעים, אני והוא מבטיחים לכם.
זה קרה כשהוא היה בסנטר, הלך לקנות לו שייק פירות, כי היה משהו מנחם בכוס הפלסטיק הצוננת בטעם התות והחלב, משהו מעודד. הוא בדיוק חשב על ההיא מאתמול שהוא ראה בבר וניסה להגיד לה משהו, אבל לא הצליח. בגלל המוגבלות שלו. וזה היה הסוף. הוא לא היה יכול לסבול את זה יותר. הגוף שלו לא היה יכול לסבול את זה יותר. אז הוא פשוט התפוצץ. סתם ככה. באמצע הסנטר. כשרגשות מתערבלים אחד עם השני, מתאחדים וניתזים על הקיר. בכל מיני צבעים משונים שאף אדם לא יכול לראות, רק להרגיש. וכל מי שהיה שם הרגיש את זה. חזק יותר מכל דבר אחר שהוא הרגיש אי פעם. חזק יותר מכל דבר אחר שהוא ירגיש אי פעם. חזק כל כך שהוא הרגיש צורך לכתוב על זה סיפור או להלחין על זה מנגינה, או לעשות על זה סרט, או סתם לספר לאנשים שקרובים לו על אותו איש מסכן שלא יכל להרגיש כלום, שהתפוצץ לו שם, באמצע הסנטר. כי הוא לא יכול היה לסבול יותר את הקיום. התפוצץ וגרם לכולם להרגיש את מה שהוא הרגיש. התפוצץ וגרם להם לזכור אותו, לנצח נצחים, לעולם. ואולי, גם לדורות הבאים. התפוצץ.