עד כמה ישראל קרובה ליום הדין? לארמגדון? לסוף העולם?
הספר הזה לא נותן תשובה לשאלה הקשה הזאת. אם אתם מחפשים נחמה
לא תמצאו אותה בו, מה שכן תמצאו זה הבנה טובה יותר לפקעת החוטים
הזאת שמיצגת את היחסים המאוד מסובכים בין ישראל לאיראן.
ביחסים הבי״ל נהוג לחשוב שהשחקנים שמשחקים בתחום הזה הם אנשים
נורמטיבים הפועלים מתוך שיקולים רציונליים, אך מה עושים אם השחקנים
הפועלים מולנו הם אנשים פאנטים, הפועלים מחוץ למסגרת הנורמטינית
ומטרתם היא להביא לשיבתו של המהדי הקדוש, היורש האמיתי של מוחמד
על פי האמונה השיעית?
הסיטואציה הקיימת כיום בין ישראל לאיראן מזכירה לי את משחק הגו.
הגו הוא משחק לוח יפני שהומצא לפני מאות שנים, וידוע כמשחק אסטרטגיה
הקשה פי כמה ממשחק השח שהומצא , איך לא דוקא באיראן, גם כן לפני כמה
מאות שנים. וכי למה המצב המדיני הזה מזכיר את משחק הגו?
מהסיבה הפשוטה שמטרת השחקן בגו היא להקיף את כוחות היריב ולבודד אותם
זה מזה, כאשר כל כוח מבודד ומוקף של האויב נחשב למחוסל.
וזה המצב שמתקיים במערכה החשאית שקיימת בין ישראל לאיראן, רק שהזכיה
של האחד זה הסוף של האחר, מה שמכונה משחק סכום אפס.
הספר יקח אותכם למחוזות רחוקים, לדרום אמריקה, לאסיה, לאמריקה , לרוסיה
ועוד.
הוא יראה לכם עד כמה המשחקהחשאי הזה יקר בחיי אדם, רגיש, ומטלטל
מצד לצד, פעם אנחנו למעלה ופעם האיראנים. הוא יראה לכם עד כמה ראשי המדינות
שלנו ושלהם מעורבים בהתגוששות שיכולה יום אחד להתפוצץ לנו בפנים באשמתינו או באשמתם.
המצב גם רגיש מאוד ביחסים שבין המעצמות, רוסיה, ארה״ב, סין וכו׳
גם ביניהם קיים משחק סכום אפס, ועל כן כל צעד של האחת משפיעה על המשחק הגדול.
זה לא ספר על מלחמה במובן המקובל, זה משחק חשאי שאנשים בו מתים בכל מיני צורות, לרוב הם מחוסלים על ידי צד זה או אחר, זה משחק של בגידות קטנות של אנשים , וגדולות של מדינות.
בקיצור, זהו ספר מצויין שמביא וחושף לפנינו מצב שלא הייתי רוצה למצוא את עצמי ביום שאחרי
( העימות הגרעיני!).

ניגשתי לקריאה בחשש שזה גדול עלי ענייני הצבא, ההברחות והמודיעיו, לאחר שלמדתי עליו בכתבה במוסף שבת של ידיעות. התבדיתי מצאתי ספר מדהים על מה שמתרחש מאחורי הקלעים של יחסי ישראל - איראן. ההתנקשויות והעריקות של מדענים היו חידוש בשבילי. אבל הפרק המחדש ביותר הוא התקיפה בסוריה.
