סיפור מלחמה סיפור אהבה

גל הירש

War Story Love Story

יצא לאור ע"י הוצאת משכל (ידיעות ספרים), בשנת 2009, מכיל 535 עמודים, ספרות » ספרות מקורית


הוסף לסל
קנה חדש: ₪98.00 ₪88.20





ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
4.375
79% בנים
19 בנים   5 בנות
גיל ממוצע:34
2627 התעניינו בספר


תקציר הספר
'סיפור אהבה סיפור מלחמה' מספר על נעורים במדים, על מבצעים נועזים בשטח אויב, על בדידותו של מפקד במלחמה, על ערכים ועל משבר ערכים. סיפור קולח ומרתק על מסירוּת, על הקרבה, על זוגיות ומשפחה תחת אש.

תא"ל (מיל') גל הירש, יליד 1964, נשוי לדונה, אבא של מאורי, עופרי וניר, הקדיש את חייו להגנה על מדינת ישראל.
הוא פיקד על יחידות צנחנים, על "שלדג" - יחידת הקומנדו של חיל האוויר, והוביל לוחמים במבצעים שחלקם עדיין עלומים. ב-1998 נפצע קשה ממארב מחבלים, עבר שיקום ארוך, ושב לשרת, למרות נכותו הקשה.
בהמשך תיכנן את מבצע "חומת מגן" ולאחר שפיקד על בית הספר לקצינים מונה למפקד אוגדת הגליל. בתום מלחמת לבנון השנייה נאלץ לסיים את שירותו. יותר מאוחר ציינה ועדת וינוגרד כי התפיסה המבצעית שיזם הירש "הצביעה על הבנה נכונה של האיום [חטיפת חיילים] ומשמעויותיו, ועל היערכות מחשבתית ראויה מולו". עוד קבעה הוועדה כי במלחמה, אוגדת הגליל ביצעה את משימות ההשתלטות שלה על שטחים בהתאם למתוכנן. למרות ההערכה כלפיו כאחד הבולטים והמקוריים ממפקדי צה"ל, נאלץ לפרוש לאחר מלחמת לבנון השנייה.
הירש הוא בוגר אוניברסיטת בר-אילן בלימודי המזרח התיכון ובעל תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת ת"א.


הקורא עיר הקורא מתי
שוקו תא לפני 4 שנים ו-5 חודשים מענה

רשימות קריאה בהן מופיע סיפור מלחמה סיפור אהבה
צבא ובטחון | שרון בת 22 ממרכז שפירא רשימת הקריאה עודכנה לפני שלושה שבועות

צריכה לקרוא :) | Rachel :) בת 20 מ רשימת הקריאה עודכנה לפני חודש

הקטלוג המאוחד - השאלה מספריות ציבוריות
שם הספריה זמינות הזמנה הזמנה עד הבית

ספרייה עירונית כרמיאל

יש עותק פנוי [ הזמן הספר ]

השוואת מחירים מחברי סימניה

טיילור דירדן 10 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת? לחץ לסמן שאהבת   |   הגב לביקורת
איש צבא בכל רמ"ח עבריו מפקד מצויין בעל יכולת ביטוי מרשימה .היתי תחת פיקודו במלחמת לבנון .הספר נותן פרספקטיבה אמיתית על מה שקורה או קרה בצמרת הצבאית דאז .כמו כולם גם לו יש חלק בטעויות שקרו באותה המלחמה .אבל אין ברירה מלחמה זה לא דבר ודאי ויש תקלות .ההדחה שלו לא היתה מחוייבת המציאות .לדעתי חסרים אנשים כאלה במערכת
רחל עסיס 8 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת? לחץ לסמן שאהבת   |   הגב לביקורת
קראתי את ספרך המדהים והתרשמתי מאוד מאישיותך הכובשת אדם ערכי ואמפתי מצד אחד וקצין נחוש שאינו מתפשר מנגד. גם אני ניזונתי מהתקשורת בימי המלחמה ואחריה , שמעתי וקראתי את גלי השיטנה וההשמצות כלפיך, חבל מאוד שכך מעריכים במדינתנו אנשים כמוך שהיו יכולים עוד לתרום המון בחוכמתם ונסיונם , במקומך אנו מקבלים מפקדים מניפולטיביים וחתרנים המקדמים את עצמם על ידי השמצות וחתרנות ואליהם אנו שולחים את ילדינו.
אינני מתיימרת להבין בנושאי צבא ומלחמה , קטונתי, שירתתי כפקידת שלישות במשך שנתיים אך ליוויתי את חברי דאז ובעלי בהווה שלחם במלחמת לבנון כמפקד טנק באוגדה 252
לאחר המלחמה הוא המשיך לשרת בלבנון כשנה וחצי עד מועד שחרורו. שמעתי ממנו על ספורי קרבות ועל "חוויות" שעבר בגהנום ששמו לבנון.
לכן בתור אחת שליוותה מקרוב חייל שנלחם ושרת שם מזדהה אני עם סיפורך ומאמינה לכל מילה שלך בצידקת דרכיך.
חזק ואמץ, בטוחתני שאנחנו בתור מדינה הפסדנו אותך!

ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים

6 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת? לחץ לסמן שאהבת   |   הגב לביקורת
לאורך כל הדרך - היה מפקד מוערך ! הוביל, ופיקד והיה אב לנערים במדים. 'סיפור אהבה סיפור מלחמה'
מספר על תחילת הדרך, על מבצעים נועזים בשטח האויב, על קשיי הבדידות של מפקד במלחמה, על ערכים ובעיקר על משבר ערכים. משבר שהביא לפרישה - מוקדם מדי. חבל מאוד.

תא"ל (מיל') גל הירש, כמעט ולא היה נוכח בחיי רעייתו וילדיו - הקדיש את חייו להגנה על מדינת ישראל. ללהיות אב לחייליו.
הוא פיקד על יחידות צנחנים, על "שלדג" - יחידת הקומנדו של חיל האוויר, והוביל לוחמים במבצעים חסויים.
בתום מלחמת לבנון השנייה, בעקבות תוצאותיה ומסקנות אודותיה פרש משירותובעקבות ביקורת נוקבת. בהמשך ועדת וינוגרד קבעה כי התפיסה המבצעית שיזם הירש "הצביעה על הבנה נכונה של האיום [חטיפת חיילים] ומשמעויותיו, ועל היערכות מחשבתית ראויה מולו". עוד קבעה הוועדה כי במלחמה, אוגדת הגליל ביצעה את משימות ההשתלטות שלה על שטחים בהתאם למתוכנן. למרות ההערכה כלפיו כאחד הבולטים והמקוריים ממפקדי צה"ל, נאלץ לפרוש לאחר מלחמת לבנון השנייה. וחבל ! וחבל !

מומלץ לקרוא את המפקד המוערך הזה. את האיש המוערך הזה. כן ירבו מפקדים כמוהו בצה"ל.
Hassone

ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים

4 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת? לחץ לסמן שאהבת   |   הגב לביקורת
ללא ספק, תא"ל גל הירש הוא השעיר לעזאזל הבולט ביותר של מלחמת לבנון השנייה. השלושה שהנהיגו את המדינה והמלחמה (אולמרט, פרץ וחלוץ) בחרו להשתמש בצה"ל כשכפ"צ לכשלונות שלהם עצמם.
מעליב, מרגיז, מקומם ומעצבן לקרוא איך נגמרת קריירה של קצין מצטיין (כן, כן, קצת שחצן וקצת חושב ת'עצמו... אבל בהחלט קצין מצטיין).
איך מלחמות גנרלים על יוקרה, מעמד ותפקיד, מובילים את צה"ל למקומות הכי נמוכים והזויים שהיינו בהם אי-פעם.
מן הסתם, תא"ל גל הירש מנוע מלספר את כל האמת והפרטים על אותם "לוחמי כורסאות" שנתנו פרשנויות בזמן לחימה.
אוי לה להנהגה שבחרה להקריב את חייליה וקציניה על מזבח האטימות, השחצנות, הטיפשות וחוסר הניסיון.
פרל

ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים

3 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת? לחץ לסמן שאהבת   |   הגב לביקורת
"הערכים הם אלה הקובעים את התוצאה." (אמירה קבועה וחוזרת של תא"ל במיל' גל הירש שמופיעה לא פעם בספרו ובהרצאותיו)

הספר "סיפור מלחמה סיפור אהבה" מאת תא"ל במיל' גל הירש מספר למעשה את סיפור חייו. הירש, אשר שירת בצנחנים ופיקד על יחידת שלדג. "כמפקד שלדג כבר היה שנוי במחלוקת. הוא הסתכסך עם חבורת קציני מילואים ותיקה, אך זכה להערכה רבה מצד רבים מפקודיו. פעם אחת, במבצע עומק על אדמת לבנון, כמעט שהודח מצה"ל. הוא פעל עם קומץ לוחמים בתוך בסיס חיזבאללה, אך סירב למהר ולחזור כפי שדרשו ממנו מפקדיו. לפי הסיפור, אף ניתק את מכשיר הקשר, כדי שיוכל להשלים את משימתו. כשחזר בשלום, זכה לביקורת קשה מהרמטכ"ל אז, אמנון ליפקין-שחק, אך גם בשבחים על האומץ שגילה." (מתוך הכתבה "סופה הפתאומי של קריירה צבאית מבטיחה" מאת עמוס הראל, "הארץ", 12.11.2006. המבצע עצמו מתואר באופן מרתק בספר). בספר מתאר הירש את מסעו מן הפנימייה הצבאית ועד להדחתו מן הצבא.

