אישה בורחת מבשורה מאת דוד גרוסמן - ספרים משומשים

הקורא	עיר הקורא	מתי
inbaleyss	נתניה	לפני 3 חודשים	מענה

שם הספריה	זמינות
הספר כנראה לא קיים בספריית כרמיאל

שם המוכר	מיקום	מצב הספר	מחיר מבוקש
נעמה	תל אביב	חדש לגמרי	60 ₪	[קנה הספר עכשיו]
יונתן	תל אביב	כחדש	40 ₪	[קנה הספר עכשיו]
גידי ר	חיפה	כחדש	35 ₪	[קנה הספר עכשיו]
אלי	ירושלים	כחדש	40 ₪	[קנה הספר עכשיו]
אלון כהן	מרכז הארץ	חדש לגמרי	50 ₪	[קנה הספר עכשיו]
תמרי	חיפה	חדש לגמרי	30 ₪	[קנה הספר עכשיו]

1.

תמר בת 16 מרמת גן

אני בעמוד 82 ספר כבדד לא יודעת אולי רק ההתחלה שאני יגמור אני יגיד לכם סופיתת

התחילה לקרוא לפני ארבעה שבועות

דוקטור תולע בן 16 קרית אתא	הגב לביקורת ספר מעולה ספר חזק,חובה בכל בית ישראלי! אורה,אם לבנה עופר המגוייס למלחמה יוצאת עם אהוב נעוריה לטיול בנופי הירק של הצפון.במסע הזה היא מפזמת את שירת חייו של בנה בתקווה שזו,תציל אותו מן המוות ותמגר את חששותיה. הספר אמנם ארוך (640 עמודים לערך) ויש בו מספר רגעים מיותרים אך החותם שהשאיר בי עמוק.הספר מתובלן ברוחות המציאות הישראלית המסועפת שתופחות על פנינו לבלי משים.הסיפור עובר דרך כמה מלחמות ישראל (ששת הימים,כיפור וכו')ובנסוף מוטל אספקט שמתאר את חייה של אורה בנעוריה וחוויותיה עם שני האהובים שלה. כוחו של ספר זה הוא בחיבוטי הנפש שעוברים הדמויות (בייחוד הדמות הראשית ,אורה) ולא בהתפתחות העלילתית שלו. והאמת היא שתחילה לא הייתי בטוח שאני בשל לספר כזה אך הוא בהחלט סחף אותי למחוזותיו.מדהים! (הערה: אחת המבקרות כתבה מתחתיי שהספר לא אמין כי יש בו גם שפת יום-יום וגם שפה מליצית בעת ובעונה אחת,ואני אומר שזה האלמנט העיקרי שהופך אותו לאמין יותר מכל,כוחו של דוד גרוסמן למזג משלבי לשון כחלק מהשיח המצוי כאן בארץ ישראל,ובאמתלת גיוון הדמויות שחולפות על פניהם של אורה ואברם) אהבת?
אוסי ספרים וסיפורים בת 42 מודיעין	הגב לביקורת ספר מעולה לקרוא!!! הסיפור קשה וקורע את הלב, ולמרות זאת אי אפשר להפסיק. הכתיבה הגרוסמנית המדהימה, המיוחדת, המרגשת, פשוט עילוי. קורא אחד אהב את הביקורת אהבת?
מירית בת 35 טורונטו	הגב לביקורת ספר לא משהו את הספר סיימתי במאמצים אדירים כשאחרי כל קריאה אני סופרת את מספר העמודים שנותרו כדי להעריך תוך כמה זמן אני אסיים אותו. הייתי עוזבת אותו אחרי 30 העמודים הראשונים אבל אמא שלי אמרה לי למשוך אז משכתי. באיזשהו שלב אמרתי לעצמי שאני מסיימת את הספר הזה רק בשביל לכתוב את הביקורת. כשסוף כל סוף הגעתי לסיומו, שדרך אגב לא הפתיע או גרם לאיזשהו שינוי למה שחשבתי על הסיפור עד אותו רגע, חשתי חרדה עצומה לכתוב את הביקורת, כאילו המזל הרע הזה או אני לא בטוחה בדיוק איך להגדיר את זה, יעבור אלי. כל מה שרציתי זה ל ה ע י ף את הספר הזה מהבית שלי ובמהרה. (את הספר לויתי מחברה). יש לי הרבה מה להגיד על הספר הזה אבל משום מה אני לא מרגישה נוח לכתוב את הביקורת שלי עליו. לכן אני אסכם בכך ובשני הכוכבים שגמלתי לו 2 קוראים אהבו את הביקורת אהבת?
