רון-
מחר יש לי בוחן במתמטיקה. נטע הכינה אותי ממש טוב. אבל לפני הבוחן אני צריך לעבור את הערב הזה – קרב קשה נגד איזה ענק מפחיד. אם אני מנצח אני מקבל כמה ג'ובות. אבל אם אני מפסיד... אני לא אקבל כלום, ואולי אפילו אהיה חייב למעסיקים שלי.
איך שמתחיל הקרב אני מבין שהולך להיות קשה. הגבר שמולו אני נאבק הוא עצום. לא שרירי כמוני, אלא פשוט הר של שומן, רחב מאוד, אי אפשר לתפוס אותו בשום מקום. הוא מקיף אותי בזרועות שלו ואני לא מצליח להשתחרר.
לבסוף אני חושב על משהו – אני אנסה להשעין עליו את כל כובד המשקל שלי, אנחית אותו על הגב, בחבטה עזה, ואז הוא כבר לא יוכל לקום. כשאני מנסה לעשות את זה, אני רואה שהוא גילה את התכנית שלי. וכשאני משעין עליו את המשקל שלי... הוא מנגד משעין עלי את כל כובד גופו. אני נהדף אחורה, ונוחת בחבטה על הגב, והוא עלי. המכה בגב חזקה מאוד, אני נאנק מכאבים. אני מנסה להשתחרר אבל לא יכול להעיף ממני את הענק הזה. הפסדתי בקרב. והלך לי הגב.
נטע-
אני מחכה מחוץ לכיתה שלו, רוצה לראות איך הלך לו בבוחן. חברות שלי לא הבינו למה באתי היום ככה – מאופרת, כי בדרך כלל אני לא באה ככה לבית הספר. אני לא אומרת להן כלום, אבל לעצמי אני לא יכולה לשקר – עשיתי את זה בשבילו.
דלת הכיתה נפתחת והתלמידים יוצאים, כולם נראים מה זה מבואסים אחרי הבוחן. אני מחכה לראות אותו... ו... כלום. כולם יוצאים חוץ ממנו. המורה יוצאת ורואה אותי, ואז מרימה את כתפיה בתנועת חוסר אונים. "הוא לא הגיע," היא אומרת. "לא נורא, ניסית."
וזה מה זה מעצבן אותי. מי הוא חושב שהוא? פיניתי בשבילו את כל אחר הצהריים שלי, השקעתי ועברתי אתו על כל התרגילים, ומאז גם לא הפסקתי לחשוב עליו.... הוא נכנס לי ללב, והאמת, אני מתביישת עכשיו להגיד את זה – עוד חשבתי שיכול לקרות בינינו משהו. אבל ברגע הזה אני פשוט עצבנית. וכל מי שמכיר אותי יודע יפה מאוד שאסור להתעסק איתי.
אני רואה את אחד התלמידים במב"ר, איזה נער שלפעמים מסתובב עם רון. "הי," אני אומרת לו. "איפה החבר שלך, רון?"
הוא עושה את עצמו כאילו לא שומע, ומתרחק ממני. אני נעמדת מולו ושואלת אותו שוב. הוא אומר לי שהוא לא יודע, אבל אני רואה שזה שקר. "אם אתה יודע מה טוב בשבילך," אני אומרת לו, ומופתעת מעצמי כי מעולם לא אמרתי דבר כזה למישהו, "אז תגיד לי איפה למצוא אותו."
הוא אומר ומסתלק, ואני נותרת מבולבלת. כי הוא נתן לי כתובת של איזה בית בסוף העולם, בשכונה הכי דפוקה בעיר, ואמר לי להיות שם היום בערב. מה?
אנסטסיה-
רחש מוזר מעיר אותה באמצע הלילה. היא מביטה סביב אבל לא רואה כלום. הילד ישן לצדה, מכורבל צמוד אליה, כמו בכל לילה. היא מניחה את הראש ושוב נרדמת.
לא עוברת דקה ואז שוב הרחש, והילד צועק "אימא! אימא!!!" עכשיו היא מקיצה, עם החרב הכבדה שלופה. מולה ניצבת מפלצת ענקית – משהו שנראה כמו תמנון ענק, מלא ריר ושיניים חדות. הוא אוחז את הילד באחת משמונה הזרועות החלקלקות שלו, ומחייך לעברה. היא מסתערת לעברו אבל התמנון הודף אותה במכת אגרוף של שתיים מזרועותיו, והיא מועפת אחורנית, ונוחתת על סלע קשה. ראייתה מתערפלת, ולפני שהיא מאבדת את הכרתה היא עוד מבחינה בתמנון מתרחק, הילד בזרועותיו, זועק לעברה "אימא! תעזרי לי!"
"אני לא אימא שלך," היא לוחשת, ואז צוללת לשינה נטולת חלומות.
(נטע קמה מהמחשב בעצבים, וטורקת את דלת החדר כשהיא יוצאת).