גם בני הבכור קרא בינתיים ואף קנה לסמלים שלו כמתנה (מפקד מחלקת טירונים)
בקיצור מומלץ מאוד

"ישראל נגד איראן - מלחמת הצללים" מאת יועז הנדל, ד"ר להיסטוריה כללית ובעברו לוחם ומפקד בשייטת 13, ויעקב כץ, הפרשן הצבאי של "הג'רוזלם פוסט", נותן סקירה ממצה ומפורטת של המערכה החשאית והגלויה כנגד איראן וגרורותיה. מנגד, אף שהנדל וכץ יודעים לספר סיפור, נטיית הספר לדרמטיזציה, האלהת "בחורינו המצוינים" ובקיצור קשירת כתרים לכל מי שצמד המילים "יחידה מובחרת" נקשר בשמו, די מעייפת (וזה נאמר עם כל הערכה לכל אותם לוחמים המבצעים פעילות מיוחדת מודיענית והתקפית, ומבלי להמעיט בערכם) וגם מציירת תמונה כוזבת שרק הם נושאים בנטל (זולת רא"ל גבי אשכנזי והאלוף גדי איזנקוט, אנשי גולני, כמעט אף אחד בספר לא שירת בשורות הצבא הרגיל והאפור הנושא בעול הבט"ש וגם נשלח אל מול פני המלחמה החזקה). הספר כמעט שאינו ביקורתי כלפי מערכת הביטחון ודי מהלל ומשבח אותה. באחרונה כתב עמוס הראל בהקשר הנ"ל ב"הארץ" כי: "ההנחה הרווחת שלפיה החיילים למטה, עד רמת המג"ד, לחמו כאריות והביסו את חיזבאללה בזמן שהדרגים למעלה כשלו והכשילו, כתב בן-ישי, היא 'מיתוס יפה שיש בו מעט נחמה לגאוותנו ומרפא לביטחוננו העצמי, אבל זו לא האמת'. ביבבות לא תעשה לך מלחמה, טען. הביקורת של בן-ישי השתלבה בטענות שהעלתה ועדה מטכ"לית, בראשות האלופים יורם יאיר (יה-יה) ואלעזר שטרן, שבחנה את 'ערכי צה"ל במלחמה'. יאיר טען מאוחר יותר כי הסיבה העיקרית לכישלונות צה"ל בלחימה היתה 'ההתנהלות הערכית של המפקדים, מהרמטכ"ל ועד רמת המג"דים' וכי הצבא שכח את הערך הראשון בחשיבותו - דבקות במשימה וחתירה לניצחון. הדברים של הפרשן והאלוף נאמרו בתקופה שבה עדיין נתפשה המלחמה, בצדק, ככישלון צבאי. מאז, חלפו כמעט שבע שנים של שקט בגבול לבנון. השנים הללו נבעו בעיקר מפער היכולות הבסיסי בין צה"ל לחיזבאללה, שהופגן גם במלחמה. המכה שספג הארגון הלבנוני עדיין מרתיעה אותו לפי שעה מניסיון הסלמה נוסף כנגד ישראל. אבל השקט שירת גם את אלה שביקשו להנהיג מעין רוויזיוניזם היסטורי בתיאור המלחמה ולהציגה כניצחון מדיני וצבאי, שתוצאתו משפרת בדיעבד גם את חוות הדעת על טיב ניהול המערכה. למרבה המזל, חלפו כמה שנים בטרם התיר צה"ל לעצמו להישבות בקסם השקר הזה. גבי אשכנזי, הרמטכ"ל שמונה לאחר המלחמה, השקיע מאמץ גדול בהחזרת חשיבותם של הערכים הישנים וברענון הידע הצבאי המקצועי שנשכח בשנות האינתיפאדה השנייה. (עמוס הראל, "גם במערכה הבאה צה"ל יזדקק לגיבורים", "הארץ", 15.04.2013). רוצה לומר, צה"ל שכח במלחמה את האופן שבו מנהלים מלחמה כראוי. אף שאכן התקיימו בצבא לאחר המלחמה מהלכי תיקון, תחקיר והצטיידות נכונים, מבצע "עופרת יצוקה" ומהלכים נוספים, אינם בהכרח התיקון הראוי כפי שמצטייר בספר של הנדל וכץ. מי שקורא בו עשוי לחשוב שמערכת הביטחון מתנהלת בשום שכל והיטב ולא כך הוא. מהספר נעדרים מהלכים נוספים כמו הוויכוח בתוך דרגי מקבלי ההחלטות האם לבצע מהלך התקפי ישראלי באיראן, מלחמת האזרחים בסוריה, ביקורת על טיב פעולת ההשתלטות על המרמרה וכמובן השהייה בשטחים. עם זאת יש לציין באופן חריג את הפרק העוסק בהפצצת הכור הסורי בשנת 2007, שכתובה היטב, באופן מותח, שניכר בו כי הכותבים בקיאים בפרטי המאורע (הסיפור החל מאיסוף המודיעין, המהלכים הדיפלומטיים אל מול ארה"ב והפעולות המבצעיות פשוט מרתק) ואינו ניתן להנחה מן היד. בקיצור ספר חסר. אפשר, במיוחד בשביל לקבל רקע, אבל ממש לא חובה.