היי, זה קטע מספר קטן שכתבתי, חחח לא הוא לא יצא לאור(:
כל פעם שהסימן הזה : ---, יופיע הוא חוזר בזמן ונזכר במה שהיה. מקווה שתהנו.
שעון חול\ פרק 1
אבי נהונה:
ילד. זאת המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל בחיים. אתה מקבל אותו כשהוא עוד זרע, זרע קטן. אט אט, הוא מצמיח שורשים ועלים, והופך לפרח יפהפה.
כל דבר, שמאיים על צמיחתו של הפרח שלך, על גדילתו הבריאה, על נפשו העדינה, על גופו השברירי של הילד שלך. גורם לך להיכנס לעמדת התקפה.
מספיק לך לראות קצת דם, חתך קטן, דמעה צלולה. כדי לרוץ לסופר פארם ולקנות לו בדחיפות פלסטר.
לעומת זאת, כשאתה נחתך מעט. אתה סתם שוטף את החתך מעט במים ולא שם לב לזה במהלך היום.
זה ההבדל בינך לבין הילד שלך. לא משנה בן כמה הוא.
כשיש לך ילד, פתאום כל דבר הכי קטן, נראה כגורם מאיים לאורך חיו של הילד שלך.
מדרגה רעועה. חלב מקולקל. נפילה קטנה. אופניים. אש. מסיבות.
כשאתה אוהב ילד, אתה אוהב אותו כל כך שאתה מוכן להקריב את החיים שלך בשבילו. שהרעיון שאתה תקבור אותו ולא הוא אותך, לא מסתדר לך במוח.
הילד, בדרכו שלו. חי בשבילך. מגשים את הדברים שאתה לא הגשמת, נופל במקומות שאתה לא נפלת, אוהב את הדברים שאתה לא הצלחת לאהוב.
הילד שלך, זה ההצלחה שלך.
אתה תמיד מסתיר את הפגמים שלו, ומתרברב בדברים שהוא טוב בהם. בדברים שהוא מצליח בהם.
חי נפשי! שאף אחד לא יעז לשמוע בכלל, שהילד שלך, המצליח הקטן שלך, לא הצליח במבחן במתמטיקה.
כולם חיבים לדעת ולשמוע, שהילד שלך, הוא הכי טוב מבין כל הכיתה בספורט.
אני עוצם את עיני, ונזכר בו. בכוכב שלי, בגאווה שלי, בכאב שלי. אני שונא להיזכר באותם רגעים האלה, שנראים לך כמו נצח, בבית החולים.
באותם רגעים האלו, שאתה לבד לגמרי. רק אתה והצל שלך.
אבל גם אם אני מדחיק אותם, זה לא מוחק אותם, הם עדיין קימים, עדיין שורפים.
---
אני עומד להתחרפן. אני עומד לקחת עציץ ולזרוק אותו על הראש של הדוקטור המעפן הזה.
כל הרופאים האלה, חושבים שהם אלוהים מינימום.
ברור, הילד שלהם הוא לא זה ששוכב במיטה הלבנה הזאת בין כל הילדים החולים.
עמליה עוברת בין הרופאים, מגישה להם טפסים ומחליפה איתם כמה מילים.
כמו תמיד, היא מנהלת את הכל.
"דוקטור, תגיד לי מה קורה כאן?" היא שואלת בדאגה גלויה. "אני לא מבינה למה יש לו כל פעם סחרחורת. הגננת אומרת שהוא הקיא דם. יש רגעים שהוא נראה כאילו הוא הולך להתעלף. מה יש לו?" היא לוחצת.
אני משקיף עליהם ממושבי המתכתי, סביב מיטתו של אביתר, רוכנות כמה אחיות ומודדות לו לחץ דם.
אני לא דואג. אסור לי לדאוג. בכלל, אין לי סיבה לדאוג. נכון?
קולו של הרופא, אפור ומחושב, מדאיג אותי עוד יותר.
"אנחנו עוד לא יודעים מה קורה, גברת נהונה. בבקשה, תשמרי על רוגע וסבלנות."
מערכת הכריזה של המיון, מבקשת שדוקטור שגב, יגש אל מחלקת הילדים.
דוקטור שגב כמובן, חוטף את ההזדמנות ומברך לשלום את עמליה. אבל עמליה, לא מתכוונת להניח לו לחמוק מבין אצבעותיה.
היא מניחה את כף ידה הרועדת על כתפו. "באמת?" היא מדברת בציניות. "אז, אתה מוכן בבקשה, להסביר לי למה הילד שלי עבר בדיקת עיניים באמצעות אופתלמוסקופ,
בדיקות שמיעה, בדיקות שרירי הפנים והבעות הפנים, תנועות לשון, בדיקת רפלקס הבליעה שלו, ועוד עשרות בדיקות שכוללות יכולת לחוש דקירת סכין, להבדיל בין חום וקור ולזהות חפצים מוכרים כמו מטבעות, שלא לדבר על-"
סבלנותו של דוקטור שגב פוקעת. "גברת עמליה, אין צורך שתמני לי את כל הבדיקות שעבר בנך," עשה בידו תנועת ביטול. "כרגע, אנחנו עוד מבררים. אני לא רוצה להגיד סתם עד שלא נגיע לבעיה המדויקת."
עמליה נאנחה. "בסדר. בטוח שאין שום דבר מדויק שאתה יכול להגיד לי? כל דבר?" התחננה לפיסת מידע.
דוקטור שגב הזיז את ראשו מצד אל צד לשלילה, הסתובב לאחור, ושלח מבט אחרון אל פניה המיואשות של עמליה.
אילו רק ידעתי, כמה מבט אחד שווה אלף מילים. אילו רק הבנתי אז, שמבטים יכולים לדבר.
---
יש לי כל כך הרבה חורים בזיכרונות האלו. הם התרחשו לפני כל כך הרבה שנים, הרבה זמן לפני שאופק נולדה.
אופק מתישבת לידי על הספה בסלון, היא מחזיקה בין שתי כפות ידיה צלחת לבנה ועגולה, מלאת דגני בוקר.
לפחות היא אוכלת...
"הי," אני מנסה לדבר איתה. "איך האוכל? יאמי, יאמי, יאמי!" אני מחקה קול של ילד קטן ומתלהב.
מי היה מאמין שיבוא יום ויהיה לי כל כך קשה לדבר עם הילדים שלי.
הם גדלו כל כך. כאילו אף פעם לא היו ילדים. כאילו אף פעם לא נתנו להם להיות ילדים.
אופק מדליקה את הטלויזיה בחולמניות, מזפזפת בערוצים.