מחר יש לי בוחן במתמטיקה. נטע הכינה אותי ממש טוב. אבל לפני הבוחן אני צריך לעבור את הערב הזה – קרב קשה נגד איזה ענק מפחיד. אם אני מנצח אני מקבל כמה ג'ובות. אבל אם אני מפסיד... אני לא אקבל כלום, ואולי אפילו אהיה חייב למעסיקים שלי.
איך שמתחיל הקרב אני מבין שהולך להיות קשה. הגבר שמולו אני נאבק הוא עצום. לא שרירי כמוני, אלא פשוט הר של שומן, רחב מאוד, אי אפשר לתפוס אותו בשום מקום. הוא מקיף אותי בזרועות שלו ואני לא מצליח להשתחרר.
לבסוף אני חושב על משהו – אני אנסה להשעין עליו את כל כובד המשקל שלי, אנחית אותו על הגב, בחבטה עזה, ואז הוא כבר לא יוכל לקום. כשאני מנסה לעשות את זה, אני רואה שהוא גילה את התכנית שלי. וכשאני משעין עליו את המשקל שלי... הוא מנגד משעין עלי את כל כובד גופו. אני נהדף אחורה, ונוחת בחבטה על הגב, והוא עלי. המכה בגב חזקה מאוד, אני נאנק מכאבים. אני מנסה להשתחרר אבל לא יכול להעיף ממני את הענק הזה. הפסדתי בקרב. והלך לי הגב.
נטע-
אני מחכה מחוץ לכיתה שלו, רוצה לראות איך הלך לו בבוחן. חברות שלי לא הבינו למה באתי היום ככה – מאופרת, כי בדרך כלל אני לא באה ככה לבית הספר. אני לא אומרת להן כלום, אבל לעצמי אני לא יכולה לשקר – עשיתי את זה בשבילו.
דלת הכיתה נפתחת והתלמידים יוצאים, כולם נראים מה זה מבואסים אחרי הבוחן. אני מחכה לראות אותו... ו... כלום. כולם יוצאים חוץ ממנו. המורה יוצאת ורואה אותי, ואז מרימה את כתפיה בתנועת חוסר אונים. "הוא לא הגיע," היא אומרת. "לא נורא, ניסית."
וזה מה זה מעצבן אותי. מי הוא חושב שהוא? פיניתי בשבילו את כל אחר הצהריים שלי, השקעתי ועברתי אתו על כל התרגילים, ומאז גם לא הפסקתי לחשוב עליו.... הוא נכנס לי ללב, והאמת, אני מתביישת עכשיו להגיד את זה – עוד חשבתי שיכול לקרות בינינו משהו. אבל ברגע הזה אני פשוט עצבנית. וכל מי שמכיר אותי יודע יפה מאוד שאסור להתעסק איתי.
אני רואה את אחד התלמידים במב"ר, איזה נער שלפעמים מסתובב עם רון. "הי," אני אומרת לו. "איפה החבר שלך, רון?"
הוא עושה את עצמו כאילו לא שומע, ומתרחק ממני. אני נעמדת מולו ושואלת אותו שוב. הוא אומר לי שהוא לא יודע, אבל אני רואה שזה שקר. "אם אתה יודע מה טוב בשבילך," אני אומרת לו, ומופתעת מעצמי כי מעולם לא אמרתי דבר כזה למישהו, "אז תגיד לי איפה למצוא אותו."
הוא אומר ומסתלק, ואני נותרת מבולבלת. כי הוא נתן לי כתובת של איזה בית בסוף העולם, בשכונה הכי דפוקה בעיר, ואמר לי להיות שם היום בערב. מה?
אנסטסיה-
רחש מוזר מעיר אותה באמצע הלילה. היא מביטה סביב אבל לא רואה כלום. הילד ישן לצדה, מכורבל צמוד אליה, כמו בכל לילה. היא מניחה את הראש ושוב נרדמת.
לא עוברת דקה ואז שוב הרחש, והילד צועק "אימא! אימא!!!" עכשיו היא מקיצה, עם החרב הכבדה שלופה. מולה ניצבת מפלצת ענקית – משהו שנראה כמו תמנון ענק, מלא ריר ושיניים חדות. הוא אוחז את הילד באחת משמונה הזרועות החלקלקות שלו, ומחייך לעברה. היא מסתערת לעברו אבל התמנון הודף אותה במכת אגרוף של שתיים מזרועותיו, והיא מועפת אחורנית, ונוחתת על סלע קשה. ראייתה מתערפלת, ולפני שהיא מאבדת את הכרתה היא עוד מבחינה בתמנון מתרחק, הילד בזרועותיו, זועק לעברה "אימא! תעזרי לי!"
"אני לא אימא שלך," היא לוחשת, ואז צוללת לשינה נטולת חלומות.
(נטע קמה מהמחשב בעצבים, וטורקת את דלת החדר כשהיא יוצאת).