בסוף שנת 2003 שימש הירש כמפקד בית הספר לקצינים ואני, בתום תפקיד כמפקד כיתה בצנחנים, צוער בקורס. הירש, קצין משכיל וערכי, נהג לצטט באוזנינו בהרצאותיו מן התנ"ך ומשירי אלתרמן. למרות שהוא נתפס לעיתים כיהיר (בין היתר בגלל נטייתו להשתמש לא פעם במשפטים שמתחילים ונגמרים במילה "אני") ונפוח מחשיבות עצמית (חלק מפקודיו נהגו לכנותו "נפוליאון", על שום קומתו הנמוכה והתנהלותו ה"גנרלית"). אנחנו הצוערים הערכנו אותו מאוד. הרצאותיו בפנינו היו תמיד מרתקות. מדובר בקצין חושב וערכי, לא חזון נפרץ מדי בצה"ל. הירש ישב, כמפקד בית- הספר, בראש ועדת ההדחה שלי מן הקורס. לזכותו יאמר שהוא הציע לי לחזור לקורס נוסף (ומפקדת זרוע היבשה לא אישרה בגלל שהייתי כבר חריג פז"ם). כעסתי עליו על ההדחה הזו הרבה שנים. מחקתי אותו לגמרי ואפילו שמחתי לאיד כשנאלץ לעזוב את הצבא. היה לי אפילו קשה לרכוש את ספרו. אני כבר לא כועס עליו, או מאשים אותו. כעס שכזה הוא מיותר, משקל מת שאין טעם לסחוב. בשבוע הספר בחודש יוני 2009 פגשתי בדוכן הוצאת "ידיעות אחרונות" את תא"ל הירש. כפי שציינתי, אני כבר לא כועס עליו, ובמחשבה אחורה למדתי ממנו לא מעט, על פיקוד, ערכים ותפקידו ומעמדו של צה"ל במדינת ישראל. חוץ מזה, אני במקום אחר היום ולסחוב את כל הטינה והכעס הללו זה מיותר. צריך להמשיך קדימה. לחצתי את ידו וביקשתי חתימה. הוא שאל למי לחתום, וכשאמרתי את שמי חייך ואמר- "בחרת שם מצוין." השיבותי שלא אני בחרתי כי אם בחרו לי. הוא הודה לי על רכישת הספר ופטפטנו קצת על הא ודא. הודיתי לו על ההקדשה והלכתי. בדיעבד למדתי ממנו לא מעט. ראשית, הוא לימד אותי שבכל דבר- "חייבת להיות לך מטרה" שתציב לפניך ושלאורה תלך. שקראתי את ההקדשה שכתב לספר מצאתי בה שיעור נוסף: באשר תלך ותעשה - "הערכים הם הקובעים את התוצאה." מי שתהיה ובמה שתאמין, כל אלו יכתיבו הן את פועלך והן את תוצאות מעשיך. אין משימה בלתי אפשרית או תפקיד קשה מדי. צריך רק לרצות להאמין ולא לוותר.

