יש את 'תת עולם' של דון דלילו, שלפי האתר קראו אותו שלוש בנות ואני בינהן, מתחיל בתיאור מאוד ארוך של משחק בייסבול, מה שיכול קצת לייאש שלוש בנות אמיצות, קצת מגלומני ברוחב היריעה שלו, ובכל זאת ישנם כמה קטעים מופלאים שבשבילם הכל כדאי.
יש את 'האיש שידע לעופף' של קארל צ'אפק (תשעה קוראים כולל אותי, זה עדיין נחשב מספיק אזוטרי?) אוסף סיפורים קצרים שכל כך אהבתי, עד שהקראתי לבן שלי כשהוא היה בן עשר. (שאלתי אותו אם הוא זוכר ומסתבר שהדחיק).
יש את 'אומון רע' של ויקטור פלווין (שוב שלושה קוראים) - בעיני, לא דומה לשום דבר אחר.
וישנם כמה מהילדות-
אחד מהם הוא ספר שאני אפילו לא לגמרי בטוחה שהוא קיים, מרוב שאף אחד לא קרא אותו, הוא לא נמצא ברשותי ונדמה לי שאני זוכרת את המילה 'הביתה' בכותרת שלו, אבל חיפשתי כאן בשקדנות ולא מצאתי משהו מתאים.
אז אני יודעת שזה מתאים ל'חיפוש בנרות' אבל אנצל את הבמה:
זהו ספר עם מספר סיפורים (בין שניים לשלושה), כנראה איטלקי, בסיפור הראשון והעיקרי- ילד חוזר הביתה כמעט לבדו (אולי עם כלב) ולילד קוראים אנריקו.
מה שמעיד על קיומו של הספר הוא שאני זוכרת ממנו את המקום- אגם פשיירה (ויש אפילו שיר געגועים לפשיירה בסיפור)
בדקתי- יש מקום כזה, והבורות הגיאוגרפית שלי לא מאפשרת את קיומו של המידע במוחי, אלא אם כן קראתי עליו ספר.
בסוף יתברר שזה חלק מ'הלב' או משהו.
בכל אופן - אתגר.
![תמונה של אני =]](https://cdn.simania.co.il/images/users/5878.jpg)
