הוא היה לבד רוב הזמן. אולי אפילו כל הזמן. חוץ מהפעמים הנדירות באמת. וזה היה חבל, כי הוא באמת היה בחור נחמד. הוא לא פגש אנשים לעתים קרובות במיוחד כי הם פשוט ישנו בשעה שהוא היה ער. הייתה לו מין בעיה כזאת, שגרמה לו להיות ער מתי שכולם ישנים. פסיכולוגים שהעיר במיוחד לצורך הבדיקה טענו שמדובר באיזשהי טראומת ילדות מרוחקת, מרוחקת כל כך, שאי אפשר להגיע אליה, רק אפשר לדעת שהיא קיימת. חוקרי מוח גרסו שמדבור באיזשהו ליקוי מוחי, שמכניס את המוח למצב של שינה ברגע שהוא רואה יותר מחמישה אנשים פעילים, מעין מנגנון הגנה. הם לא יכלו להגיד ממה. ואבא שלו? אבא שלו פשוט טען שהוא ככה הוא נולד, שאלוהים ברא אותו ככה, כדי להוכיח איזשהי נקודה, או סתם כי היה לו קצת משעמם והוא רצה להכניס טעם חדש לחיים, להתעלל במישהו. קצת כמו מה שקרה לאיוב. הוא לא חיבב במיוחד את אלוהים, אבא שלו, וזה גם היה די בצדק, כל המשפחה שלו מתה בשואה, ואלו שנשארו בחיים, ששרדו את התופת השאול והשכול לא דיברו איתו יותר. אמרו שהוא היה צריך לקחת אותם בכוח, לא רק להזהיר כשהוא ראה שזה עומד לקרות, שאסור היה לו לנטוש אותם, גם במחיר חייו. “משפחה לא בוחרים, או נוטשים", הם היו נוהגים לומר במספר הפעמים המועט שכן היו מוכנים לדבר איתו. זה קרה בדרך כלל כשם נתקלו בו כשחיכו בתור לדוכן הנקניקיות השכונתי. הוא היה משהו יוצא דופן. פיסה של גן עדן בתוך המציאות האפורה והעגמומית שבה חיו. הוא גם אהב את הנקניקיות, למרות שאסור היה לו לאכול אותם, הוא היה צמחוני. מה שהוא כן אהב בנקניקיות היה הריח, התחושה והאווירה הצבעונית הזו שהקיפו את הדוכן האדום והקטן,את המציאות האחרת, הקטנה והמיוחדת שלו. שהייתה קיימת גם כשהיה לילה וכולם היו בפנים, ישנים, עם חלונות פתוחים. לא ירד שם גשם, אף פעם. זה היה עוד אחד מהדברים היפים שבאותו דוכן נקניקיות.
הוא לא אהב מסיבות.
ולפעמים, כשקצת נמאס לו לשבת לבד מול המחשב ולדבר עם אדם זר מהונג קונג שהוא אפילו לא ידע איך קוראים לו בפעם המי יודע כמה הוא היה יורד במדרגות, בשקט, והולך לטיול ברחוב. מקווה שלא יראה אף אחדוירדם בזמן ההליכה, כמו שכבר קרה לו לפחות שלוש פעמים. ותמיד, שנייה לפני שירד את המדרגה האחרונה, שנייה לפני שהניח את כף הרגל שלו על הרצפה המלוכלכת של הרחוב, הוא היה עוצר לרגע קט, מביט בתקרה הלבנה עם הכתמים השחורים של חדר המדרגות ומבקש, ממישהו, לאו דווקא זה שנמצא שם למעלה בשמיים, שהטיול הזה יהיה אחר, שהוא יפגוש בו מישהי, כמוהו, שערה מתי שכולם ישנים, שתבין אותו.שתאהב אותו. מישהי שיוכל לדבר איתו, גם אם הוא לא נמצא בקצה השני של העולם. ולמרות שזה לא עבד אף פעם והוא ידע שכנראה אף אחד לא באמת מקשיב לו, הוא המשיך לנסות, שוב, ושוב, ושוב, ושוב. וטוב שהוא המשיך לנסות. כי אחרת, המציאות הייתה ממשיכה להיות עגמומית ואפורה, גם בשבילו, כמו כולם.