הירש הוא מפקד אמיץ לב. כמפקד אוגדת הגליל במלחמת לבנון השניה פקודיו לחמו יותר קשה מרוב היחידות. הוא פיקד על הגדוד והגיזרה שבה נחטפו החיילים בפרוץ המלחמה ובקרבות האוגדה בבינת'-ג'בל ובמארון-א-ראס. בעקבות המלחמה והלחץ הציבורי הוא נאלץ להתפטר מצה"ל. בעיני כשל הירש טרם המלחמה במניעת החטיפה (משימתו העיקרית כאוגדונר כפי שאני רואה אותה), וגם אם לא בו האשם הוא המפקד והאחראי. במילותיו שלו במכתב ההתפטרות שכתב- "אין לי כל צורך 'לקחת אחריות', מעולם לא מסרתיה לאיש" (עמוד 459 בספרו) ומכאן שיתפטר. אוגדתו נחשבה ובצדק לזו שהשיגה את התוצאות הטובות ביותר מבין ארבע האוגדות שלקחו חלק במלחמה. עפר שלח כתב בשעתו כי- "מבין ארבעת מפקדי האוגדות, שניים עזבו את הצבא: גל הירש על פרשת החטיפה, שאין לה קשר לביצועיו במלחמה עצמה (כזכור, התחקיר על תפקוד אוגדה 91 בלחימה פורסם לפני דוח אלמוג על החטיפה, ולא ערער את מעמדו של הירש). למעשה, הירש הלך בעיקר מפני שדורון אלמוג, שפרסם את הדוח שלו אחרון, לא יכול היה לסבול את המחשבה שאיש לא ישלם מחיר על הכישלון." (מתוך מאמרו "פוסט טראומה: מה למדנו ממלחמת לבנון השנייה?", "מעריב" 09/07/2011) רוצה לומר הירש אולץ לסיים את שירותו הצבאי בעקבות דו"ח כיוון שלא עמד במבחן התוצאה הראשוני, כלומר, במניעת החטיפה. שהרי בלחימה עצמה, בוודאי שביחס לשלושת מפקדי האוגדות האחרים, בלט בהישגיו ובאופן שבו הוביל, יזם ולחם בראש פקודיו. הספר עצמו מעניין, כתוב טוב, מהלב. אהבתי את הצורה שבה הוא מספר את סיפורו מימיו כטירון בסיירת צנחנים ועד למלחמת לבנון השנייה. כואב לו, והוא חש, כנראה בצדק, שנעשה לו עוול. אני באמת מאמין שאהבת הארץ וההגנה עליה הינם שני הערכים המעצבים את עולמו. מנגד הירש בחר לכלול בספר כמעט כל מסמך שכתב לחייליו, עשה שימוש מופרז בסימני קריאה ובמשפטים שמתחילים ב"אני". עריכה טובה יותר היתה משפרת מאוד את הספר. אותו עורך נחוש שהיה חסר להירש בכתיבת הספר, היה חסר בו בעיקר בנקודת ה"אכלו לי שתו לי". מפקד אוגדה 146 במלחמת יום הכיפורים, האלוף משה "מוסה" פלד (יוצא חטיבת גולני שביצע הסבה לשריון), הסביר בשעתו מדוע הוא, כמפקד אוגדה מטכ"לית במלחמת יום הכיפורים, קיבל פקודה להיערך להגנה אבל לחץ דווקא לצאת להתקפה: "מפקד אוגדה זה לא מג"ד, וגם לא מג"ד-פלוס. מפקד אוגדה הוא גנרל, והאחריות שלו כלפי ההיסטוריה מוחלטת." (מתוך הכתבה "הצדעה מאוחרת" מאת עמוס רגב, "ישראל היום" 17.09.2010). ההבנה הזו חסרה להירש בספר. לא ניתן להימנע מהשוואה לספרו של תא"ל אחר שעזב את הצבא בטריקת דלת, משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני, שכתב את הספר "מלחמה ללא אות". אף שספרו של תמיר ראוי לשבחים כאחד הבודדים המתארים את השהייה של צה"ל בלבנון, יש לציינו גם על היושרה שהפגין בכך שפירסם את הספר בעודו במדים, ללא הסגנון המנופח משהו שבספרו של הירש.

