רון-
אז לא מספיק שאני צריך עכשיו לאזור כוחות כדי להיות מוכן לקרבות בכל ערב, עכשיו גם מכריחים אותי בבית הספר לקבל שיעורים מאיזו תלמידה מצטיינת. האמת שחשבתי שיצמידו אותי לאיזו סנובית אחת שחושבת את עצמה ללא יודע מה, אבל דווקא הביאו מישהי מאוד נחמדה. אחת יפה כזאת, חמודה...
לקח לי קצת זמן למצוא את הבית שלה, בשכונה טובה, של עשירים. איך שמצאתי את הבית קפצו עלי איזה מאה כלבים. אחר כך היא סיפרה לי שהיא מביאה לבית כל כלב עזוב שהיא מוצאת.
נטע-
זה היה מוזר. הוא נראה חולמני כזה, עייף... מפהק כל הזמן...
אבל כן יש לו שכל. הוא הבין כל מה שהסברתי לו. אני לא מבינה איך שמו אותו בכיתת מב"ר. הוא דווקא חכם מאוד.
ו... היה לי קשה ללמד אותו. לא הפסקתי להסתכל עליו. זה לא רק שהוא חתיך. יש בו משהו... שכאילו... קורא לעזרה. אני ממש הרגשתי צורך חזק לחבק אותו. ולא בקטע כזה של...
לא משנה. יש לו מחרתיים בוחן במתמטיקה בכיתה, ונראה לי שהוא מוכן. מה זה מוכן – עברנו על מלא תרגילים ואחרי כמה הסברים הוא הצליח לפתור את כולם. אני מרגישה גאה בעצמי.
אנסטסיה –
בימים הבאים אנסטסיה והילד הפכו לצוות. היא לימדה אותו איך להשתמש בחרב, ונתנה לו את אחד מהפגיונות הקצרים שלה, שמתאים לגודל הגוף שלו.
מצב רוחו של הילד השתפר פלאים מאז שפגש את אנסטסיה. הוא כבר לא בוכה, מלבד בלילות, אז הוא אומר מתוך שינה "אימא", ואנסטסיה חשה צביטה בלב, תחושה שמעולם לא הרגישה לפני כן.
כשהם צועדים בדרך, אז הילד רץ לכל הכיוונים – קדימה, אחורה, נהנה מהמרחבים הפתוחים ותחושת החופש. אבל כשמתקרב מישהו, אז אנסטסיה קוראת לו שיעמוד מאחוריה. אבל בינתיים אין סכנה. האנשים שהם פוגשים בדרך הם בעיקר סוחרים ואיכרים.
אז לא מספיק שאני צריך עכשיו לאזור כוחות כדי להיות מוכן לקרבות בכל ערב, עכשיו גם מכריחים אותי בבית הספר לקבל שיעורים מאיזו תלמידה מצטיינת. האמת שחשבתי שיצמידו אותי לאיזו סנובית אחת שחושבת את עצמה ללא יודע מה, אבל דווקא הביאו מישהי מאוד נחמדה. אחת יפה כזאת, חמודה...
לקח לי קצת זמן למצוא את הבית שלה, בשכונה טובה, של עשירים. איך שמצאתי את הבית קפצו עלי איזה מאה כלבים. אחר כך היא סיפרה לי שהיא מביאה לבית כל כלב עזוב שהיא מוצאת.
נטע-
זה היה מוזר. הוא נראה חולמני כזה, עייף... מפהק כל הזמן...
אבל כן יש לו שכל. הוא הבין כל מה שהסברתי לו. אני לא מבינה איך שמו אותו בכיתת מב"ר. הוא דווקא חכם מאוד.
ו... היה לי קשה ללמד אותו. לא הפסקתי להסתכל עליו. זה לא רק שהוא חתיך. יש בו משהו... שכאילו... קורא לעזרה. אני ממש הרגשתי צורך חזק לחבק אותו. ולא בקטע כזה של...
לא משנה. יש לו מחרתיים בוחן במתמטיקה בכיתה, ונראה לי שהוא מוכן. מה זה מוכן – עברנו על מלא תרגילים ואחרי כמה הסברים הוא הצליח לפתור את כולם. אני מרגישה גאה בעצמי.
אנסטסיה –
בימים הבאים אנסטסיה והילד הפכו לצוות. היא לימדה אותו איך להשתמש בחרב, ונתנה לו את אחד מהפגיונות הקצרים שלה, שמתאים לגודל הגוף שלו.
מצב רוחו של הילד השתפר פלאים מאז שפגש את אנסטסיה. הוא כבר לא בוכה, מלבד בלילות, אז הוא אומר מתוך שינה "אימא", ואנסטסיה חשה צביטה בלב, תחושה שמעולם לא הרגישה לפני כן.
כשהם צועדים בדרך, אז הילד רץ לכל הכיוונים – קדימה, אחורה, נהנה מהמרחבים הפתוחים ותחושת החופש. אבל כשמתקרב מישהו, אז אנסטסיה קוראת לו שיעמוד מאחוריה. אבל בינתיים אין סכנה. האנשים שהם פוגשים בדרך הם בעיקר סוחרים ואיכרים.