תמר בת 22 קרית ביאליק	הגב לביקורת באופן כללי ספר טוב, הוא משך אותי מאוד. יש בעייתיות בעיני בכיתה של גרוסמן בעובדה שהדמויות שלו מדברות בשפה מאוד גבוהה ויחד עם זאת מאוד 'שכונתית' והדבר יוצר אווירה לא אמינה לספר כולו בנוסף- גם העלילה לא לגמרי אמינה (זהירות- ספוילר מתקרב): במקרה אברם דיבר במכשיר הקשר אל אילן מבלי שהוא ידע שהוא מקשיב? במקרה התפוצץ הקו ההפוך לקו שבו נסעה אורה? אולי זה האופי הציני שלי שלא מסתדר עם החופש היצירתי של סופר, המאפשר לו לחרוג קצת מגבולות הריאלי, אבל בעיני זה הרגיש טיפה מוגזם. ויחד עם זאת- רעיון יפה, ישראלי מאוד ומרתק בתור סיפור. אהבת?
מאור בן 21 חולון	הגב לביקורת ראשית, ספר מעולה . לקחו לי שלושה חודשים שלמים לקרוא אותו, אך עם זאת אומר שהתעכבתי על כל מילה ומילה וקראתי את הספר מלפנים ומאחור . עוד תרמה לי האווירה העובדה שקראתי את הספר באיזור בו טיילו הגיבורים אורה ואברם לאורך שבילי הצפון דבר שגרם לי סוג של תחושה שעוד לא הרגשתי בעת קריאת ספר כאילו אני לוקח חלק במסע שלהם . ממליץ לכולם גם לקרוא וגם לטייל! אהבת?
hagintlv בת 42 תל אביב	הגב לביקורת ספר מעולה דויד גרוסמן כתב רומן בן 630 עמודים. רומן שבמרכזו (העלילתי בלבד, כי יש כל כך הרבה רבדים נוספים לספר הזה) עומדת אורה, אמא של אדם ועופר, גרושתו הטריה של אילן. אילן ואדם (שכבר השתחרר מהצבא) נסעו לטיול bonding בדר’ אמריקה. עופר בחופשת שחרור אבל ביום האחרון של החופשה כל המדינה “על הרגליים”, כי יש (שוב) מלחמה או כוננות או מבצע או whatever, אז עופר מנדב את עצמו לצו 8. ואורה בתמורה, יודעת (בתוך תוכה, מחוברת לעין השלישית שלה כנראה) שיותר היא לא תראה אותו. אז מה היא עושה? בורחת. מהבשורה. הולכת. נעלמת. עליק מטיילת. נמלטת יותר מתאים. יש עוד דמויות משמעותיות. אבל אני לא חושבת שצריך אותי בשביל להצביע על כך. תקראו בעצמכם. יותר כדאי. אני קוראת גומעת בשקיקה את הרומן הזה כבר הרבה זמן. אוקסימורון, תגידו? אם בשקיקה, אז למה הרבה זמן? לא בגלל שהוא לא טוב. נהפוך הוא… בגלל שהוא טוב מידי. הקצבתי לי 10 עמודים ליום (אני מרמה אותי לפעמים וקוראת יותר, אבל אז ‘מענישה בתמורה’ ולא קוראת יום אחרי… ) וגם, אני פוחדת קצת. כמו אורה. מהבשורה. למרות שאני יודעת (כמו שגם היא יודעת) שזה אפקט פיגמליון לגמרי. וכמובן, אני לא רוצה שייגמר לעולם. כי דויד גרוסמן הוא אשף של מילים. הוא מדויק. הוא יודע “לדבר” רגשות. כן, כן. לתאר את הרגשות במילים. כן, אם את מרגישה (גם מרגיש, לצורך הענין) משו ורוצה לתאר את הרגש הזה, אז סביר להניח שהוא יוכל לעשות זאת בדיוק. מירבי. רק בשבילך. קוסם. אמרתי כבר, לא? כשאני קוראת את הספר הזה אז קורים לי כל מיני דברים סותרים בו זמנית. אני כועסת, שמחה, מתרגשת, עצובה ומפחדת. חושבת על הדמויות. חושבת על החיים האמיתיים של מי שכתב אותו. ולמה הוא עשה את זה לעצמו בעצם? הרי זו נבואה שמגשימה את עצמה…כמעט אחד לאחד. (פחד. אמרתי, לא?) מה, הוא לא יודע שלא פותחים פה לשטן? שלא מתגרים בגורל? מתחשק לי להגיד לו שזה לא פייר ושיחזיר את הגלגל אחורה. (התרגשות. אולי לא היה קורה במציאות אילולא כתב?) לנער ולטלטל אותו (כעס. אמרתי?) ולבכות יחד איתו על האובדן הנורא מכל (עצבות, עצבות). אבל הוא בטח יודע. וגם, אני לא בטוחה שהייתי רוצה לוותר על היצירה הזו שכתב. בשום אופן. כזה רומן משובח. אסור שייגנז. יש בספר הזה כל כך הרבה אמירות, ותת אמירות, וסבטקסט. הנה, למשל כשאורה מבקשת מסמי, נהג המונית של המשפחה (הערבי מאבו גוש) שייקח אותה “לקצה הארץ. לאיפה שהיא נגמרת” הוא בתמורה מסנן ש”בשבילו הארץ כבר מזמן נגמרה”. ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי כי אני כל כך אוהבת את משחק המילים הזה, אבל בו זמנית אני מרגישה שבשרי נכווה מהכאב. או (זה נשמע כמו בדיחה. גרועה במיוחד, אני יודעת. אבל בכל זאת בדיחה) כשהנהג הערבי מסיע את האם השמאלנית ובנה, החייל הפטריוט האמיץ למקום המפגש של המבצע הצבאי שמטרתו לחסל את האויב הערבי שמכה בטרור בעם היהודי. נו, אין יותר אירוני מזה. והמציאות עולה על כל דמיון, או שזה להיפך. אוף, עזבו. אני לא יודעת כבר. לא, אני לא מנותקת. אני מכירה את המציאות שאנחנו חיים בה. זה לא חדש לי. מה שמעניין, מרתק, מפליא, מדהים ונהדר הוא היכולת של דויד גרוסמן להגיד את הדברים בלי להגיד אותם, אבל לומר את הרגשות שעומדים מאחורי העלילה הסבוכה הזו בדיוק רב. ככל שאני מעמיקה לקרוא, נדמה שכל הדמויות בספר הזה הן פוסט טראומטיות. וכל אחת מתמודדת עם ה-PTSD שלה בצורה אחרת. למשל האברם הזה, ידיד נעורים. גם כן ידיד. אורה והוא נפגשו כששכבו בביה”ח במלחמה אחרת, עתיקה יותר. ההיא שאמורה היתה להיות רק 6 ימים. בטח… רק שאצל אברם היא נמשכה 30 שנה ++. בקיצור, הם נפגשו עוד כששניהם היו צעירים, תלמידי תיכון. רב הזמן איני בטוחה שהוא ‘לגמרי איתנו’. בראשו, אני מתכוונת. אבל דווקא הוא הכי מסמל את מה שאנחנו לא אומרים בקול רם. הוא ממלל את הפחד, הטירוף, המשוגעות שיש בכל אחד ואחת מאיתנו. נותן לזה ביטוי בקול רם. טוב, בינינו, גם האורה הזו לא לגמרי באיפוס. לאורך כל הקריאה שלי אני לא משוכנעת לגמרי שהיא מאוזנת. אולי אי אפשר להיות באיזון כשיש לך ילד חייל. בן 18, 19, 20 וכבר נשלח למלחמה, למבצע צבאי. אני לא יודעת. אני (עדיין) לא אמא אבל בהחלט מזדהה עם הפחד לשחרר. ולשחרר מה בדיוק? את הילד שלך הקטן שהולך לצבא כדי להילחם? הרי צריך להיות מטורפת כדי לעשות זאת בלב שלם, לא חצוי, בלי שיעברו לך מחשבות מבהילות בראש. בלי שתרצי לטרפד את זה ועוד לא להיראות היסטרית. בסדר… אישה, אמא, לא היסטרית? הצחקתם אותי. דורות שלמים של ילדים מתחנכים על אגדות עם וצ’יזבטים בהם אנחנו (הנשים) היסטריות, חד מימדיות, דאגניות, פאסיביות, אמהות בלתי נלאות. קוראים לזה דמויות שטוחות, אני חושבת. לי אורה נדמית כמישהי שמנסה להילחם בסטריאוטיפ (לפחות באופן בלתי מודע). במקום לשבת ולחכות לאלו מקצין העיר, היא בוחרת (טוב, אולי נאלצת, אבל מה זה חשוב?) להיות אקטיבית. לעשות מעשה. היא תתור את הארץ. תטייל. היא ועופר היו אמורים לטייל ממילא אילולא הוא נלקח (האמנם? התנדב יותר מתאים) למבצע הזה. כן, היא קמה והולכת אבל האדמה מתחתיה גועשת. כראוי. ללמדנו שמורכב. הכל מורכב… ואולי ללמדנו שהגורל כתוב מראש. כי מה שלא תעשה, לא יעזור. הוא לא ישוב. לפחות לא כמו שציפתה שישוב. על פני השטח נדמה שהיא בורחת. אבל אין מנוס. אין לאן לברוח. כרוניקה של מוות ידוע מראש. לטעמי היא לא בורחת. היא פשוט נוקטת עמדה. עושה מעשה. קצת תמוה, אבל אם היתה נשארת בבית, אופה עוגיות, מבשלת ומקפיאה, סורגת לו גרביים וסוודר, זה היה יותר טוב? אני לא יודעת אם לזה התכוון גרוסמן, כלומר לאפיין אותה כאישה אקטיבית, עושה, לא אישה סתם. אני לא יודעת. אולי רק אני, עם הפמיניזם