בחרתי להביא קטע מן הספר, העוסק בתחילת שירותו הצבאי, קורס הקצינים וראשית דרכו כמפקד, כטעימה מן הספר הממחישה כיצד הוא כתוב ובמה הוא עוסק:
סיירת הצנחנים
"הלבטים של כל 'פנימיון', היכן לשרת, תמו. התנדבתי לחטיבת הצנחנים. ביום אחד התגייסנו, כל 'גיוס החי"ר' של המחזור בפנימיות הצבאיות. לכולנו יש מספרים אישיים עוקבים מאז ועד היום. אלה שהלכו ל'גולני' או ל'שקד' עזבו את הבקו"מ במהירות. אלה שהתנדבו לצנחנים המתינו עוד יומיים. היה עלינו לעבור 'גיבושון', מיון בן יום אחד, ועל כן נעזר בנו הבקו"מ כמ"כים לפרק הזמן הזה. היינו כולנו רב"טים, ענדנו כנפי צניחה וסייענו לסגל הבסיס לקלוט חיילים חדשים לצה"ל. את גיבושון הצנחנים עברנו במשך יום שלם של נשיאת אלונקות וג'ריקנים, קורות עץ, מסלולי מכשולים ומבדקים פיזיים שונים. הדברים לא היו זרים לי, הייתי בכושר שיא. עד לגיוס עבדתי אצל דודי דרור כפועל בניין פשוט, גם הוא שירת בעבר בצנחנים והשפיע עלי מנסיונו וגישתו. בכל יום העמסתי שקי מלט לקומות גבוהות בלי להשתמש במנוף, הגעתי אל אתר הבנייה בריצה לפנות בוקר ונותרתי לעבוד בו אל תוך הלילה. הגיבושון עבר עלי במאמץ מסוים, אך חשתי בטוח מאוד בסיומו. המבחן הסוציומטרי שנערך בסופו העניק לי ציון גבוה. בני הצוות שעברו אתי את המיון העריכו אותי כמתאים מאוד, וכך גם אנשי הצנחנים שבחנו אותנו. בשיחת סיכום בביתן ההתנדבות כינס אותנו מרק לי, סג"מ מסיירת הצנחנים, וביקש להביע הערכה לכל המשתתפים. להפתעתי הוא סיים באמירה אישית אלי. הוא לא הכיר אותי בשמי, אך לכל אחד מן המשתתפים היה מספר שצויר על גבו ועל קסדתו, ולי ניתן המספר שמונה. 'לגביך, 'שמונה', אני לא רואה שום סיבה שלא תגיע לסיירת. אתה תעבור את הגיבוש לסיירת בהצלחה.' לאחר הגיבוש יצאתי לחופשה בת 24 שעות בביתה של דודתי רינה. שני הורי כבר חיו בחו"ל, וביתה של רינה היה לבית עבורי בעת היותי חייל. מוישה בעלה היה בעברו קצין בצנחנים, וימים רבים משנות ילדותי ביליתי איתו בבסיס תל נוף. תערוכות נשק, מפגני צניחה ודיבורים על צבא כבר היו מוכרים לי מילדות. היתה לכך השפעה על דרכי. בביתה של רינה ומוישה אני מסיר את נעלי הצנחנים החדשות. כפות רגלי נראות כעיסה של דם ובשר, תוצאת הגיבוש. אני מדדה עם מוישה למרפאת קצין העיר בתל אביב, שם נחבשות רגלי. הרופא רושם לי כמה 'גימלים', ימי מנוחה בבית, ואני משליך אותם לפח, משתרע על השטיח שבסלון, מקשיב לנעימה 'ביסקאייה' ונרדם. למחרת שבתי אל הבקו"מ, דרוך לקראת הגיבוש לסיירת. כעבור לילה כבר הייתי בבסיס הצנחנים בסנור שבשומרון. בביתן שבו שובצתי ללינה זמנית קיבל את פני זאב ברנשטיין, בן מחזור שלי מהפנימייה הצבאית בחיפה. הוא הגיע לשם יום לפני וכבר היה 'ותיק'...