זה היה בחורף, כשירד גשם. הוא אהב לטייל בגשם, למרות שזה הקטין את הסיכויים שיפגוש מישהו ער, הוא פשוט הרגיש שגשם, הוא קצת כמו בשיר הזה על דמעות של מלאכים, ושיש בו משהו משחרר, למרות שאתה לא זה שבוכה. והוא היה זקוק למשהו שיקל עליו, שיהפוך את החיים שלו לנסבלים יותר, כי הוא די סבל, בסופו של דבר. למרות שהוא לא היה בחור ממורמר במיוחד, לפחות לא כלפי חוץ. למרות שזה לא היה ממש משנה כי לא היה מי שיראה. חוץ מביום הזה.
הוא היה בחור, ולא בחורה כמו שהוא תמיד דמיין, אבל זה לא ממש שינה לו, עצם העובדה שיש עוד מישהו חוץ ממנו שער בשעות האלו, שמסתובב ברחוב בשעות האלו, עשתה אותו מאוד שמח. והוא ניגש אליו, בדילוגים, קצת כמו ילד קטן ושאל אותו מה הוא עושה כאן. הוא לא ידע עברית, הבחור השני, והוא רק הביט בו במבט מזוגג ואמר בעברית קלוקלת במבטא בריטי שהוא לא מדבר עברית, רק אנגלית. ולרגע הוא חשב שהכל אבוד, כי הוא לא ידע לדבר אנגלית. הוא בעצם כן ידע, אפילו טוב מאוד, הרבה יותר טוב מהאדם הממוצע, והוא גם הבין אותה בצורה פנטסטית, אבל הוא פחד לנסות, התבייש במבטא שלו, למרות שהוא לא היה כזה גרוע.
אבל הוא היה נואש, נמאס לו כבר מהחיים האלו, אז הוא החליט לנסות בכל זאת, גם אם הוא יוציא את עצמו טיפש מוחלט ויחשוב על זה במשך ארבעת החודשים כל יום לפני שהוא ילך לישון. “זה שווה את זה." הוא לחש לעצמו בעברית, “זה שווה את זה.” הוא חזר בקול רם ובטוח יותר. מאושר.
והם התחילו לדבר, ומהר מאוד הוא שכח מהמבטא שלו, ומזה שהוא לא ידע מהם הפעלים המתאימים, הוא פשוט דיבר, הוריד את כל המחסומים ונתן לשטף המילים לזרום החוצה, קצת כמו מפל שוצף, רק חזק יותר. והבריטי אהב את זה, את הישירות הזו, את הפשטות, ואת הכנות הזו. הוא לא נתקל בזה לעתים קרובות בבריטניה, לאנשים שם היו פנים קטנות מדי ומסכות גדולות מדי. כמו בכל מקום אחר בעולם. וחוץ מזה, הוא אהב להקשיב. הוא לא היה טוב עם אנשים, כמעט כמו הבחור המבטא הישראלי הכבד. הוא לא פגש אותם לעתים קרובות, השעון הביולוגי שלו היה דפוק, כמעט כמו המוח של מי שאיתו הוא דיבר כרגע, רק יותר ניתן לתיקון. לא שהוא ניסה לתקן אותו. הוא אהב אותו, כמו שהוא. הוא האמין בטבעיות. בשלב מסויים קצת נמאס לבחור הבריטי לשמוע את המשפטים הארוכים והמסורבלים והוא מחליט לגמור עם זה, לא עם הישראלי, עם המשפטים, אבל כמו שצריךף בצורה דרמטית, גרנדיוזית, ישראלית, או אולי אמריקאית, הוא לא היה בטוח. הוא החליט לנשק אותו.
