"את באה לכן הרבה"? שאלתי את הבלונדינית משמאלי.
חצי חיוך התגנב לשפתיה.בכל זאת,לא נעים שיראו אותה צוחקת בהלוויה....
זאת הייתה אחת מההלוויות האלה,שאתה הולך בשביל אמא שלך,
ואתה לא ממש יודע מי זה "דוד אלברט מירושלים" שמת בגיל 87.
בין "אמן" ל"אמן",לא היה ממש קשה לראות שהבלונדה היפה באותה
סירה כמוני,וגם היא הייתה מעדיפה להמשיך לישון עד מאוחר.
"רוצה טרמפ"? שאלתי.
"בכייף" היא ענתה.
נישקתי את אמא שלי,שנראה שלקחה את זה קצת יותר קשה ממני.
אמרתי לה שיש לי המון סידורים.
עלינו לרכב-
"אז תמיד אתה מתחיל עם בחורות בהלוויות"?
"חחח...לא ממש,רק כשאני מגיע להלוויה ממש מאכזבת",עניתי בציניות מתבקשת.
היא צחקה מעט,ושאלה: "אז לאן פנינו מועדות"?
"ארוחת בוקר אצלי בדירה",עניתי מלא ביטחון.
"פששש..לא מבזבז שניה...מה אתה מבשל"?
"למדתי להכין את ביצת העין המושלמת"!
"את זה עו נראה"? ענתה וחייכה חיוך ממזרי.
אחרי שיחת הבהרה קצרה,הבנתי ששמה דניאל,ואילו היוחסין שלנו לא מצטלב בשום צורה.בכל זאת,יש גבול לליברליות שלי.
"אני אוותר על השאלה המתבקשת..דניאל-זה לא שם של בן"?אמרתי בחיוך.
"אתה מוותר על השאלה,או שאתה שואל"?
"מוותר מוותר תירגעי....
"אה סבבה גם אני אוותר על השאלה: סובארו פשע,זה לא אוטו של ערסים?
היא הוסיפה בעוקצנות.
"היי היי,את יורדת לגבר על הרכב שלו"? זה כמעט כמו ,
שאני אתחיל לרדת על המשקל שלך".
"יש לך בעיה עם המשקל שלי"? היא קפצה.
"יש לך בעיה עם הסובארו שלי"? התגוננתי.
"טוב..בחור שמתחיל אתי בהלוויה,
ובשיחה הראשונה שלנו הוא יורד על השם שלי,
וגם על המשקל שלי,זה באמת עוד לא קרה לי.
"כזה אני-לא שגרתי"עניתי,מרוצה מעצמי.
אחרי עוד כמה משפטים עוקצניים מצד שנינו,הגענו לדירה שלי.
"לא אמרת לי שיש לך שותף כזה יפה",היא אמרה.
"דניאל, תכירי-יששכר...יששכר, תכיר-דניאל".עשיתי היכרות ביניהם.
אין על השותף שלי.הוא הראשון שאני פונה אליו,כשיש לי בעיה אמיתית,הוא תמיד יודע מה להגיד לי,כדי לרומם את מצב רוחי.
אתמול קניתי לו צנצנת חדשה,גדולה יותר.בכל זאת הוא לא הדגיגון הקטן שהגיע אליי לפני חצי שנה.עכשיו הוא כבר דג זהב בוגר.
מיותר לציין שארוחת בוקר לא ממש הייתה באותו יום,וקפצנו ישר לקינוח.
אני חייב להיות כנה לרגע-עשיתי כבר הרבה דברים בחיים שלי,(בחורות)
אבל היא עשתה כל מיני פעלולים שלא ידעתי שאפשריים בכלל.
אם הייתי יוד שזה כך,הייתי "מבלה" בהלוויות הרבה יותר.
ממש,ממש נהנתי איתה,אבל משום מה להבדיל מבחורות אחרות,
היא דווקא נורא מיהרה לקום וללכת.
"אני נורא ממהרת,יש לי יום עמוס.היא תירצה.