'מה המצב, תל אביב?' שאל בחיוך רחב. למחרת החל הגיבוש לסיירת, שנמשך שלושה ימים קשים בשטח. איני משוכנע כי היום הייתי אני, כמפקד, מאשר את הגיבוש שעברנו. הוא היה קיצוני, הביא את היכולות לכדי מבחן חריף והותיר בסיומו קבוצה קטנה מאוד ש'שרדה'. מתוכה נבחרו בודדים. התקבלנו, זאב ואני. היינו בין ה'עירוניים' הבודדים בחבורה מיוחדת ועליזה של קיבוצניקים. המסע שלנו במסלול הסיירת החל. שמחתי גם שמרק לי, מי שקיבל אותי לצנחנים, מונה למפקד הצוות שלנו. בתוך זמן קצר מצאנו את עצמנו בלבנון, סמוך לביירות. צעירים מאוד וכבר בפעילות מבצעית שם. פעלנו בביירות, בהרי השוף, בג'בל ברוך, בדאמור ובמונטה ורדה, ובמקומות רבים נוספים. מרק ידע להיות אדם ומפקד. לימים, כשהודיע לי בנמל התעופה של ביירות בשיחה לבבית ליד הברזייה, כי הוא עוזב אותנו, הצטערתי צער גדול. מחליפו שי היה קפדן נוקשה ומקצועי, אך אני חב לו רבים מן הערכים שאותם אני נושא עד היום. הסיירת היתה גורם משמעותי מאוד בתהליך הפיכתי למפקד, וממנה לקחתי את הגישה הספרטנית, 'יש ספק- אין ספק', את המקצוענות, את הנחישות והקשיחות ללא גבולות, ואת הידיעה שאין משימה שלא אוכל לבצעה, כי הדברים תלויים בעיקר בי. עברנו במסלול הסיירת משימות כה קשות ומחשלות, עד שיצאתי משם אל קורס הקצינים בבה"ד 1 כשניסיוני רב והביטחון העצמי שלי גבוה. כיוון שהיו אלה הימים שאחרי מלחמת לבנון הראשונה עדיין ניכרו עקבות הזעזוע, המשבר החברתי- לאומי- פוליטי, גם בתחום היציאה לקצונה. תחושות קשות של אי אמון בדרג הלאומי הבכיר הביאו לכך שרבים הדירו את רגליהם מבית הספר לקצינים. נוצרה סרבנות שקטה ואפורה. היה קושי גדול להביא את מיכסת הקצינים הנדרשים אל יחידות השדה. כתוצאה מכך נקטו פעולות לא שגרתיות. צוותים שלמים שוגרו בפקודה לבה"ד 1! בפלוגה שלי, למשל, היה צוות שלם מסיירת 'גולני' שהגיע לקורס בכפייה, ולמתעקשים אפשרו לפרוש מן הקורס רק כעבור זמן. היתה זו תקופת משבר אמון קשה, משבר ערכים גדול, בעיקר בהקשרים בעלי אופי פוליטי. ההתרחשות החשובה ביותר בבה"ד 1 היתה בסמוך לתרגילי הסיום הקורס. מוניתי למפקד מתרגל באחד מהתרגילים המסכמים ובשעת צהריים אחת נחפזתי אל המרפאה לבדוק מדוע מאחר החובש להגיע לשטחי האימון. בפתח המרפאה פגשתי חיילת מחיל האוויר. שמה דונה והיא אהבת חיי.

את קורס הקצינים סיימתי בהצטיינות. עמדתי לצידם של מצטיינים אחרים באותו קורס, כמו אייל איזנברג ואביב כוכבי. לתדהמתי גיליתי בערב סיום הקורס כי איני חוזר כקצין לסיירת. מפקד בה"ד 1, אל"מ שאול מופז, ניהל מאבק עיקש עם מח"ט הצנחנים ודרש שאשאר בדרכה בבה"ד 1. הוא טען- בצדק מבחינתו- כי מצטיינים צריכים להישאר כמדריכים בבה"ד 1 ורק אחר כך לחזור ליחידותיהם. למופז ויתרו, מן הסתם כי ידעו שהוא מח"ט הצנחנים הבא, ולמה להסתבך עמו?... אך אני נלחמתי בו בכל כוחי: דפקתי על דלתו של ראש אכ"א, האלוף עמוס ירון, וישבתי עמו במטבח ביתו ברמת גן. הזכרתי לו שנהוג שמצטיינים בוחרים את היחידה שאליה ישובצו, ולי לא ניתנה ההזדמנות הזו. דבר לא עזר. מופז התעקש וניצח. באולם 206 המפורסם שבבה"ד 1 כונסו לשיחת פתיחה עשרות אנשי סגל הבסיס. מופז הרצה על פעולת סיירת הצנחנים בסוריה במהלך מלחמת יום הכיפורים, ולהפתעתי פנה אלי באופן אישי לפני כולם: 'גל הירש, אל תהיה מדוכדך. אתה תהיה מפקד צוות בסיירת הצנחנים.' לאחר הכינוס הזמין אותי למשרדו. עמדו דמעות בעיני. אבל הוא התעקש שאהיה מפקד צוות בבה"ד 1, אכשיר קצונה ואחר כך אחזור לסיירת. מופז גם רמז לי בחיוך שאחזור לחטיבת הצנחנים יחד איתו... כעבור ימים אחדים קרא לי לשיחה גם מח"ט הצנחנים, אל"מ מנחם זוטורסקי, וביקש להבהיר כי מופז צודק: מצטיינים צריכים להדריך קצינים. הוא ביקש שלא אדאג, בסיירת מחכים לי וימתינו עוד קצת... שניהם צדקו. לימים, כמפקד בה"ד 1, ניהלתי מאבקים עיקשים לשיבוצם של טובי הקצינים כמדריכים. נהניתי מאוד מן התקופה כמפקד צוות בבה"ד 1. מכאן ואילך היתה הכשרת קצונה שליחות בעיני ושבתי לשם, אל מישור הרוחות שבנגב, גם כמ"פ וגם כמפקד בה"ד 1.