שלי, רואה אותה ככה. אולי ככה נח לי. מה זה חשוב בכלל? באמת זה לא חשוב. אני לקראת הסוף בקריאה שלי. ומבינה שהעלילה (מעניינת ככל שתהיה. וכן, היא מעניינת, למרות שהיא ידועה מראש) היא שולית בסיפור הזה. תקראו את הספר בגלל הסבטקסט החתרני (טוב, נו, בכל זאת דויד גרוסמן במיטבו), בגלל האשפות והשליטה בשפה העברית (אותי זה מחרמן לגמרי. כזו שליטה במילים), בגלל ההזדהות והחמלה שאני רוחשת לדמויות (לכולן. בלי יוצא מן הכלל!) בגלל שזה הכי טבעי ונורמלי להיות מחורפן או מחורפנת מהמציאות הנוירוטית שאנחנו הישראלים חיים בה. (היום אפשר להגיד את זה על כל עם בערך זעוף עצוב! ) ובגלל שהסיפור הזה הוא לא דמיוני. המציאות עלתה עליו. למרבה הצער. הספר מדהים. שלא ייגמר לעולם. אבל אמרתי את זה כבר, לא? אהבת?
מירב בת 18 ירושלים	הגב לביקורת ספר טוב ספר מרשים מאוד, יפה וכבד ביחד. יפה, בגלל הכשרון המדהים של גרוסמן לתיאור רגשות אנושיים, נופים ישראליים, תקשורת ופיתולי השפה הגאוניים- ממש חוויות קריאה מדהימה. כבד- כי הוא עוסק ברגעים מן הקשים של עם ישראל בשנים האחרונות, כי הדמויות ברובן מדוכאות ומושפעות באופן שלילי מהאירועים שהן עוברות בחייהן (לאן נעלם חיוכה המקסים של אורה?), ופיתולי הסיפור מסבכים. גם גישתו השמאלנית של גרוסמן עוברת בספר ולא בהסתר, אך התיאורים הישראליים כל כך, משחקי הלשון המדהימים, ומעל הכל האנושיות הופכים את הספר לספר שהוא חוויה אמיתית. אהבת?
שירה בת 27 שמורת האירוסים	הגב לביקורת ספר מעולה קשה לכתוב ביקורת על הספר אחרי ביקורתו היפהפיה של חד עין בהמשך הדף, אך הספר נגע ללבי כל כך שהייתי חייבת להוסיף כמה מילים לחמשת הכוכבים שהוא קטף אצלי בלי בעיה. הספר מתאר דרך דמויותיהם של אברם, אורה ועופר, המתגלים לקורא לאיטם ככל שהספר מתקדם, את סיפורה של מדינת ישראל בארבעים שנות כיבוש. סיפורם מתחיל ב-1967, באפלה, משם הם יוצאים לאור גדול של תמימות ואהבת נעורים שמסתיימים בחבטה במלחמת יום הכיפורים. סיפורם האישי של הגיבורים משתלב בדברי ימי המדינה, וממשיך יחד עימה אל הפרדוקס הגדול של חיינו כאן. כמו אורה, גם אנחנו היינו רוצים לפעמים לברוח מהבשורה המרה, שנמצאת תמיד מעבר לפינה. לא לקרוא עיתונים, לברוח מהחדשות, לחזור אל ארץ ישראל היפה והטובה של פעם, לטייל בגבולות הארבעה ביוני עם שביל ישראל בין מצבות זיכרון וקברות שייח'ים. לקרוא לאט, לתת לספר לשקוע, להתאהב בדמויות, ולבכות על גורלן שהוא גורלנו. 4 קוראים אהבו את הביקורת אהבת?
עינת בת 43	הגב לביקורת ספר מעולה אחד הספרים הטובים שקראתי. יצירת מופת ישראלית ועולמית אהבת?
Benatalie בת 35 Yagur	הגב לביקורת ספר מעולה ספר חובה, באמת - לא כקלישאה, מביא סיפור הזוי אך מכיל בתוכו סיפורם של ישראלים רבים כל כך, אבל, שכול, שבי, מלחמות שלא נסתיימו מעולם בליבם של רבים. לא ספר קל, לא "מתניע" בקלות, אבל נפלא, עדין, חזק, עוצר נשימה. ממחטות חובה. אהבת?
דנדוש בת 22 רחובות	הגב לביקורת ספר בסדר ספר קשה לקריאה לא זורם. קשה להכנס ולהבין את הספר בהתחלה.. קורא אחד אהב את הביקורת אהבת?