וכך אחרי ארבע שעות של כייף,היא כבר הייתה בדרכה החוצה.
"רגע,איך אני משיג אותך"? שאלתי.
"זה המספר שלי",היא אמרה ושירבטה משהו על נייר שהיה מונח על השולחן.
כעבור שלושה ימים,הבנתי שהזקנה שעונה לי מהצד השני של הקו,כבר 8 שיחות רצופות,לא ממש מכירה את דניאל,והיא ממש קרובה להתלונן עליי במשטרה על הטרדה טלפונית.
הקטע הוא שבאמת נהנתי עם דניאל,וזה לא היה רק הסקס,היא היתה גם שנונה מאוד ומצחיקה,אז ניסיתי עוד מספר ימים להשיג את המספר האמיתי,אך הבחורה כאילו נעלמה מעל פני האדמה.
כל התקופה הזאת,היחיד שהיה שם כדי לשמוע את כל הקיטורים שלי זה יששכר.
הוא דאג להגיד לי מה שהוא תמיד אומר כשאני בדיכאון:
"בלופ..בלופ..בלופ..אכן פניני חוכמה.
כל הזמן הייתי שואל אותו:"מה עם שלושת המשאלות שהוא חייב לי בתור דג זהב"?
דווקא על השאלה הזו,הוא אף פעם לא ענה לי.
"הלו" עניתי לטלפון.
מהצד השני של הקו הייתה אמא שלי.שמעתי שהיא קצת נסערת.
"מותק אתה זוכר את דוד אלברט,שנפטר לפני שנה"? שאלה.
"כן אני זוכר. איך אפשר לשכוח את אותו היום",עניתי.
"אז אשתו לאה נפטרה היום".
אוווי,אני מאוד מצטער לשמוע..מתי ההלוויה"? שאלתי.
"היום" ענתה.
הבטתי לכיוונו של יששכר,ואני מוכן להישבע שראיתי
אותו מחייך חיוך קטן,קורץ לי ואומר:
"קיבלת את אחת משלושת המשאלות שלך......
(
חצי חיוך התגנב לשפתיה.בכל זאת,לא נעים שיראו אותה צוחקת בהלוויה....
זאת הייתה אחת מההלוויות האלה,שאתה הולך בשביל אמא שלך,
ואתה לא ממש יודע מי זה "דוד אלברט מירושלים" שמת בגיל 87.
בין "אמן" ל"אמן",לא היה ממש קשה לראות שהבלונדה היפה באותה
סירה כמוני,וגם היא הייתה מעדיפה להמשיך לישון עד מאוחר.
"רוצה טרמפ"? שאלתי.
"בכייף" היא ענתה.
נישקתי את אמא שלי,שנראה שלקחה את זה קצת יותר קשה ממני.
אמרתי לה שיש לי המון סידורים.
עלינו לרכב-
"אז תמיד אתה מתחיל עם בחורות בהלוויות"?
"חחח...לא ממש,רק כשאני מגיע להלוויה ממש מאכזבת",עניתי בציניות מתבקשת.
היא צחקה מעט,ושאלה: "אז לאן פנינו מועדות"?
"ארוחת בוקר אצלי בדירה",עניתי מלא ביטחון.
"פששש..לא מבזבז שניה...מה אתה מבשל"?
"למדתי להכין את ביצת העין המושלמת"!
"את זה עו נראה"? ענתה וחייכה חיוך ממזרי.
אחרי שיחת הבהרה קצרה,הבנתי ששמה דניאל,ואילו היוחסין שלנו לא מצטלב בשום צורה.בכל זאת,יש גבול לליברליות שלי.
"אני אוותר על השאלה המתבקשת..דניאל-זה לא שם של בן"?אמרתי בחיוך.
"אתה מוותר על השאלה,או שאתה שואל"?
"מוותר מוותר תירגעי....
"אה סבבה גם אני אוותר על השאלה: סובארו פשע,זה לא אוטו של ערסים?
היא הוסיפה בעוקצנות.