כששבתי אל הסיירת היה עלי להמתין תקופה קצרה עד שיתפנה הצוות שלי. נקבע שאפקד על צוות באמצע המסלול, לאחר שיסתיים פרק האימון המתקדם שלו. בינתיים התמניתי לקצין הלוחמה בטרור (לוט"ר) של היחידה ועסקתי באימוני הלוחמים וצוותים, בכוננויות ובציוד מיוחד לצורכי חילוץ בני ערובה. את הצוות שלי קיבלתי מקצין מוכשר ומנוסה, שהעביר לי חפיפה איכותית וסקר בפני את מיטב ידיעותיו על כל לוחם ולוחם, אך את אחד ממשפטיו לא יכולתי לקבל: 'כל הלוחמים שלך חשודים אלא אם כן הוכח אחרת,' כך המליץ לי. ראיתי זאת כאנטיתזה לגישה שלי. סברתי שבצוות הזה כולם מצויינים אלא אם כן הוכח אחרת. חשבתי שהגישה הנכונה היא ליצור 'סביבה מפתחת מנהיגות', ושאראה הישג בכך שהצוות יעמוד במשימותיו בהצלחה ולצד זאת יגדלו בו קצינים רבים לחטיבת הצנחנים. על זאת היתה גאוותי, על כל קצין שצמח תחת ידי.רוב תקופת היותי מפקד צוות עברה עלינו בפעילות מבצעית, חלקה הגדול בלבנון, אך נתח משמעותי היה גם ביהודה ושומרון, מול הטרור הפלסטיני. עם הצוות שלי בוצעו לראשונה באיו"ש מבצעים בתחפושת, בין אם הסתערבות ובין אם 'התייהדות', שבה אנו 'מציעים' פיתיון לתקיפת מחבלים. באותה תקופה הנחנו בעצם את היסודות הראשונים להקמת יחידת המסתערבים 'דובדבן'. מפקדת איו"ש דרשה מפיקוד מרכז שאתמנה למפקד הראשון של היחידה העתידה לקום, אך נחמיה תמרי, שהתמנה אז למח"ט הצנחנים, ביקש לפגוש אותי באיצטדיון רמת גן בערב העצרת של חטיבת הצנחנים. הוא שוחח עמי גלויות בעודנו עומדים על הטריבונה, התנגד לרעיון ואמר שממסלול כזה לא אגיע לתפקידים בכירים בצבא, שהוא מעריך את המוטיבציה ושמח על שפנו אלי, אך הוא עצמו יתנגד לכך. תמרי ביקש שאשוב לעבודה כמפקד צוות ולמסלול הרגיל המיועד לי בחטיבת הצנחנים. כך עשיתי. ביצענו גם מעצרים וסיורי שטח, נדדנו בין שכם לחברון, ומשם אל הבופור או אל רכס עלי טהר שבלבנון, ימים אינטנסיביים: מבצעים, מארבים, סיורים, אימונים. פעילות ללא הרף, מסביב לשעון. באותם ימים (1985) הלכה והתעצבה גם רצועת הביטחון החדשה שאחרי נסיגת צה"ל ממרחב האוואלי. כצפוי ירדו המחבלים והתמקמו במסתורים סמוך למרחב הקו החדש. במבצעים חשאיים ראשונים מעבר ל'קו האדום' חדר הצוות שלי אל מרחב הכפרים יעטר וכפרא, למשימות תצפית ואיסוף מידע. במבצע הראשון טיפסנו לילה שלם על מצוק הצלחני בשקט, ובלוח זמנים מהיר הגענו אל מרחב המשימה. בשעות הבוקר המאוחרות התגלה הכוח, אינני יודע כיצד. במשך יום שלם תקפנו, בסיוע מסוקי 'קוברה', מחבלים שהתקרבו אל האזור שבו שהינו. אש תותחי המסוקים היתה כה קרוב אלינו עד שצרורות עברו ממש בין לוחמי. האויב הוסיף להתקרב, המשכנו להסתייע במסוקים, וכשהחלה לרדת אש מרגמות בסביבתנו ניתקנו מגע והחלפנו מיקום. כך עד שעות החשיכה, אז שבנו ארצה." (מתוך הספר "סיפור מלחמה סיפור אהבה", מאת גל הירש, "ידיעות ספרים", 2009, עמודים 23-27)

בסה"כ מומלץ, בעיקר לקציני צה"ל, חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית.
הבלש ההיסטורי

ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים

2 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת? לחץ לסמן שאהבת   |   הגב לביקורת
ספר פשוט מצויין מאיש מצויין *****!
מבחן אמת

ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים

2 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת? לחץ לסמן שאהבת   |   הגב לביקורת
סיפורו של גל הירש , בודאי שמנקודת מבטו הינו תחת הכותרת של "צדיק ורע לו...".
למיטב הבנתי הספר מעניין עד מלחמת לבנון השנייה , כי יש שם בעיקר הצלחות (הכשלונות ממוזערים ביד אומן ), משלב המלחמה - זוהי בעיקר התנצחות אל מול העיתונאות, קברניטי המדינה והצבא וועדת וינוגראד, לטעמי חבל !!!