חד-עין בן 42 רחובות	הגב לביקורת ספר טוב הגיגים בעקבות "אישה בורחת מבשורה" מאת דוד גרוסמן אחרי הפוגה לא קצרה מקריאת ספרות ישראלית, החלטתי – מתוך סקרנות גרידא שנתעוררה בחלקה מדברי השבח של מנחם פרי, עורך הספר – לקחת לידי את "אישה בורחת מבשורה". איני חושב שהייתי יכול לבחור ספר יותר "ישראלי" מזה. מעולם לא כתבתי ביקורת ספונטאנית על ספר שקראתי. אולם בתום הקריאה חשתי שדווקא הספר הזה מחייב אותי לחרוג ממנהגי. קריאתו כמסע המפרך עצמו אותו עוברת אורה, גיבורת הספר, במהלכו. גרוסמן מביא בפני הקורא מנות גדושות של רגשות שקשה להישאר אדיש אליהן, ומכאן שקשה לקרוא את הספר במקטעים ארוכים. לא אחת מצאתי עצמי מניח אותו מידי כדי "לקחת נשימה". גרוסמן הוא רב-אמן בפריטה על נימי הנפש הישראלית העדינים ביותר, כפי שהוא גאון בפיסולה של השפה העברית כרצונו. למעשה, אופן הכתיבה המהפנט שלו ושפתו הייחודית הן אולי כוחו העיקרי של הספר והמנוע האמיתי שדרבן אותי ללוות את המסע הארוך הזה עד תומו. מעלה נוספת כאן היא יכולתו המרשימה של הסופר "להיכנס לנעליה" של אישה ולחיות את המציאות הישראלית מתוך הוויה נשית המתבגרת במהלך הספר. מדובר בקריאה מומלצת ביותר. זאת למרות שהספר מרגיש ארוך מדי, אפילו אם נביא בחשבון שבמרכזו תיאור חיים שלמים של מישהו (עופר) במילים בלבד. התחושה המייגעת משהו המלווה את הקורא בלב לבו של הספר אינה רק תוצאה של תשישות רגשית. היא טבעית גם אם מבינים שעיקרו הוא רצף של זיכרונות המפוזרים בזמן ובמקום, ולא נראטיב עלילתי מקובל. בביקורות אחרות על הספר נאמר כי הוא "קריאת חובה לכל ישראלי" או שהוא "הספר המכונן של הספרות הישראלית במאה ה-21". למרות שאני בהחלט מצטרף למרבית השבחים הנערפים עליו, יש לי בעיה עם הגדרות מסוג זה. בעיקר משום שישראל – כפי שהיא מצטיירת בספר – היא בבואה חלקית בלבד מן ה"ישראליות" האמיתית (על כל הבעייתיות שיש בהגדרת המושג הזה) של העשור וחצי האחרון, שהיא רבגונית אף יותר מהמתואר בו והווייתה כוללת רבדים שגרוסמן נזהר (במתכוון, אין לי ספק) מלגעת בהם. שכן גם אם קל לראות באורה עצמה מעין מטאפורה לחברה הישראלית החצויה, ובמשפחתה (אילן, אדם, עופר וגם אברם) השלכה אל אתוס הצבר הקלאסי ומקומו של הגבר בחברה הישראלית, הרי שלרוב מסעה של אורה חושף אספקטים חלקיים בלבד בהוויה הישראלית. כלומר, מה שעל פניו נקרא כמפגשים מקריים (לאורך המסע) עם נציגי קבוצות שונות בחברה ובאמצעותם חשיפה והארה של המרקם החברתי הישראלי, מתברר כבחירה סלקטיבית מאוד כאשר רק קבוצה אחת – ערביי הארץ (באמצעות סיפורו של סמי) – יוצאת "מורווחת" ומקבלת בספר את העומק הרעיוני הרחב ביותר. קשה אם כך להימלט מהשקפתו הפוליטית של גרוסמן, שכן היא באה לידי ביטוי לכל אורך הסיפור. עבור אורה הישארות בביתה הירושלמי משמעותו התמודדות עם המוות. אז היא בורחת (זהו המניע העיקרי לסיפור כולו, וכל ההיגיון המנומק מאחורי "סרבנות הבשורה" שלה הוא לא פחות ממבריק). ירושלים, לב לבו של הסכסוך, מצטיירת כמקום שעל ישראלי להימלט ממנו אם ברצונו להישאר שפוי (בדיוק כפי ש"היציאה מהדעת היא הדרך היחידה שפלסטיני יכול לצאת היום בלי מחסומים ורישיונות ובדיקות על כל הגוף") ; כל מחשבה על חזרה לירושלים מלווה אצל אורה בחרדה גדולה. אז היא נמלטת לצפון ולוקחת/חוטפת בדרך את אברם. תיאוריו של גרוסמן יפהפיים, אולם רוחב היריעה של המסע הרב-מימדי הזה רק מדגיש את מה שחסר בו. מחד זהו שיר הלל וגעגוע, ומאידך מהלך עיקש של הלקאה