"אז..." אני אומר בקול רציני. "כבר ראית איך נראה יואב תאודור מנדלסון השלישי?" אני שואל.
היא מפלבלת בעיניה. "כן, הוא מופיע במגזין האופנה לאישה, בין הגברים המבוקשים." היא אומרת וסוגרת את השיחה כך.
מה שגורם לי לעוד זיכרון לעלות במוחי.
---
לאחר כמה ימים, אנחנו מגיעים אל משרדו של דוקטור שגב. אני מביט בו במבט מלא סקרנות. והוא מחזיר לי מבט מלא רחמים עצורים.
אני מרגיש רע כבר עכשיו, אני לא חושב שאני יכול לעמוד בזה, אני לא חושב שאני רוצה לעמוד בזה.
דוקטור שגב, הוא הבן אדם, שברגע אחד, במילה אחת, בשניה אחת, הוא יכול לגרום לכל המגדלים שבניתי באוויר, להתמוטט על הידים שלי.
הוא יכול להיות הבן אדם, שברגע אחד, ישאוב ממני כל חשק קטן לחיים, לאהבה, לרגשות, לשמחה.
"טוב," אמר בקול מעודד, שלא מעודד אותי בכלל! "גברת נהונה, האם את מבינה למה ביקשנו מאביתר להישאר בחוץ ולחכות לכם?" הוא שאל.
תמיד, תמיד, אבל תמיד זאת חייבת להיות היא. תמיד חיבים לפנות אליה. לכל הרוחות, אני גם ההורה שלו!
עמליה מהנהנת. "אתה רוצה לדבר איתנו בפרטיות על דברים שאתה לא רוצה
שאביתר יחשף אליהם," משיבה בקול יבש.
נו כבר. תדבר יא זקן מסריח.
דוקטור שגב מהנהן קלות, מושך את התיק של אביתר, מרפרף על כמה דפים ואז מפנה את מבטו אלינו.
"יש לאביתר לוקמיה," הוא אומר בקול חסר הבעה ורגש. המילים, לא מחלחלות בתוכי.
אני שותק, אפילו עכשיו, כשהיא בהלם, עמליה לוקחת פיקוד:
"לו-לוקמיה..." היא חוזרת אחריו כמו תוכי. "מה זה לוקמיה?"
במוחי, עולה התמונה של בני בן ה - 3 תלתליו הבלונדינים והרכים שסיפרנו לא מזמן.
עיניו הכחולות שאפשר לראות את הים נשפך מהן. ילד כזה, שופע חיים ושמחה, מתרוצץ ושובב. לא יכול להיות חולה...
דוקטור שגב משיב בדיוק כמו שמשיב רובוט. "לוקמיה היא סרטן הדם."
המילה סרטן פושטת את עורי, שורפת את בשרי וחותכת את אברי אחד אחרי אחד.
משאירה אותי עירום לגמרי, בלי יכולת להילחם או להתמודד, בקרב שלי מולה.
עמליה, עוברת לדבר במונחים פחות מעודדים. פחות אופטימים.
עמליה פותחת את שפתיה כדי להוציא מילה מפיה. שפתיה מתעוותות והיא שולחת מבט עגמומי לעבר הרופא, כאילו הוא אשם בכך שהיא בכלל צריכה להגיד את המשפט הזה. "כמה זמן?!" היא פולטת את זה בחצי זעקה.
זמן?
הדוקטור מרכין את ראשו אל השולחן, נמנע מלהביט בי ובעמליה. "אני לא יודע בדיוק. המחלה התגלתה בשלב מאוד מאוחר, היא כבר התפשטה בכל תאי העור, אני לא יודע בדיוק כמה זמן יקח עד שכל גופו של אביתר יקרוס. לצערי, אני אפילו לא חושב שכימותרפיה יכולה לעזור. האיברים שלו כבר קורסים... לא יעבור זמן רב עד שהוא יתחיל להקיא דם. אני ממליץ להעביר אותו בינתיים למחלקת האונקולוגיה."
הוא מדבר יותר מדי מהר, אני לא בטוח שאני שומע ברור. אני עוקב אחרי תנועות השפתיים שלו, אבל זה עדיין לא נתפס לי במוח.
הילד שלי חולה? אני הולך לקבור את הילד שלי? זה לא יכול להיות - אלוהים. לא.
אני מרגיש כאילו כל רגע, אני הולך להישבר על השולחן. אני לא חושב שאני בכלל בן אדם. אני חושב שאני עשוי מאוויר, אני כמו העננים. אני עומד להתאדות עוד מעט.
"כמה זמן? דוקטור, כמה זמן לכל הרוחות?!" עמליה מאבדת שליטה. דמעות מתחילות לנזול מעיניה חסרות ההבעה.
אני חושב שהיא תתפורר מולי, פתאום היא כבר לא כל כך חזקה ויציבה כמו שחשבתי שהיא. פתאום היא נראת לי דווקא די טעימה, בכל זאת, מי לא אוהב עוגיה?
אני רוצה לאטום את האוזניים שלי לנצח. אני נזכר במשחקי המחבואים שאני ואביתר היינו מנהלים כשלא הייתי בישיבות בכנסת. תמיד הייתי שוכח, כמה זמן צריך לספור לו. הוא תמיד היה מזכיר לי מחדש, שהזמן לא חשוב, רק המחבוא חשוב.
ואני לא הייתי מבין למה הוא מתכוון. היום אני מבין. היום, אני רוצה לרוץ ולהתחבא מתחת לשולחן של הרופא המחורבן הזה, ולתת לזמן לקפוא ככה שהילד שלי, יחיה לנצח.
---
אני דוחק את הזיכרון הזה לקצה האפל במוחי. אני לא ממש רוצה להיזכר בזה.
הכאב שהרגשתי באותה התקופה, היה יותר מדי גדול ללב אחד קטן שגם ככה חצי ממנו אבן.
"אז. את יודעת שדיברנו עם משפחת מנדלסון והם רוצים לקבוע תאריך לחתונה?" אני מעדכן אותה כבדרך אגב.
היא מביטה בי במבט חסר רגשות. "תעזוב אותי, בסדר?!"
אני מתרגז. "למה את חיבת להיות איתי כזאת חסרת רגשות? למה אני מרגיש שאני מדבר אל בן אדם שלא מרגיש אלי כלום חוץ משנאה?" אני שואל בכעס.
היא מחייכת אל הטלויזיה. "ככה אתה לימדת אותי להיות. כמו בובה."
---
"תיזהר על הילד!" קוראת עמליה דרך המטבח סתם כבדרך אגב. כאילו שהיא לא מציצה אלינו כל שתי שניות כדי לראות שהילד שלה לא הפך להיות שלד מהלך.