זה היה לא צפוי בשבילו, הקטע עם הנשיקה, הוא אף פעם לא התנשק, בטח שלא עם בחור. והוא גם לא רצה להתנשק עם בחור. הוא רצה להתנשק עם בחורה. וזה לא שהיו לו בעיות עם בחורים שמתנשקים כמו האנשים בבגדים השחורים שהוא נהג לכנות פינגוונים שגרים בירושלים. ממש לא. הוא פשוט לא היה כזה, לפחות לא את עצמו ככזה. והוא חשב שזה בסדר. שהוא צודק. אבל היה משהו נעים בנשיקה הזו, משהו מחמם, מין תחושה כזו שהתפרשה לו בכל הגוף, גם בחלקים שלא עבדו כמו שצריך במוח, מילאה אותו. זו לא הייתה אהבה. זה היה משהו אחר. ולמרות שבחורים אף פעם לא היו הקטע שלו, ולמרות שכנראה הם יריבו וזה לא יצליח כי הוא היה קצת מתוסבך והוא ער בשעות מוזרות. הוא החליט לנסות. כי כנראה שהזדמנות נוספת הוא לא יקבל, בטח שלא עם בחורה.
חוץ מזה, הוא תמיד רצה לבדוק אם אפשר ללמוד לאהוב, כמו שהאנשים בבגדים השחורים והחולצות הלבנות שגרים בירושליים אמרו שאפשר.
ואם תלכו לדוכן הנקניקיות השכונתי, האחד שבצבע אדום, זה שנמצא מעבר לפינה, בשעה שלוש עשרים וחמש בדיוק, אולי תראו שני בחורים. אחד בריטי ואחד ישראלי. אחד מלמד והשני לומד. אוהבים. או לפחות מנסים.
הוא לא אהב מסיבות.
ולפעמים, כשקצת נמאס לו לשבת לבד מול המחשב ולדבר עם אדם זר מהונג קונג שהוא אפילו לא ידע איך קוראים לו בפעם המי יודע כמה הוא היה יורד במדרגות, בשקט, והולך לטיול ברחוב. מקווה שלא יראה אף אחדוירדם בזמן ההליכה, כמו שכבר קרה לו לפחות שלוש פעמים. ותמיד, שנייה לפני שירד את המדרגה האחרונה, שנייה לפני שהניח את כף הרגל שלו על הרצפה המלוכלכת של הרחוב, הוא היה עוצר לרגע קט, מביט בתקרה הלבנה עם הכתמים השחורים של חדר המדרגות ומבקש, ממישהו, לאו דווקא זה שנמצא שם למעלה בשמיים, שהטיול הזה יהיה אחר, שהוא יפגוש בו מישהי, כמוהו, שערה מתי שכולם ישנים, שתבין אותו.שתאהב אותו. מישהי שיוכל לדבר איתו, גם אם הוא לא נמצא בקצה השני של העולם. ולמרות שזה לא עבד אף פעם והוא ידע שכנראה אף אחד לא באמת מקשיב לו, הוא המשיך לנסות, שוב, ושוב, ושוב, ושוב. וטוב שהוא המשיך לנסות. כי אחרת, המציאות הייתה ממשיכה להיות עגמומית ואפורה, גם בשבילו, כמו כולם.
זה היה בחורף, כשירד גשם. הוא אהב לטייל בגשם, למרות שזה הקטין את הסיכויים שיפגוש מישהו ער, הוא פשוט הרגיש שגשם, הוא קצת כמו בשיר הזה על דמעות של מלאכים, ושיש בו משהו משחרר, למרות שאתה לא זה שבוכה. והוא היה זקוק למשהו שיקל עליו, שיהפוך את החיים שלו לנסבלים יותר, כי הוא די סבל, בסופו של דבר. למרות שהוא לא היה בחור ממורמר במיוחד, לפחות לא כלפי חוץ. למרות שזה לא היה ממש משנה כי לא היה מי שיראה. חוץ מביום הזה.
הוא היה בחור, ולא בחורה כמו שהוא תמיד דמיין, אבל זה לא ממש שינה לו, עצם העובדה שיש עוד מישהו חוץ ממנו שער בשעות האלו, שמסתובב ברחוב בשעות האלו, עשתה אותו מאוד שמח. והוא ניגש אליו, בדילוגים, קצת כמו ילד קטן ושאל אותו מה הוא עושה כאן. הוא לא ידע עברית, הבחור השני, והוא רק הביט בו במבט מזוגג ואמר בעברית קלוקלת במבטא בריטי שהוא לא מדבר עברית, רק אנגלית. ולרגע הוא חשב שהכל אבוד, כי הוא לא ידע לדבר אנגלית. הוא בעצם כן ידע, אפילו טוב מאוד, הרבה יותר טוב מהאדם הממוצע, והוא גם הבין אותה בצורה פנטסטית, אבל הוא פחד לנסות, התבייש במבטא שלו, למרות שהוא לא היה כזה גרוע.