עצמית. געגוע לישראל אחרת, תמימה וירוקה וראשונית שהייתה פעם, עוד בטרם הרוסים והאתיופים ובועות ההיי-טק וכרישי הנדל"ן. אבל גם הלקאה עצמית וחרדה תמידית מן השכול, כאשר נתיבם של אורה ואברם משובץ בכפרים ערביים נטושים, קברי שיך או אנדרטאות לחללים. אך אין הוא עובר דרך שרידי בתי כנסת עתיקים, למשל. ההתפעלות מן הארץ היא חיצונית. האדרת נופיה (שוב, כתובה לעילא ולעילא) תוך פסיחה על רבדים אחרים של נסיבות הימצאותנו דווקא במרחב הגיאוגרפי הזה, יש בה מעין טעם לפגם כי היא מסגירה שוב את נקודת מבטו הפוליטית של המחבר. זאת בשעה שהספר מנסה להעפיל אל נקודת תצפית גבוהה, חובקת-כל, המשקיפה על ההוויה הישראלית העכשווית בכללותה. הדבר מזכיר לי במעט את העצרות הנערכות בת"א מדי שנה לזכר יצחק רבין ז"ל. למרות הכוונה הרשמית להפוך אירוע זה ליום זיכרון לאומי המאחד את כל העם, הוא הפך בפועל לנחלתו של ציבור אחד בלבד. ולא נראה נכון להיום כי יש בכוונת המארגנים לשנות זאת. גרוסמן בחר להעמיד במרכז ספרו אישה. הדרך בה הוא מערטל אותה בפני הקורא עד לרמות האינטימיות ביותר ראויה להערצה. עד כדי כך, שלא אחת במהלך הקריאה תהיתי כמה גברים יוכלו לקרוא את הספר הזה מתחילתו עד סופו. כי באורה מוחצנת ומוקצנת הנשיות – ובעיקר הרגש הנשי - עד לרמה שלעתים בודדות גובלת באבסורד ("והיא נאנקת בבלי דעת, מהדקת את רגליה זו אל זו, ובטנה נסערת אל החמדה הגלויה שבה היה אוחז את פנקסיה") או אפילו פוגמת קלות באמינותה (כשאורה, כבר אם לשניים ובת 32 בקירוב, מגיבה לסלידתו של עופר הקטן מבשר כשהיא מבשלת ומרגישה כי "בפעם הראשונה בחיי תפסתי מה זה שאנחנו אוכלים יצורים חיים, שאנחנו הורגים אותם בשביל לאכול אותם".) אכן, בפריטתו על הרגש אצל קוראיו, ובעיקר באמצעות אורה, יש וגרוסמן הולך רחוק מדי. הוא אף מקצין זאת בהצמידו אליה את אברם, קהה חושים ואטום, המתעורר מ"תרדמתו" לאט מאוד במהלך המסע (כמובן אורה היא זו המצליחה להגיע אליו, כפי שהיא נוגעת בנו). אז קל להתאהב בה, באורה, על רגישותה האנושית ויופייה הפנימי. אך בנקודות מסוימות הדעת מתקשה להאמין שמדובר בישראלית שגדלה כאן, עשתה צבא ועברה שלוש מלחמות, כאשר הטראומות של מלחמת יום כיפור התקרבו אליה עד מרחק נגיעה (אברם ואילן). איך תיתכן כזו נאיביות ושבירות – ילדותית לפרקים – אצל צברית בת 50 שעברה את מה שעברה אורה? אולם מדובר במעידות ספורות, גם אם מורגשות, בסך הכל המרשים מאוד. הספר צובע בצבעים עזים את מלאכת הקיום של המשפחה הישראלית, ומעל לכל מותיר אצל הקורא את החשיבות בהערכת כל רגע ורגע בחיים ולו הקטנטן והזניח ביותר. לאורה יש אולי זיכרון פנומנאלי על-אנושי ואולי זיכרון נורמאלי לחלוטין, זה לא משנה. דרכה אנו למדים להוקיר את הדרך, יותר מאשר את היעד. כי דווקא במציאות השבירה, הבלתי צפויה שלנו, בה הנורא מכל יכול ליפול עליך בכל רגע נתון (וגרוסמן חווה את הנורא מכל), דווקא כאן חשוב לזכור את הדברים הקטנים, הטריוויאליים כביכול, אבני הדרך הקטנטנות המרכיבות את מסלול חיי היום יום. "אישה בורחת מבשורה" פורש בפנינו מסע פיזי ונפשי. מסע של הישרדות מתמשכת המשובצת רגעי אושר קטנים. מסע, שלמרות מגרעותיו הנקודתיות, שווה בהחלט לקחת. למרות הכל, זהו ספר בלתי רגיל. 4 קוראים אהבו את הביקורת אהבת?