מרוב רגשות אשמה ובלבול, יצאתי שלוש שעות קודם מהישיבה וביקשתי מטלי שתבטל לי את כל הפגישות להיום. אחר כך, רצתי אל חנות הצעצועים וקניתי עשרות צעצועים לאביתר.
עבר חודש וחצי מאז שאובחן אביתר לראשונה כחולה לוקמיה במצב בינוני עד קשה.
כל יום, הוא הולך לבית החולים ומקבל תרומה נכבדת של תאי עור בריאים הנלחמים בחולים. רק ככה, אנחנו משאירים אותו בחיים.
הרופא אומר שכבר אין הרבה תקווה, אבל אני ועמליה מסרבים להאמין בזה.
אביתר, משחק בעשרות הצעצועים הסטירלים שהוא קיבל, אני חושב שהוא חושב שיש לו יום הולדת או משהו כזה.
איך אני יכול להסביר ליצור הקטן הזה, שהוא כבר לא יחגוג ימי הולדת?
כשאני חושב על זה שאני כבר לא אזכה לתת לו עוד מתנות, אני נתקף חנק בגרון ומסית את מבטי אל אביתר. אני רוצה לנצל כל שניה שיש לי, כדי להביט בו.
הפנים שלו חיוורות, העינים שלו שקועות, הידים שלו הן כמו שני חוטי צמר דקים. לפעמים אני חושב שמישהו יכול לקחת מספרים ולגזור לו אותן בטעות.
"אבא," הוא אומר בקול השמח שלו. "אתה חושב שיבוא יום, ואני אוכל לעמוד בלי לזוז ובלי לנשום כמו הבובות האלה?" הוא שואל בהתרגשות מעורבבת בתקווה.
אני מתאמץ לבלוע את הגוש המכוער הזה שנתקע לי בגרון. הדמעות מאיימות לפרוץ כל רגע.
עמליה, שהסתכלה עלינו כל הזמן הזה מבעד למטבח, קופאת לרגלי שאלתו התמימה של אביתר. מביטה במבט נטול הבעה בילדנו, ואז פורצת בבכי ונעלמת משדה הראייה שלנו.
אביתר, כבר שכח את שאלתו וחזר לשחק בצעצועים שלו.
אבל אני לא שכחתי. ולכן אני אומר בקול שקט, שרק אני יכול לשמוע אותו. "כן. אתה תיהיה בדיוק כמוהן, קבור באדמה הקרה, בפנים של בובה." אני רועד כשאני מדמיין את גופו הקטן עטוף בשקית שחורה וחונקת, ואז, אני מורה לאחת מהעוזרות שלנו להשגיח עליו ומסתגר בשירותים. לבכות עם עצמי.
---
אני מנסה לחשוב, איך הגענו למצב הזה. אני יושב ליד הבת שלי, ליד הבשר שלי, ליד הדבר שאני אמור לאהוב הכי בעולם הזה. ואני לא מרגיש איך אהבה זורמת לי בעורקים.
למה, אנחנו כהורים, חייבים לאהוב אותם רק כשהם מתים? רק כשהם חומקים מבין אצבעותינו?
---
אני חושב שהרגלים שלי הולכות ליפול לבד. עד מתי זה ימשך? האם אין לסיוט הזה סוף?
למה, למה מכל הילדים בעולם, על הילד שלי נפלה הקללה הזאת?
אני מסלק קצוות שערה מיותרת ממצחו של אביתרי. הוא כל כך שליו כשהוא לא בהכרה.
הוא מונשם, הילד שלי מונשם. הילד שלי, מוחזק על ידי מכונה מחורבנת. בלי המכונה המחורבנת הזאת, הילד שלי מת.
בחיים שלי לא חשבתי, שכל החיים שלי, תלוים במכונה מחורבנת.
מה יקרה אם תיהיה הפסקת חשמל כללית בבית החולים?
מה יקרה אם בלילה יבואו מתאבדים אל בית החולים ויחליטו לפוצץ אותו?
מה יקרה אם הילד שלי יתפורר לי בידים? מה יקרה עם העינים שלו יתגלגלו לאחור כמו בסרטים?
אלוהים אדירים. תהרוג אותי. בבקשה, אני מבקש ממך עכשיו, תהרוג אותי עכשיו. שום דבר כבר לא מעניין אותי. רק תהרוג אותי. תיתן לי להיות איתי, בכל מקום אשר הוא
ילך.
אני אוהב אותו. אני מרגיש את זה בכל חלק בגוף שלי. אני אוהב אותו יותר ממה שאני אוהב את החיים המזוינים שלי.
אני מצטער, אני מצטער! אני מצטער שהייתי חייב להבין את זה רק ברגעים האלו.
אני מצטער, שהילד שלי היה צריך לעבור את כל זה כדי שאני אבין שלחיים שלי אין משמעות בלי החיוך שלו בבוקר.
עמליה יושבת בצד, היא מעמידה פנים שהיא קוראת ספר, ומסתגרת מהעולם שבחוץ.
אני שומע צעדים במסדרון. ואני מביט בחוסר עניין בחבורת הגברים המקריחים בחלוקיהם הלבנים, המתקרבים אל חדרינו.
אני קם על רגלי כשאני רואה שהם נכנסים לחדרנו.
עמליה, מורידה את הספר מעט, כך שנוכל לראות את עיניה. היא נראת כל כך עייפה. כל כך לא איתנו. היא, כמו אביתר, בעולם אחר.
הרופאים המקריחים מדדים לכיווננו. "שלום משפחת נהונה," הם מברכים אותנו לשלום. אני מחזיר להם מבט קצר, גופי מתקשח.
עמליה מהנהנת לשלום.
"מה שלומכם?" שואלים הרופאים בחלוקיהם הלבנים. אני מסית את מבטי אל אביתר ומבין שצבע עורו, חיוור לא פחות מצבע חלוקיהם.
עמליה מתפרצת לפתע. "אין ממש שינוי, הדופק שלו קצת ירד הבוקר. אבל הצלחנו לאזן אותו טיפה, החום שלו עלה הבוקר ל - 40.1 מעלות. האחיות הצליחו להו-" עמליה מפסיקה לדבר כשהיא מבחינה במבט הנבוך של הרופאים.
"התכוונו אליכם, גברת נהונה." אומר בשקט רופא כהה עור. "הגענו לפה כדי לדבר איתכם על אביתר נהונה."
אני רוצה שהם ישתקו. אני רוצה לחנוק אותם ולהגיד להם שאני לא רוצה לדבר, שאני רוצה שהם יפסיקו לדבר ויתחילו לעשות משהו כדי להציל לי את הילד! אבל אני יודע שהם עושים כמיטב יכולתם כנגד המחלה הסופנית הזאת.
