"התעוררתי, ומבין עפעפי המרצדים ראיתי מימיני את החלון הצר, הארוך, המקומר, שהיה המראה הראשון שנגלה לעיני בכל בוקר כשהתעוררתי בביתנו בתל אביב. התבוננתי בחלון מנומנמת, והרגשתי שאני נמצאת בביתי; כאילו כל מה שאירע בשבועות האחרונים לא היה אלא חלום בלהות. בעודי מחייכת אל החלון בשמחה ובהקלה, התעוותה צורתו, דהתה, והוא נמוג, נגוז. עם היעלמו חזר וניצב לפני הקיר הלבן הריק של חדר השינה בפיוטרקוב". בקיץ 1939 נסעה שרה, צברית בת 10 , עם אמה לביקור משפחתי בפייטרקוב, פולין, ונקלעה למלחמת העולם השנייה שזה עתה פרצה. תחת הפגזה של הגרמנים הופרדה בזמן המנוסה מאמה ומשאר בני המשפחה ונותרה לבדה בעולם זר. למרות תלאותיה, בזכות תושייה יוצאת דופן לילדה בגילה, שבה והתאחדה עם אמה ועם בני המשפחה שבפולין וחיה אתם בגטו פייטרקוב בתחילת הכיבוש הגרמני, כשהיא מתגעגעת געגועים עזים לאביה ולביתה שבתל אביב. בהיותן נתינות בריטיות בפלשתינה - א"י הצליחו שרה ואמה להיחלץ מהגורל שהועידו הנאצים ליהודים ולחזור לארץ - ישראל. מבני משפחתן בפייטרקוב נותרו רק הצילומים שהפקידו בידן כשנפרדו מהם.