לו אני הייתי במקומו של הגיבור - הייתי נותן לספר יותר נופך של טרגדייה יונית (שהרי יש שם את את כל המרכיבים : יוהרה , קנאה , נפילה חדה )... וכמו בכותר הספר שמסתיים במילה אהבה - גם הייתי מסיים את הספר באהבה למדינה ולבניה.
המתמטיקאי

ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים

קורא אחד אהב את הביקורת. אהבת? לחץ לסמן שאהבת   |   הגב לביקורת
קראתי את הספר קצת אחרי השחרור (למורת רוחם של מפקדיי) ולא יכולתי להתנתק ממנו.
הספר נותן מבט מרתק לתוך עולמו האישי והמקצועי של מפקד בדרגים השונים.
חבל רק שהוא בחר לסיים אותו בכתב סינגור עצמי היורה אשמה לכל הכיוונים. קצת אירוני שלאחר תיאור כל עלילות הגבורה והמלחמות מגיע קטע בסגנון "אכלו לי, שתו לי, לקחו לי".

אבל בשורה התחתונה:
ספר מומלץ בהחלט!
גודר

ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים

אהבת? לחץ לסמן שאהבת   |   הגב לביקורת
קניתי את הספר לאחר שסיימתי לקרוא אותו.
נכון שזה קצת מוזר, אבל הסיפור שעומד מאחורי המעשה המוזר הזה היה השתתפותי ביום עיון שהתקיים במכללת תל חי לזכרו של רס"ן איתן בלחסן מפקד סיירת צנחנים שנהרג בלבנון לפני אחת עשרה שנים. את הכנס אירגנה עמותת "נועם" (להנצחת איתן בלחסן) שגל הירש עומד בראשה מזה כשנתיים.
ביום העיון שמעתי את גל נושא דברים( נושא יום העיון היה מנהיגות) והדבר עורר מאד את סקרנותי.
בערב של היום הראשון פגשתי את גל בבית משפחת בלחסן שוחחנו מעט ועוד באותו הלילה השאלתי את הספר מקלוד בלחסן וקראתי בו במשך כל הלילה, גם בלילות שלאחר מכן גמעתי את הדפים בשקיקה ולא הרפיתי עד שסיימתי.
ספר מרתק המשקף את אישיותו יוצאת הדופן של גל כנער בפנימיה הצבאית כלוחם, כקצין וכמוביל לוחמים למשימות לחימה. אין ספק כי אישיותו המיוחדת סייעה בקידומו המטאורי בצה"ל עד למקום הרגיש ביותר לפני ובעת מלחמת לבנון השניה, גבול הלבנון.
כבר מתום המלחמה לא היה לי צל של ספק כי הוא נבחר להיות הקורבן של המלחמה כי גם קורבן צריך להיות בעל ערך. אני מקווה כי לא ירבו הימים עד לטיהור שמו המוחלט לא רק בוועדות ובחדרי חדרים אלא גם בשער כל עיר בישראל.
ספר חובה בכל ספריה.
לולו

ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים

אהבת? לחץ לסמן שאהבת   |   הגב לביקורת
למרות החששות בתחילת קריאתו, ולמרות שנראה כאילו זהו ספר ההגנה של גל הירש על מה שקרה במלחמה, קניתי וקראתי. חציו הראשון של הספר מתגלגל והולך, לא משהו, משמים למדי. החצי השני הולך וגואה, מטפס ועולה עד לסופו המטלטל. המערכת הצבאית בכיעורה. כפיות הטובה לאחד מגיבורי ישראל. ספר שגרם לאהדה ורצון (מאוחר) להיות פקודה של האיש המחבר. למרות מגבלות המחבר, למרות שברור שזהו צד אחד המוצג בספר, זהו ספר טוב, יפה, חשוב להבנת המלחמה ומרתק בכתיבתו..


מי קרא את הספר (24 אנשים)


ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים


ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים


ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים





©2006-2012 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ

Twtrland - To follow or not to follow? Check out Donna 's page.