עמליה מסמיקה כמו עגבניה ומניחה את הספר שעד עכשיו קראה אותו על הרצפה.
"בסדר," היא אומרת בקול מת. "על מה אתם רוצים שנדבר?" היא ניגשת לעניין במין קול מתקיף כמו נמרה המגנה על גוריה.
דוקטור שגב, מפלס את דרכו בין הרופאים הבחירים ומהנהן קצרות לשלום. "תראו.
אני יודע כמה שזה קשה בשבילכם. אבל אביתר נמצא בסיטואציה הנקראת מוות קליני. הגוף שלו עוד חי, אבל המוח שלו כבר לא מתפקד. במילים אחרות? מת. לצערי, אביתר כבר לעולם לא יתאושש מזה. הלוקמיה תמוטט את גופו כל רגע. ולכן, מאחר וישנם איברים משמעותיים בגופו, שעוד לא נגועים במחלה הזאת, כמו הכליות, הריאות, המרפקים, ועוד כמה... רצינו לבקש ממכם לשקול לתרום איברים לאנשים שבאמת צריכים אותם. וכמו כן, לדבר איתכם על..." הוא גמגם טיפה, מביט בחבריו לעבודה במבט מלא משמעות. "לנתק את אביתר ממכונת ההנשמה."
אני עומד לפרוץ בבכי כל רגע, האף שלי ממש מעקצץ, אני רואה מטושטש, הפה שלי מעט מתעוות. אלו התסמינים לבכי אצלי.
אני מרגיש כמו אש הדולקת בל"ג בעומר באיזה חוף ים. תחילה, היא גודלת, ניזונה מהקרשים, בעוד הילדים מרקדים סביבה ושרים את שירי החג. היא מביטה בילדים המתכוננים לזרוק עליה נוזל מבקבוקים. היא חושבת שזה דלק, שיעזור לה לגדול ולכסות שטח נרחב יותר.. אבל בעצם זה מים. מה שהיא לא יודעת, זה שהמים יכבו אותה עד עפר. ושלילדים האלה, שהדליקו אותה ושמחו איתה, לא יהיה אכפת בשיט כשהם יעזבו את חוף הים עם מרשמלו צלוי.
כפות ידי נסגרות לאגרופים ובפעם הראשונה בחיים שלי, בלי לחשוב, אני עושה רק מה שאני מרגיש - אני מנתר כמו פנתר וקופץ בלי רחמים על דוקטור שגב. אגרופי הולמים בבטנו השמנמנה והרכה, בעודו צועק שאני אעזוב אותו.
רק אחרי כמה שניות, כשמפרידים ביננו הרופאים ועמליה כורכת את זרועתיה הארוכות סביב בטני ומונעת ממני להתנפל עליו בעזרת כמה מילים מרגיעות. אני נרגע קצת.
דוקטור שגב לעומת זאת, לא מוכן לוותר. "מה אתה חושב שאתה עושה? אבי, אני
עשיתי כל מה שיכולתי בשביל הילד שלך, וככה אתה מודה לי?" צועק לעברי כשחבריו לעבודה מרסנים גם אותו.
רופא אחר לידו, שולח מבט מזהיר לעברו וממלמל כמה מילים לא ברורות בעיצומה של האש. "אחי, תירגע. אתה עובר על כל חוקי האתיקה המנימלים של כל רופא שמחשיב את עצמו לרופא. הבן אדם הולך לאבד את הילד שלו, אין לך רחמים עליו? תעזוב אותו!"
הרגשתי איך הרצון לבכות גובר בתוכי. לא היה אכפת לי אם הוא אמר את זה בכוונה טובה או לא.
"י'חתיכת בן זונה מסריח," קיללתי. משתחרר מלפיתתה של עמליה המתחננת שארסן את עצמי.. "אני לא צריך את הרחמים של אף אחד ממכם! אתם סתם רופאים מטומטמים! אני לא... אני..." החלתי לבכות כשבהיתי בדמותו הנעלמת של אביתר. "אני לא צריך את הרחמים שלכם!" המשכתי לצעוק, פחות חלש. "הילד שלי. הילד שלי יחיה עד 120 כלומניקים עלובים שכמותכם! רופאים בנעל שלי! רוצח.. רוצחים-" הפסקתי לדבר, כשהבחנתי שהמיטה של אביתר רועדת. הרמתי את מבטי אל גופו המפרכס. קצף מוזר נפלט מפיו וחזהו החל לקפץ.
התמוטטתי על הרצפה, ידעתי שזה הסוף, בעוד עמליה צורחת על מיטתו שיתעורר, בעוד הרופאים מנסים לעשות לו החייאה. אני ידעתי שזה הסוף שלו. שעון החול של הבובה שלי, נגמר.
---
אגלי זיעה נוצרים במצחי כשהזיכרונות האלה מוקרנים במוחי. כמו סרט נע.
כמו סרט חי.
אני לא רוצה להרגיש את אותו הרגשה איומה שהרגשתי כשעברתי את זה,
אני לא רוצה להרגיש מת. אני לא רוצה להרגיש את הפחד מהבדידות עוד פעם.
אני לא רוצה לבלות עוד ערבים ריקים בבכי מול הקבר שלו.
ולכן, עמליה ואני, לעולם לא סיפרנו לאוהד ולאופק, שכיום, היה אמור להיות להם אח בין בערך 28. לא סיפרנו להם אף פעם, שהיה להם אח, ששעון החול שלו אזל בטרם עת.
אופק בוהה בי כאילו אני פריק מוחלט. מה שלא ממש משפר את הרגשתי.
"היה לך דזה וו, או משהו כזה?" היא שואלת ומנסה להסתיר את דאגתה.
אני מתקרב אל בתי, ולא מרגיש כלום. אני לא מרגיש אהבה, אני לא מרגיש רצון לגעת בה, לחבק אותה, לדעת מי היא, מה היא אוהבת לעשות. מאז אביתר, לא הרגשתי יותר כלום.
היא מתרחקת אוטומטית, ממשיכה לבהות במסך הטלויזיה.
אני מכחכח בגרוני. "אופק, אני לא רוצה לאבד אותך," אני מתוודה ומביט בה במבוכה. אני לא רגיל להביע רגשות.
אופק מזפזפת בערוצי הטלויזיה, דוחפת חופן דגנים לפיה ומזמזמת שיר מוכר.
ואז, כשאני חושב שהיא החליטה להתעלם מהשאלה שלי או שהיא בכלל לא שמעה אותה, אני שומע את קולה החלוש, צורב בבשרי המת:
"אבא," היא אומרת. "אי אפשר לאבד, את מה שלא היה לך אף פעם."