אבל הוא היה נואש, נמאס לו כבר מהחיים האלו, אז הוא החליט לנסות בכל זאת, גם אם הוא יוציא את עצמו טיפש מוחלט ויחשוב על זה במשך ארבעת החודשים כל יום לפני שהוא ילך לישון. “זה שווה את זה." הוא לחש לעצמו בעברית, “זה שווה את זה.” הוא חזר בקול רם ובטוח יותר. מאושר.
והם התחילו לדבר, ומהר מאוד הוא שכח מהמבטא שלו, ומזה שהוא לא ידע מהם הפעלים המתאימים, הוא פשוט דיבר, הוריד את כל המחסומים ונתן לשטף המילים לזרום החוצה, קצת כמו מפל שוצף, רק חזק יותר. והבריטי אהב את זה, את הישירות הזו, את הפשטות, ואת הכנות הזו. הוא לא נתקל בזה לעתים קרובות בבריטניה, לאנשים שם היו פנים קטנות מדי ומסכות גדולות מדי. כמו בכל מקום אחר בעולם. וחוץ מזה, הוא אהב להקשיב. הוא לא היה טוב עם אנשים, כמעט כמו הבחור המבטא הישראלי הכבד. הוא לא פגש אותם לעתים קרובות, השעון הביולוגי שלו היה דפוק, כמעט כמו המוח של מי שאיתו הוא דיבר כרגע, רק יותר ניתן לתיקון. לא שהוא ניסה לתקן אותו. הוא אהב אותו, כמו שהוא. הוא האמין בטבעיות. בשלב מסויים קצת נמאס לבחור הבריטי לשמוע את המשפטים הארוכים והמסורבלים והוא מחליט לגמור עם זה, לא עם הישראלי, עם המשפטים, אבל כמו שצריךף בצורה דרמטית, גרנדיוזית, ישראלית, או אולי אמריקאית, הוא לא היה בטוח. הוא החליט לנשק אותו.
זה היה לא צפוי בשבילו, הקטע עם הנשיקה, הוא אף פעם לא התנשק, בטח שלא עם בחור. והוא גם לא רצה להתנשק עם בחור. הוא רצה להתנשק עם בחורה. וזה לא שהיו לו בעיות עם בחורים שמתנשקים כמו האנשים בבגדים השחורים שהוא נהג לכנות פינגוונים שגרים בירושלים. ממש לא. הוא פשוט לא היה כזה, לפחות לא את עצמו ככזה. והוא חשב שזה בסדר. שהוא צודק. אבל היה משהו נעים בנשיקה הזו, משהו מחמם, מין תחושה כזו שהתפרשה לו בכל הגוף, גם בחלקים שלא עבדו כמו שצריך במוח, מילאה אותו. זו לא הייתה אהבה. זה היה משהו אחר. ולמרות שבחורים אף פעם לא היו הקטע שלו, ולמרות שכנראה הם יריבו וזה לא יצליח כי הוא היה קצת מתוסבך והוא ער בשעות מוזרות. הוא החליט לנסות. כי כנראה שהזדמנות נוספת הוא לא יקבל, בטח שלא עם בחורה.
חוץ מזה, הוא תמיד רצה לבדוק אם אפשר ללמוד לאהוב, כמו שהאנשים בבגדים השחורים והחולצות הלבנות שגרים בירושליים אמרו שאפשר.
ואם תלכו לדוכן הנקניקיות השכונתי, האחד שבצבע אדום, זה שנמצא מעבר לפינה, בשעה שלוש עשרים וחמש בדיוק, אולי תראו שני בחורים. אחד בריטי ואחד ישראלי. אחד מלמד והשני לומד. אוהבים. או לפחות מנסים.