רשימות הקריאה הציבוריות בהן מופיע הספר

הפסקתי באמצע ( yoyo )

נקרא באהבה... ( may )

שם רשימת הקריאה	מחבר הרשימה

דוד גרוסמן (סופר על המוקד)

דוד גרוסמן

דויד גרוסמן (נולד בירושלים ב-25 בינואר 1954) הוא סופר ומסאי ישראלי. למד פילוסופיה ותיאטרון באוניברסיטה העברית, עבד ב"קול ישראל" ככתב וכשחקן תסכיתים, והיה בין מגישי חתול בשק, שם שודר לראשונה כתסכית ספרו "דו-קרב". שם גם שידר עם דני אלדר את הסדרה ההומוריסטית "סטוץ". ספריו תורגמו לשפות... המשך לקרוא

לקט ספרים מאת דוד גרוסמן

שם הספר
גן ריקי
הזמן הצהוב
חיוך הגדי
ספר הדקדוק הפנימי - הספריה החדשה למנויים, 1991 [4]
ספר השיאים של פוז

לצפיה ברשימה המלאה, עבור לדף הסופר של דוד גרוסמן

מי קרא את הספר (74 אנשים)

ספר מעולה

כלנית (בת 50)

דנה (בת 37)

או'אלמי (בת 37)

mr. toad (בת 26)

DoDo (בן 35)

לולי (בת 31)

דפנה (בת 26)

אביגיל (בת 22)