כל פעם שהסימן הזה : ---, יופיע הוא חוזר בזמן ונזכר במה שהיה. מקווה שתהנו.
שעון חול\ פרק 1
אבי נהונה:
ילד. זאת המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל בחיים. אתה מקבל אותו כשהוא עוד זרע, זרע קטן. אט אט, הוא מצמיח שורשים ועלים, והופך לפרח יפהפה.
כל דבר, שמאיים על צמיחתו של הפרח שלך, על גדילתו הבריאה, על נפשו העדינה, על גופו השברירי של הילד שלך. גורם לך להיכנס לעמדת התקפה.
מספיק לך לראות קצת דם, חתך קטן, דמעה צלולה. כדי לרוץ לסופר פארם ולקנות לו בדחיפות פלסטר.
לעומת זאת, כשאתה נחתך מעט. אתה סתם שוטף את החתך מעט במים ולא שם לב לזה במהלך היום.
זה ההבדל בינך לבין הילד שלך. לא משנה בן כמה הוא.
כשיש לך ילד, פתאום כל דבר הכי קטן, נראה כגורם מאיים לאורך חיו של הילד שלך.
מדרגה רעועה. חלב מקולקל. נפילה קטנה. אופניים. אש. מסיבות.
כשאתה אוהב ילד, אתה אוהב אותו כל כך שאתה מוכן להקריב את החיים שלך בשבילו. שהרעיון שאתה תקבור אותו ולא הוא אותך, לא מסתדר לך במוח.
הילד, בדרכו שלו. חי בשבילך. מגשים את הדברים שאתה לא הגשמת, נופל במקומות שאתה לא נפלת, אוהב את הדברים שאתה לא הצלחת לאהוב.
הילד שלך, זה ההצלחה שלך.
אתה תמיד מסתיר את הפגמים שלו, ומתרברב בדברים שהוא טוב בהם. בדברים שהוא מצליח בהם.
חי נפשי! שאף אחד לא יעז לשמוע בכלל, שהילד שלך, המצליח הקטן שלך, לא הצליח במבחן במתמטיקה.
כולם חיבים לדעת ולשמוע, שהילד שלך, הוא הכי טוב מבין כל הכיתה בספורט.
אני עוצם את עיני, ונזכר בו. בכוכב שלי, בגאווה שלי, בכאב שלי. אני שונא להיזכר באותם רגעים האלה, שנראים לך כמו נצח, בבית החולים.
באותם רגעים האלו, שאתה לבד לגמרי. רק אתה והצל שלך.
אבל גם אם אני מדחיק אותם, זה לא מוחק אותם, הם עדיין קימים, עדיין שורפים.
---
אני עומד להתחרפן. אני עומד לקחת עציץ ולזרוק אותו על הראש של הדוקטור המעפן הזה.
כל הרופאים האלה, חושבים שהם אלוהים מינימום.
ברור, הילד שלהם הוא לא זה ששוכב במיטה הלבנה הזאת בין כל הילדים החולים.
עמליה עוברת בין הרופאים, מגישה להם טפסים ומחליפה איתם כמה מילים.
כמו תמיד, היא מנהלת את הכל.
"דוקטור, תגיד לי מה קורה כאן?" היא שואלת בדאגה גלויה. "אני לא מבינה למה יש לו כל פעם סחרחורת. הגננת אומרת שהוא הקיא דם. יש רגעים שהוא נראה כאילו הוא הולך להתעלף. מה יש לו?" היא לוחצת.
אני משקיף עליהם ממושבי המתכתי, סביב מיטתו של אביתר, רוכנות כמה אחיות ומודדות לו לחץ דם.
אני לא דואג. אסור לי לדאוג. בכלל, אין לי סיבה לדאוג. נכון?
קולו של הרופא, אפור ומחושב, מדאיג אותי עוד יותר.
"אנחנו עוד לא יודעים מה קורה, גברת נהונה. בבקשה, תשמרי על רוגע וסבלנות."
מערכת הכריזה של המיון, מבקשת שדוקטור שגב, יגש אל מחלקת הילדים.
דוקטור שגב כמובן, חוטף את ההזדמנות ומברך לשלום את עמליה. אבל עמליה, לא מתכוונת להניח לו לחמוק מבין אצבעותיה.
היא מניחה את כף ידה הרועדת על כתפו. "באמת?" היא מדברת בציניות. "אז, אתה מוכן בבקשה, להסביר לי למה הילד שלי עבר בדיקת עיניים באמצעות אופתלמוסקופ,
בדיקות שמיעה, בדיקות שרירי הפנים והבעות הפנים, תנועות לשון, בדיקת רפלקס הבליעה שלו, ועוד עשרות בדיקות שכוללות יכולת לחוש דקירת סכין, להבדיל בין חום וקור ולזהות חפצים מוכרים כמו מטבעות, שלא לדבר על-"
סבלנותו של דוקטור שגב פוקעת. "גברת עמליה, אין צורך שתמני לי את כל הבדיקות שעבר בנך," עשה בידו תנועת ביטול. "כרגע, אנחנו עוד מבררים. אני לא רוצה להגיד סתם עד שלא נגיע לבעיה המדויקת."
עמליה נאנחה. "בסדר. בטוח שאין שום דבר מדויק שאתה יכול להגיד לי? כל דבר?" התחננה לפיסת מידע.
דוקטור שגב הזיז את ראשו מצד אל צד לשלילה, הסתובב לאחור, ושלח מבט אחרון אל פניה המיואשות של עמליה.
אילו רק ידעתי, כמה מבט אחד שווה אלף מילים. אילו רק הבנתי אז, שמבטים יכולים לדבר.
---
יש לי כל כך הרבה חורים בזיכרונות האלו. הם התרחשו לפני כל כך הרבה שנים, הרבה זמן לפני שאופק נולדה.
אופק מתישבת לידי על הספה בסלון, היא מחזיקה בין שתי כפות ידיה צלחת לבנה ועגולה, מלאת דגני בוקר.
לפחות היא אוכלת...
"הי," אני מנסה לדבר איתה. "איך האוכל? יאמי, יאמי, יאמי!" אני מחקה קול של ילד קטן ומתלהב.
מי היה מאמין שיבוא יום ויהיה לי כל כך קשה לדבר עם הילדים שלי.
הם גדלו כל כך. כאילו אף פעם לא היו ילדים. כאילו אף פעם לא נתנו להם להיות ילדים.
אופק מדליקה את הטלויזיה בחולמניות, מזפזפת בערוצים.
"אז..." אני אומר בקול רציני. "כבר ראית איך נראה יואב תאודור מנדלסון השלישי?" אני שואל.
