קו החריש והאש - מאה וחמישים שנות סכסוך על ארץ ישראל 1860- 2010 / יובל ארנון-אוחנה

קו החריש והאש

מאה וחמישים שנות סכסוך על ארץ ישראל 1860- 2010

יובל ארנון-אוחנה








ללא דירוג ללא דירוג
0 בנים   0 בנות
734 התעניינו בספר

תקציר הספר
כל הבוחן את ממדיו השונים של הסכסוך הישראלי-ערבי משול לעושה את דרכו בין גלדיו של בצל. צפופים ודחוסים ניצבים אלה, זה על זה, זה בצד זה, כשהם כוללים עובדות ומיתוסים, אמיתות ושקרים, רוויים בתעמולה ובדיס-אינפורמציה. מטרתו של ספר זה היא לאתר את ממדי הסכסוך, לזהותם ולבחנם, כאשר כל פרק מתאר בראשיתו את העמדה הערבית, ובסיומו את דרך עמידתה של ישראל.
העבודה נערכה בשלושה מעגלים: במעגל ההיקפי נבחנו הממד הדמוגרפי, ממד המשפט הבינלאומי, הממד התרבותי והממד החברתי. במעגל המרכזי: הממד האסלאמי, המדיני, והביטחוני-צבאי, ובמרכז – ליבת הסכסוך: האדמה, הפליטים, ו"זכות השיבה". הממד ההיסטורי בחן את ראשית צמיחתן של שתי התנועות הלאומיות העיקריות, התנועה הציונית – עד ימי הרצל, והפלסטינית, בשני גליה – בימי המופתי ובימיו של ערפאת. לאלו נוספו לוח אירועים מאז ראשית הסכסוך (1860) עד ימינו (2012), וכן מילון מונחים ערביים המוזכרים בספר. האם יש מוצא לסכסוך זה? האם ניתן להגיע בו למודוס וויוונדי? פרק הסיום, העוסק בריבונות הפסיפס ביו"ש, מנסה לתת מענה לשאלה זו.


הקורא עיר הקורא מתי
שעיה פרדסיה לפני 7 חודשים מענה
The_Guardian בני עי לפני חודשיים מענה

הקטלוג המאוחד - השאלה מספריות ציבוריות
שם הספריה זמינות הזמנה הזמנה עד הבית
הספר כנראה לא קיים בספריית כרמיאל