ורד רונן (בת 25)

שירה (בת 27)

מי (בת 32)

totalost (בן 23)

יעל80 (בת 30)

פריצי אגסים (בת 28)

הגר (בת 26)

ריקי (בת 40)

Magi (בת 27)

לימור נהרי שובל (בת 40)

עידו (בן 28)

יוליה (בת 22)

נעמה (בת )

hagintlv (בת 42)

רישות אתרי אינטרנט (בת 47)

גל (בן 29)

neverland (בת 25)

רחל (בת 49)

דוקטור תולע (בן 16)

יופלה (בן 46)

מיה יהלי (בת 34)

Zinula (בת 18)

ויקי סי (בת 19)

shadowboxer (בן 23)

Syata Desh Maya (בת 21)

עינת (בת 43)

רוחמה (בת 49)

רונית פרנק (בן 42)

אוסי ספרים וסיפורים (בת 42)

שירית (בת 28)

oblivion80 (בן 30)

קיקה (בת 66)

פו (בת 45)

Benatalie (בת 35)

ספר טוב

bookisriki (בן 40)

מירב (בת 18)

אילנה (בת 40)

ביבליו (בת 18)

ליברל (בן 38)

שרון (בת 22)

רוני (בת 20)

אל לי (בת 18)

BloodyRose (בת )

שני ל (בת 26)

הילה (בת 25)

חד-עין (בן 42)

פנחס טפר (בן 57)

שמוליק (בן 39)

שלומית (בת 38)

גל (בן 20)

רמי (בן 36)

.מיכל. (בת 20)

ora w (בת 54)

שיר (בת 33)

ספר בסדר

johnnypanic (בן 20)

pen (בת 61)

רוי (בן 38)

hn (בת 20)

רונה (בת 47)

y_a (בת 21)

כריסטינה (בת 30)

דנדוש (בת 22)

עמיר עקיבא סגל (בן 30)

ספר לא משהו

סקיפר (בן 42)

מירית (בת 35)

בזבוז של זמן

גיהאן (בת 40)

למי יש את הספר בבית (70 אנשים)

shadowboxer, מיה יהלי,

Yagur:

Benatalie,

איי שם:

בלאוגרנה,

אשדוד:

יעלי,

באר שבע:

ורד רונן,

דימונה:

danone,

הרצליה:

ליאור, ויפאסנה,

חולון:

יהודית, מאור, דניאלהלה,

חיפה:

orly, גיהאן , דנה, גידי ר, תמרי,

טבריה:

כוכי,

טורונטו:

נלה דרור,

ירושלים:

yoyo, שלומית, דניאל, דפנה, DoDo, אינס, Tamarimik, שלומי, אילנה, חיים, אלי ,

כפס:

נעמה,

כפר סבא:

orgasner, עדי, yarinraban,

לוד/חיפה:

יוליה,

מושב יעד:

רחל,

מכבים-רעות:

פריצי אגסים,

מרכז הארץ:

אלון כהן,

נווה מונוסון:

סקיפר,

נס ציונה:

שיר,

נצרת עילית:

טיפונת,

נתניה:

מעיין, BloodyRose,

עכו:

לילי,

צורן:

רישות אתרי אינטרנט,

קדומים:

nevuer,

קורנית:

oblivion80,

קריית מלאכי:

רונה,

קרית ביאליק:

תמר,

קרית ים:

y_a,

רחובות:

חד-עין, דנדוש,

רמת גן:

ליברל,

רמת השרון:

שירי,

רעננה:

שירית,

שמורת האירוסים:

שירה,

תל אביב:

כריסטינה, רוי, מי, רונית פרנק, יעל80, hagintlv, הילה, סיון פרי, נעמה, יונתן, עידו, דנה, Katia_B, הגר,

פרטים נוספים על הספר

אישה בורחת מבשורה

דוד גרוסמן

תל אביב

תל אביב

חיפה

ירושלים

מרכז הארץ

חיפה

דוקטור תולע

ספר מעולה

אוסי ספרים וסיפורים

ספר מעולה

מירית

ספר לא משהו

תמר

מאור

hagintlv

ספר מעולה

מירב

ספר טוב

שירה

ספר מעולה

עינת

ספר מעולה

Benatalie

ספר מעולה

דנדוש

ספר בסדר

חד-עין

ספר טוב

שנת הוצאה:2008

©2006-2010 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