היא מפלבלת בעיניה. "כן, הוא מופיע במגזין האופנה לאישה, בין הגברים המבוקשים." היא אומרת וסוגרת את השיחה כך.
מה שגורם לי לעוד זיכרון לעלות במוחי.
---
לאחר כמה ימים, אנחנו מגיעים אל משרדו של דוקטור שגב. אני מביט בו במבט מלא סקרנות. והוא מחזיר לי מבט מלא רחמים עצורים.
אני מרגיש רע כבר עכשיו, אני לא חושב שאני יכול לעמוד בזה, אני לא חושב שאני רוצה לעמוד בזה.
דוקטור שגב, הוא הבן אדם, שברגע אחד, במילה אחת, בשניה אחת, הוא יכול לגרום לכל המגדלים שבניתי באוויר, להתמוטט על הידים שלי.
הוא יכול להיות הבן אדם, שברגע אחד, ישאוב ממני כל חשק קטן לחיים, לאהבה, לרגשות, לשמחה.
"טוב," אמר בקול מעודד, שלא מעודד אותי בכלל! "גברת נהונה, האם את מבינה למה ביקשנו מאביתר להישאר בחוץ ולחכות לכם?" הוא שאל.
תמיד, תמיד, אבל תמיד זאת חייבת להיות היא. תמיד חיבים לפנות אליה. לכל הרוחות, אני גם ההורה שלו!
עמליה מהנהנת. "אתה רוצה לדבר איתנו בפרטיות על דברים שאתה לא רוצה
שאביתר יחשף אליהם," משיבה בקול יבש.
נו כבר. תדבר יא זקן מסריח.
דוקטור שגב מהנהן קלות, מושך את התיק של אביתר, מרפרף על כמה דפים ואז מפנה את מבטו אלינו.
"יש לאביתר לוקמיה," הוא אומר בקול חסר הבעה ורגש. המילים, לא מחלחלות בתוכי.
אני שותק, אפילו עכשיו, כשהיא בהלם, עמליה לוקחת פיקוד:
"לו-לוקמיה..." היא חוזרת אחריו כמו תוכי. "מה זה לוקמיה?"
במוחי, עולה התמונה של בני בן ה - 3 תלתליו הבלונדינים והרכים שסיפרנו לא מזמן.
עיניו הכחולות שאפשר לראות את הים נשפך מהן. ילד כזה, שופע חיים ושמחה, מתרוצץ ושובב. לא יכול להיות חולה...
דוקטור שגב משיב בדיוק כמו שמשיב רובוט. "לוקמיה היא סרטן הדם."
המילה סרטן פושטת את עורי, שורפת את בשרי וחותכת את אברי אחד אחרי אחד.
משאירה אותי עירום לגמרי, בלי יכולת להילחם או להתמודד, בקרב שלי מולה.
עמליה, עוברת לדבר במונחים פחות מעודדים. פחות אופטימים.
עמליה פותחת את שפתיה כדי להוציא מילה מפיה. שפתיה מתעוותות והיא שולחת מבט עגמומי לעבר הרופא, כאילו הוא אשם בכך שהיא בכלל צריכה להגיד את המשפט הזה. "כמה זמן?!" היא פולטת את זה בחצי זעקה.
זמן?
הדוקטור מרכין את ראשו אל השולחן, נמנע מלהביט בי ובעמליה. "אני לא יודע בדיוק. המחלה התגלתה בשלב מאוד מאוחר, היא כבר התפשטה בכל תאי העור, אני לא יודע בדיוק כמה זמן יקח עד שכל גופו של אביתר יקרוס. לצערי, אני אפילו לא חושב שכימותרפיה יכולה לעזור. האיברים שלו כבר קורסים... לא יעבור זמן רב עד שהוא יתחיל להקיא דם. אני ממליץ להעביר אותו בינתיים למחלקת האונקולוגיה."
הוא מדבר יותר מדי מהר, אני לא בטוח שאני שומע ברור. אני עוקב אחרי תנועות השפתיים שלו, אבל זה עדיין לא נתפס לי במוח.
הילד שלי חולה? אני הולך לקבור את הילד שלי? זה לא יכול להיות - אלוהים. לא.
אני מרגיש כאילו כל רגע, אני הולך להישבר על השולחן. אני לא חושב שאני בכלל בן אדם. אני חושב שאני עשוי מאוויר, אני כמו העננים. אני עומד להתאדות עוד מעט.
"כמה זמן? דוקטור, כמה זמן לכל הרוחות?!" עמליה מאבדת שליטה. דמעות מתחילות לנזול מעיניה חסרות ההבעה.
אני חושב שהיא תתפורר מולי, פתאום היא כבר לא כל כך חזקה ויציבה כמו שחשבתי שהיא. פתאום היא נראת לי דווקא די טעימה, בכל זאת, מי לא אוהב עוגיה?
אני רוצה לאטום את האוזניים שלי לנצח. אני נזכר במשחקי המחבואים שאני ואביתר היינו מנהלים כשלא הייתי בישיבות בכנסת. תמיד הייתי שוכח, כמה זמן צריך לספור לו. הוא תמיד היה מזכיר לי מחדש, שהזמן לא חשוב, רק המחבוא חשוב.
ואני לא הייתי מבין למה הוא מתכוון. היום אני מבין. היום, אני רוצה לרוץ ולהתחבא מתחת לשולחן של הרופא המחורבן הזה, ולתת לזמן לקפוא ככה שהילד שלי, יחיה לנצח.
---
אני דוחק את הזיכרון הזה לקצה האפל במוחי. אני לא ממש רוצה להיזכר בזה.
הכאב שהרגשתי באותה התקופה, היה יותר מדי גדול ללב אחד קטן שגם ככה חצי ממנו אבן.
"אז. את יודעת שדיברנו עם משפחת מנדלסון והם רוצים לקבוע תאריך לחתונה?" אני מעדכן אותה כבדרך אגב.
היא מביטה בי במבט חסר רגשות. "תעזוב אותי, בסדר?!"
אני מתרגז. "למה את חיבת להיות איתי כזאת חסרת רגשות? למה אני מרגיש שאני מדבר אל בן אדם שלא מרגיש אלי כלום חוץ משנאה?" אני שואל בכעס.
היא מחייכת אל הטלויזיה. "ככה אתה לימדת אותי להיות. כמו בובה."
---
"תיזהר על הילד!" קוראת עמליה דרך המטבח סתם כבדרך אגב. כאילו שהיא לא מציצה אלינו כל שתי שניות כדי לראות שהילד שלה לא הפך להיות שלד מהלך.
