בנעורי(מושג גמיש שמתאר משהו עד אמצע שנות העשרים וחלקו עדיין נמשך)
אז בנעורי ההם, אם הייתי צריכה לחלק את האנושות לשניים, החלוקה הראשונה שהייתי עושה היא קוראים/ לא קוראים. באותה תקופה, האמנתי ב'גאולה דרך ספרים' מה שמסביר קרחות מסויימות בספרייתי הביתית שנתחים נכבדים ממנה השאלתי על ימין ועל שמאל כדי לגאול את ה'לא קוראים' מיסוריהם.
בתור מי שהתחילה לקרוא קצת אחרי שהתחילה ללכת, אני לא יכולה לדמיין את חיי בלי המילה הכתובה. נראה לי שהספרים השפיעו על ראיית העולם שלי באופן בלתי הפיך. בעיקר זה מתבטא בתחושה הלא לגמרי מועילה ש'החיים הם במקום אחר' (שם מאוד מוצלח לספר, לדעתי דווקא מהפחות מוצלחים, של קונדרה).
יש לציין שאולי לא הייתי 'חנונית' במובן המקובל של המילה אבל בהחלט הייתי לא מקובלת ומספר מבוכות חברתיות אני נושאת עמי עד היום.
מאז, התבגרתי והיום אני חולקת את חיי עם 'לא קורא'. הוא יודע להבריג בורג ולשים מים ברכב ואפילו יותר מזה.
הוא מתפעל לפעמים מכל מיני אנקטודות שאני מספרת, אבל לא מייחס אותם לחולשתי לאותיות מרובעות.
ובכל זאת, קשה לי להשוות בין תבונת כפיים, על כל קסמה, ויש לה קסם רב, או בין היכולת לבחור בגד מתאים, לנהוג, לתת הוראות מדויקות בלי להסס איפה בעצם ימין ואיפה שמאל, לקלוע לסל מהשלשה ועוד כל מיני יכולות שאין לי לבין קריאת ספרים.
היכולות הראשונות הן דרכים להתנהל בעולם ואילו הקריאה היא דרך להתבונן בו.
להשתמש ביכולת, הנשגבת בעיני, לקרוא ולכתוב רק כדי לקרוא שילוט או כותרות בעיתון, זה בעיני להקטין כלי התבוננות לכלי התנהלות.
כך, ודאי, מרגיש חובב מתמטיקה, כלפי אילה שמשתמשים בחשבון רק כדי לבדוק את העודף במכולת.
ובכלל- עניין הספרים לא חף מתחושת יוקרה- אחרת לא היינו מייחסים חשיבות לבחירתם, לדרך הצגתם על המדפים בביתנו וגם לא היינו ממהרים לכאן 'לספר לחבר'ה' על כל ספר שאנחנו קוראים.
אז מה לעשות? יש כאן איזה סנוביזם..