"היי היי,את יורדת לגבר על הרכב שלו"? זה כמעט כמו ,
שאני אתחיל לרדת על המשקל שלך".
"יש לך בעיה עם המשקל שלי"? היא קפצה.
"יש לך בעיה עם הסובארו שלי"? התגוננתי.
"טוב..בחור שמתחיל אתי בהלוויה,
ובשיחה הראשונה שלנו הוא יורד על השם שלי,
וגם על המשקל שלי,זה באמת עוד לא קרה לי.
"כזה אני-לא שגרתי"עניתי,מרוצה מעצמי.
אחרי עוד כמה משפטים עוקצניים מצד שנינו,הגענו לדירה שלי.
"לא אמרת לי שיש לך שותף כזה יפה",היא אמרה.
"דניאל, תכירי-יששכר...יששכר, תכיר-דניאל".עשיתי היכרות ביניהם.
אין על השותף שלי.הוא הראשון שאני פונה אליו,כשיש לי בעיה אמיתית,הוא תמיד יודע מה להגיד לי,כדי לרומם את מצב רוחי.
אתמול קניתי לו צנצנת חדשה,גדולה יותר.בכל זאת הוא לא הדגיגון הקטן שהגיע אליי לפני חצי שנה.עכשיו הוא כבר דג זהב בוגר.
מיותר לציין שארוחת בוקר לא ממש הייתה באותו יום,וקפצנו ישר לקינוח.
אני חייב להיות כנה לרגע-עשיתי כבר הרבה דברים בחיים שלי,(בחורות)
אבל היא עשתה כל מיני פעלולים שלא ידעתי שאפשריים בכלל.
אם הייתי יוד שזה כך,הייתי "מבלה" בהלוויות הרבה יותר.
ממש,ממש נהנתי איתה,אבל משום מה להבדיל מבחורות אחרות,
היא דווקא נורא מיהרה לקום וללכת.
"אני נורא ממהרת,יש לי יום עמוס.היא תירצה.
וכך אחרי ארבע שעות של כייף,היא כבר הייתה בדרכה החוצה.
"רגע,איך אני משיג אותך"? שאלתי.
"זה המספר שלי",היא אמרה ושירבטה משהו על נייר שהיה מונח על השולחן.
כעבור שלושה ימים,הבנתי שהזקנה שעונה לי מהצד השני של הקו,כבר 8 שיחות רצופות,לא ממש מכירה את דניאל,והיא ממש קרובה להתלונן עליי במשטרה על הטרדה טלפונית.
הקטע הוא שבאמת נהנתי עם דניאל,וזה לא היה רק הסקס,היא היתה גם שנונה מאוד ומצחיקה,אז ניסיתי עוד מספר ימים להשיג את המספר האמיתי,אך הבחורה כאילו נעלמה מעל פני האדמה.
כל התקופה הזאת,היחיד שהיה שם כדי לשמוע את כל הקיטורים שלי זה יששכר.
הוא דאג להגיד לי מה שהוא תמיד אומר כשאני בדיכאון:
"בלופ..בלופ..בלופ..אכן פניני חוכמה.
כל הזמן הייתי שואל אותו:"מה עם שלושת המשאלות שהוא חייב לי בתור דג זהב"?
דווקא על השאלה הזו,הוא אף פעם לא ענה לי.
"הלו" עניתי לטלפון.
מהצד השני של הקו הייתה אמא שלי.שמעתי שהיא קצת נסערת.
"מותק אתה זוכר את דוד אלברט,שנפטר לפני שנה"? שאלה.
"כן אני זוכר. איך אפשר לשכוח את אותו היום",עניתי.
"אז אשתו לאה נפטרה היום".
אוווי,אני מאוד מצטער לשמוע..מתי ההלוויה"? שאלתי.
"היום" ענתה.
הבטתי לכיוונו של יששכר,ואני מוכן להישבע שראיתי
אותו מחייך חיוך קטן,קורץ לי ואומר:
"קיבלת את אחת משלושת המשאלות שלך......
(