מרוב רגשות אשמה ובלבול, יצאתי שלוש שעות קודם מהישיבה וביקשתי מטלי שתבטל לי את כל הפגישות להיום. אחר כך, רצתי אל חנות הצעצועים וקניתי עשרות צעצועים לאביתר.
עבר חודש וחצי מאז שאובחן אביתר לראשונה כחולה לוקמיה במצב בינוני עד קשה.
כל יום, הוא הולך לבית החולים ומקבל תרומה נכבדת של תאי עור בריאים הנלחמים בחולים. רק ככה, אנחנו משאירים אותו בחיים.
הרופא אומר שכבר אין הרבה תקווה, אבל אני ועמליה מסרבים להאמין בזה.
אביתר, משחק בעשרות הצעצועים הסטירלים שהוא קיבל, אני חושב שהוא חושב שיש לו יום הולדת או משהו כזה.
איך אני יכול להסביר ליצור הקטן הזה, שהוא כבר לא יחגוג ימי הולדת?
כשאני חושב על זה שאני כבר לא אזכה לתת לו עוד מתנות, אני נתקף חנק בגרון ומסית את מבטי אל אביתר. אני רוצה לנצל כל שניה שיש לי, כדי להביט בו.
הפנים שלו חיוורות, העינים שלו שקועות, הידים שלו הן כמו שני חוטי צמר דקים. לפעמים אני חושב שמישהו יכול לקחת מספרים ולגזור לו אותן בטעות.
"אבא," הוא אומר בקול השמח שלו. "אתה חושב שיבוא יום, ואני אוכל לעמוד בלי לזוז ובלי לנשום כמו הבובות האלה?" הוא שואל בהתרגשות מעורבבת בתקווה.
אני מתאמץ לבלוע את הגוש המכוער הזה שנתקע לי בגרון. הדמעות מאיימות לפרוץ כל רגע.
עמליה, שהסתכלה עלינו כל הזמן הזה מבעד למטבח, קופאת לרגלי שאלתו התמימה של אביתר. מביטה במבט נטול הבעה בילדנו, ואז פורצת בבכי ונעלמת משדה הראייה שלנו.
אביתר, כבר שכח את שאלתו וחזר לשחק בצעצועים שלו.
אבל אני לא שכחתי. ולכן אני אומר בקול שקט, שרק אני יכול לשמוע אותו. "כן. אתה תיהיה בדיוק כמוהן, קבור באדמה הקרה, בפנים של בובה." אני רועד כשאני מדמיין את גופו הקטן עטוף בשקית שחורה וחונקת, ואז, אני מורה לאחת מהעוזרות שלנו להשגיח עליו ומסתגר בשירותים. לבכות עם עצמי.
---
אני מנסה לחשוב, איך הגענו למצב הזה. אני יושב ליד הבת שלי, ליד הבשר שלי, ליד הדבר שאני אמור לאהוב הכי בעולם הזה. ואני לא מרגיש איך אהבה זורמת לי בעורקים.
למה, אנחנו כהורים, חייבים לאהוב אותם רק כשהם מתים? רק כשהם חומקים מבין אצבעותינו?
---
אני חושב שהרגלים שלי הולכות ליפול לבד. עד מתי זה ימשך? האם אין לסיוט הזה סוף?
למה, למה מכל הילדים בעולם, על הילד שלי נפלה הקללה הזאת?
אני מסלק קצוות שערה מיותרת ממצחו של אביתרי. הוא כל כך שליו כשהוא לא בהכרה.
הוא מונשם, הילד שלי מונשם. הילד שלי, מוחזק על ידי מכונה מחורבנת. בלי המכונה המחורבנת הזאת, הילד שלי מת.
בחיים שלי לא חשבתי, שכל החיים שלי, תלוים במכונה מחורבנת.
מה יקרה אם תיהיה הפסקת חשמל כללית בבית החולים?
מה יקרה אם בלילה יבואו מתאבדים אל בית החולים ויחליטו לפוצץ אותו?
מה יקרה אם הילד שלי יתפורר לי בידים? מה יקרה עם העינים שלו יתגלגלו לאחור כמו בסרטים?
אלוהים אדירים. תהרוג אותי. בבקשה, אני מבקש ממך עכשיו, תהרוג אותי עכשיו. שום דבר כבר לא מעניין אותי. רק תהרוג אותי. תיתן לי להיות איתי, בכל מקום אשר הוא
ילך.
אני אוהב אותו. אני מרגיש את זה בכל חלק בגוף שלי. אני אוהב אותו יותר ממה שאני אוהב את החיים המזוינים שלי.
אני מצטער, אני מצטער! אני מצטער שהייתי חייב להבין את זה רק ברגעים האלו.
אני מצטער, שהילד שלי היה צריך לעבור את כל זה כדי שאני אבין שלחיים שלי אין משמעות בלי החיוך שלו בבוקר.
עמליה יושבת בצד, היא מעמידה פנים שהיא קוראת ספר, ומסתגרת מהעולם שבחוץ.
אני שומע צעדים במסדרון. ואני מביט בחוסר עניין בחבורת הגברים המקריחים בחלוקיהם הלבנים, המתקרבים אל חדרינו.
אני קם על רגלי כשאני רואה שהם נכנסים לחדרנו.
עמליה, מורידה את הספר מעט, כך שנוכל לראות את עיניה. היא נראת כל כך עייפה. כל כך לא איתנו. היא, כמו אביתר, בעולם אחר.
הרופאים המקריחים מדדים לכיווננו. "שלום משפחת נהונה," הם מברכים אותנו לשלום. אני מחזיר להם מבט קצר, גופי מתקשח.
עמליה מהנהנת לשלום.
"מה שלומכם?" שואלים הרופאים בחלוקיהם הלבנים. אני מסית את מבטי אל אביתר ומבין שצבע עורו, חיוור לא פחות מצבע חלוקיהם.
עמליה מתפרצת לפתע. "אין ממש שינוי, הדופק שלו קצת ירד הבוקר. אבל הצלחנו לאזן אותו טיפה, החום שלו עלה הבוקר ל - 40.1 מעלות. האחיות הצליחו להו-" עמליה מפסיקה לדבר כשהיא מבחינה במבט הנבוך של הרופאים.
"התכוונו אליכם, גברת נהונה." אומר בשקט רופא כהה עור. "הגענו לפה כדי לדבר איתכם על אביתר נהונה."
אני רוצה שהם ישתקו. אני רוצה לחנוק אותם ולהגיד להם שאני לא רוצה לדבר, שאני רוצה שהם יפסיקו לדבר ויתחילו לעשות משהו כדי להציל לי את הילד! אבל אני יודע שהם עושים כמיטב יכולתם כנגד המחלה הסופנית הזאת.