tuvia 20 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת? לחץ לסמן שאהבת   |   הגב לביקורת
אבי זכרונו לברכה , נולד ב1927 במושבה ראש פינה.
זוכר אני שיחות ארוכות עימו בנוגע לילדותו.
אחד הספורים שמאוד נגעו לליבי נגע במרד הערבי שהחל ב1936.
בשנה זאת היה אחיו הקטן של אבי ילדון ששוקם בבית יתומים בטבריה.
כאשר נודע על הפרעות ביהודי העיר והגיעו השמועות לראש פינה, אבי שהיה
ילד בן 9 בסך הכל, פרץ בריצה ורץ עד טבריה ( אני מאמין שבדרך עצר לו רכב).
כשהגיע לבית היתומים ונוכח שלאחיו שלום, ירדה מליבו אבן כבדה.
אבא לקח את נתן והוציאו מטבריה חזרה לראש פינה, לפחות שם היו הסבים
והסבתות שיכלו להגן על הקטנים.
ספרו של אוחנה מנתח לעומק את הסכסוך הישראלי ערבי. הוא חוזר
כמאה וחמישים שנה לאחור, ומתקיל את הקורא בסכסוכים הראשונים בין היהודים
לערבים, לרוב על רקע כלכלי.
יש להקפיד ולציין שעלייה הראשונה התקיימה לפני שפרצה התנועה הציונית
לפני הקונגרס הציוני הראשון ועוד לפני שפרץ הויכוח מה קודם למה, ההכרה של אומות העולם
בזכות היהודים לחלקת אלוהים קטנה משלהם ( הרצל, וייצמן וכו׳), או התיישבות ועליה, דונם ועוד דונם
כך נבנית ארץ מולדת ( על פי האידיאולוגים המעשיים שרובם אף עלו וקיימו בעצמם במה שדגלו בו).
העליה הראשונה היתה מאוד מוצלחת מכוון שהיא הניחה את היסודות לציונות המעשית. וכאשר הגיעה
העלייה השניה כל שנותר לה להניח את היסוד האידיאולוגי, ולכבוש מעשית את העבודה ( עבודה עיברית)
ואת השמירה והביטחון ( ארגוני בר גיורא והשומר).
נהוג לומר ששתי התנועות הלאומיות הציונית והלאומית פלסטינית פרצו באותו זמן בערך.
כאשר השניה היתה תגובה לראשונה ולמאורע אדיר שקרה לעם היהודי ב1918, והוא הצהרת בלפור.
אוחנה מייחס בצדק לתהליך ההצהרתי- משפטי בדרך להכרה בזכות העם היהודי למדינתו חשיבות רבה.
הוא מבסס את הדברים על פני משולש של ארועים שחיזקו זה את זה והיו נדבך זה על גבי זה:
א) הצהרת בלפור- הדגם ההכרתי בצורך לתת ליהודים מסגרת פוליטית שתנוהל על ידם.
ב)הקמת חבר הלאומים - וכתבי ההסמכה של המנדטים בוועידת סן רמו.
כאשר המנדט על ארץ ישראל חייב את המעצמה הזוכה( בריטניה) להוציא לפועל את הצהרת בלפור.
ג) התחייבות- המעצמה המנדטורית מתחייבת להוציא את ההחלטה של בנות חבר הלאומים לפועל: זאת אומרת: לאפשר עליה יהודית לארץ ישראל ללא הגבלה, פיתוח קרקעות ורכישת קרקעות חדשות
כדי לעבות את ההתישבות ואימוץ הצהרת בלפור כמסמך מחייב.
על גבי מסמכים אלה הונח הבסיס הלגיטימי להקמת ישראל כאשר בכתב המנדט נאמר: לאפשר התיישבות בכל רחבי ארץ ישראל עד לגבול הטבעי שמסמן הירדן!
על בסיס חוקי- הצהרתי זה, נבנית הזכות הישראלית להתיישב בארץ, כולל בשטחי יהודה ושומרון, אשר מבחינה של משפט בינ״ל אינם נחשבים לשטחים כבושים.
ומכאן החשיבות הרבה של ההסטוריה המשפטית בנוגע ללגיטימיות של ישראל מהפן הבין לאומי להתיישב ברחבי הארך ללא הגבלה.
אוחנה ממלא את הספר בכל המרכיבים האפשריים של הסכסוך הישראלי ערבי, אהבתי במיוחד את הדרך בה הסכסוך מומשל לבצל עבה, שיש צורך לקלף אותו
שכבה אחר שיכבה כדי להגיע לעומק הסכסוך ולמקורותיו, ובסיום
על ידי חשיפת לב הסכסוך אולי יהיה יום אחד אפשרי לטפל בו בצורה
שתמלא את צרכי שני הצדדים מבלי שיהרסו זה את זה.

שתי הערות אחרונות:
א)אוחנה חוזר בספרו על דברים מסויימים שוב ושוב, ניראה לי שזה נובע כתוצאה מעריכה לא נאותה.
ב) אוחנה תוקף את הבצל בצורה שאיננה מבטיחה טיפול יסודי בדברים.
נכון שספר של 500 עמו ׳ לא יכול לטפל הצורה עמוקה ויסודית בכל הבעיות, אבל היה צורך להתמקד בחשוב
ולרפרף על המיותר.
וכך היה התאור הרבה יותר צמוד ומהודק לתוכן הענינים.
ביסודו, ספר טוב בעל פוטנציאל בהסברה טובה של הצד הישראלי
ודרכים למציאת פתרון עתידי לסכסוך.
מומלץ
טוביה

יובל ארנון-אוחנה (סופר על המוקד)
מזרחן חוקר ומרצה בנושאי המזרח התיכון והתנועה הלאומית הפלסטינית. לימד שנים רבות באוניברסיטאות תל אביב וחיפה. בעקבות מלחמת יום הכיפורים עבר לקהילת המודיעין הישראלית במסגרת משרד ראש הממשלה, ושרת בה במשך כעשרים וחמש שנים בתפקידי מבצעים, מחקר ופיקוד. עם שחרורו שב כמרצה לעולם האק... המשך לקרוא






©2006-2012 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