עמליה מסמיקה כמו עגבניה ומניחה את הספר שעד עכשיו קראה אותו על הרצפה.
"בסדר," היא אומרת בקול מת. "על מה אתם רוצים שנדבר?" היא ניגשת לעניין במין קול מתקיף כמו נמרה המגנה על גוריה.
דוקטור שגב, מפלס את דרכו בין הרופאים הבחירים ומהנהן קצרות לשלום. "תראו.
אני יודע כמה שזה קשה בשבילכם. אבל אביתר נמצא בסיטואציה הנקראת מוות קליני. הגוף שלו עוד חי, אבל המוח שלו כבר לא מתפקד. במילים אחרות? מת. לצערי, אביתר כבר לעולם לא יתאושש מזה. הלוקמיה תמוטט את גופו כל רגע. ולכן, מאחר וישנם איברים משמעותיים בגופו, שעוד לא נגועים במחלה הזאת, כמו הכליות, הריאות, המרפקים, ועוד כמה... רצינו לבקש ממכם לשקול לתרום איברים לאנשים שבאמת צריכים אותם. וכמו כן, לדבר איתכם על..." הוא גמגם טיפה, מביט בחבריו לעבודה במבט מלא משמעות. "לנתק את אביתר ממכונת ההנשמה."
אני עומד לפרוץ בבכי כל רגע, האף שלי ממש מעקצץ, אני רואה מטושטש, הפה שלי מעט מתעוות. אלו התסמינים לבכי אצלי.
אני מרגיש כמו אש הדולקת בל"ג בעומר באיזה חוף ים. תחילה, היא גודלת, ניזונה מהקרשים, בעוד הילדים מרקדים סביבה ושרים את שירי החג. היא מביטה בילדים המתכוננים לזרוק עליה נוזל מבקבוקים. היא חושבת שזה דלק, שיעזור לה לגדול ולכסות שטח נרחב יותר.. אבל בעצם זה מים. מה שהיא לא יודעת, זה שהמים יכבו אותה עד עפר. ושלילדים האלה, שהדליקו אותה ושמחו איתה, לא יהיה אכפת בשיט כשהם יעזבו את חוף הים עם מרשמלו צלוי.
כפות ידי נסגרות לאגרופים ובפעם הראשונה בחיים שלי, בלי לחשוב, אני עושה רק מה שאני מרגיש - אני מנתר כמו פנתר וקופץ בלי רחמים על דוקטור שגב. אגרופי הולמים בבטנו השמנמנה והרכה, בעודו צועק שאני אעזוב אותו.
רק אחרי כמה שניות, כשמפרידים ביננו הרופאים ועמליה כורכת את זרועתיה הארוכות סביב בטני ומונעת ממני להתנפל עליו בעזרת כמה מילים מרגיעות. אני נרגע קצת.
דוקטור שגב לעומת זאת, לא מוכן לוותר. "מה אתה חושב שאתה עושה? אבי, אני
עשיתי כל מה שיכולתי בשביל הילד שלך, וככה אתה מודה לי?" צועק לעברי כשחבריו לעבודה מרסנים גם אותו.
רופא אחר לידו, שולח מבט מזהיר לעברו וממלמל כמה מילים לא ברורות בעיצומה של האש. "אחי, תירגע. אתה עובר על כל חוקי האתיקה המנימלים של כל רופא שמחשיב את עצמו לרופא. הבן אדם הולך לאבד את הילד שלו, אין לך רחמים עליו? תעזוב אותו!"
הרגשתי איך הרצון לבכות גובר בתוכי. לא היה אכפת לי אם הוא אמר את זה בכוונה טובה או לא.
"י'חתיכת בן זונה מסריח," קיללתי. משתחרר מלפיתתה של עמליה המתחננת שארסן את עצמי.. "אני לא צריך את הרחמים של אף אחד ממכם! אתם סתם רופאים מטומטמים! אני לא... אני..." החלתי לבכות כשבהיתי בדמותו הנעלמת של אביתר. "אני לא צריך את הרחמים שלכם!" המשכתי לצעוק, פחות חלש. "הילד שלי. הילד שלי יחיה עד 120 כלומניקים עלובים שכמותכם! רופאים בנעל שלי! רוצח.. רוצחים-" הפסקתי לדבר, כשהבחנתי שהמיטה של אביתר רועדת. הרמתי את מבטי אל גופו המפרכס. קצף מוזר נפלט מפיו וחזהו החל לקפץ.
התמוטטתי על הרצפה, ידעתי שזה הסוף, בעוד עמליה צורחת על מיטתו שיתעורר, בעוד הרופאים מנסים לעשות לו החייאה. אני ידעתי שזה הסוף שלו. שעון החול של הבובה שלי, נגמר.
---
אגלי זיעה נוצרים במצחי כשהזיכרונות האלה מוקרנים במוחי. כמו סרט נע.
כמו סרט חי.
אני לא רוצה להרגיש את אותו הרגשה איומה שהרגשתי כשעברתי את זה,
אני לא רוצה להרגיש מת. אני לא רוצה להרגיש את הפחד מהבדידות עוד פעם.
אני לא רוצה לבלות עוד ערבים ריקים בבכי מול הקבר שלו.
ולכן, עמליה ואני, לעולם לא סיפרנו לאוהד ולאופק, שכיום, היה אמור להיות להם אח בין בערך 28. לא סיפרנו להם אף פעם, שהיה להם אח, ששעון החול שלו אזל בטרם עת.
אופק בוהה בי כאילו אני פריק מוחלט. מה שלא ממש משפר את הרגשתי.
"היה לך דזה וו, או משהו כזה?" היא שואלת ומנסה להסתיר את דאגתה.
אני מתקרב אל בתי, ולא מרגיש כלום. אני לא מרגיש אהבה, אני לא מרגיש רצון לגעת בה, לחבק אותה, לדעת מי היא, מה היא אוהבת לעשות. מאז אביתר, לא הרגשתי יותר כלום.
היא מתרחקת אוטומטית, ממשיכה לבהות במסך הטלויזיה.
אני מכחכח בגרוני. "אופק, אני לא רוצה לאבד אותך," אני מתוודה ומביט בה במבוכה. אני לא רגיל להביע רגשות.
אופק מזפזפת בערוצי הטלויזיה, דוחפת חופן דגנים לפיה ומזמזמת שיר מוכר.
ואז, כשאני חושב שהיא החליטה להתעלם מהשאלה שלי או שהיא בכלל לא שמעה אותה, אני שומע את קולה החלוש, צורב בבשרי המת:
"אבא," היא אומרת. "אי אפשר לאבד, את מה שלא היה לך אף פעם."