![הוסף לסל את ספר הדקדוק הפנימי - הספריה החדשה למנויים, 1991 [4] / דויד גרוסמן](/bookimages/covers0/4195.jpg "הוסף לסל את ספר הדקדוק הפנימי - הספריה החדשה למנויים, 1991 [4] / דויד גרוסמן")
|
|
ספר טוב
4.021 |
תקציר הספר
על רקע שכונת בית הכרם בשנות השישים עוקב הספר אחר עולמו הפנימי של אהרון במשך כארבע שנים של גיל ההתבגרות. התפתחותו הגופנית של נער זה מעוכבת, והווה - הנמשך שלו, כבתוך תא הקפאה או בועת זכוכית, הוא המוקד לעלילת הספר. ``בפנים קורים המון דברים``, הנמסרים כמו בעד זכוכית מגדלת, ודווקא ההשעיה מן הביולוגיה מאפשרת הזרה של תהליכי ההתבגרות וההבשלה. מצד זה, לפנינו רומן ``מסורתי``, לכאורה שונה מאוד ``מעיין ערך: אהבה``. זהו ספר מוחשי ושייר, מלא בשר ודם, חרדות וחוויות קשות. חילוף הרשויות הנעצר של אהרון הוא ארץ גזירה מצמררת, אבל ההסתכלות המושהית במלאות המרשימה של המציאות מאפשרת גם מבט קומי לא מבוטל של הקורא. במישור זה ממחיש הרומן את משמעות החיים בתוך גוף, היחסים בין גוף לנפש, וגם היחסים בין לשון ויצירתיות לבין המיניות, המאולפת בלשון. אבל ההתבגרות הנצורה של אהרון היא רק מעבדה לעניין רחב יותר, החורג מרומן התבגרות גרידא. דמותה של הסבתא ``הסנילית``, המושעית אף היא למובלעת אטומה: האב העילג, שנשללו ממנו לשונו ועברו וכולו גוף: השכנה, עדנה בלום, המאבדת את שפיונה ואת קליפת תרבות הקיטש שלה בשעת רמונט יסודי, שהורס את כל קירות ביתה: האם הדומיננטית בעלת הקוד החשדני - מגונן - מאכיל - יחד עם שאר דמויות המישנה - הם המכוונים את טווח המשמעויות של הרומן בכך שהם מעצימים צדדים של אהרון. בשעתה הריסת ביתה של עדנה בלום, לאורך חורף שלם, ``מספר`` האב את סיפור בריחתו מן המחנה ונדודיו בטייגה המושלגת, אך בעצם אינו משמיע מלה. האם מסופר הסיפור ע``י הגוף מכחול הנפש? האם זה הסיפור שמפיקה עדנה? או הסיפור ``שקורא`` אהרון, שכל החורף ראה בחלום ``הצגה שלמה``? או שהמספר מספר בשביל כולם, כמי שמלווה אותם וגם מוסיף? ``סתם הרסו בית וכל השאר רק בראש שלך`` - וזה שמאפיין את הספר. כי העולם של הספר הוא עולם של ``קריאה בשם`` ותיור אחר סימנים. הכל בו ``שפות`` וצפנים: סימנים שעבר זמנם ו``שפה`` חדשה: שפת תבשילים וריחות; רמזים חרישיים, אישיים, של מלים: ``סימנים של אשה שדורשת``, ``שפה שלמה של סימנים שחברה בגילם יודעים`` - הוויה שבה כל אחד מפענח שדרים, אותות סמויים, וממשמע לפי צופן, לפי דקדוק פנימי. יעלי הפנימית של אהרון, יעלי של אמו ויעלי של גדעון הן ``שלוש`` דמויות: והמגע עם הזולת, ועם העולם, ועם עצמך, הוא מגע דרך הסיפור שאתה לש, והוא כמגע של תייר עם שפה זרה, כמרגל בארץ ובאוויב. העולם וה`אני` אינם אלא נאראטיב. אכן, זהו ספר התוהה על הגבול בין ה`אני` לבין ה`אחר`, ואחר מהותו של העצמי בטהרתו, מול הזר, הסתמי והמקפיא. התאים הנעולים, המרגל במזוודה, הארונות, כדורי הזכוכית, הצנצנות, הכבלים, הגבולות והמצור - הם אשכול מטאפורות מרכזי. הפנים הטהור, המנותק, של כדור הזכוכית גם מלא שלג או משמר בפורמלין (המוות בחיים של הסבתא), והפריצה החוצה מן המחנה - ה`אני` הממליט את עצמו מתוך קליפותיו וכבליו, והורס את קירותיו - היא טביעה, יציאה אל הטייגה הקפואה, טירוף, איבוד העבר והעצמיות. ומכאן חוסר המוצא: הפרפר - רק כשהוא חי העכביש נוגע בו. ולכן הדמויות של הספר מסוגרות כל אחת בתוך סיפורה, מנסות ללכוד חוט קלוש, תמיד כמרגל מתחזה. התנועה החופשית פנימה והחוצה דרך החומה הבצורה אינה אפשרית באמת: הקסם של הודיני, אלוף הברחנים - אשליה ילדותית. הגוף הוא אתה עצמך, וגם זר: והרז האישי מועבר בלי דעת מדור לדור כצופן גנטי: איך זה שכולם, בכל הארץ, יודעים בדיוק אותם דברים, למרות שאין ``אספרנטו של כולם?`` וזה רק אפס - קצה של קריאה אפשרית בספר, בתנאי שנזכור שחווית המפגש עמו אינה כל ההפשטות הללו, אלא הזרימה עם גופי עלילותיו ודבריו המוחשיים והחיוניים.
הקטלוג המאוחד - השאלה מספריות ציבוריות
| שם הספריה | זמינות | הזמנה | הזמנה עד הבית |
|---|---|---|---|
ספרייה עירונית כרמיאל |
יש עותק פנוי | [ הזמן הספר ] |
השוואת מחירים מחברי סימניה
|
התחיל לקרוא לפני שנה ו-11 חודשים
|
דויד גרוסמן (סופר על המוקד)
|
דויד גרוסמן (נולד בירושלים ב-25 בינואר 1954) הוא סופר ומסאי ישראלי.
למד פילוסופיה ותיאטרון באוניברסיטה העברית, עבד ב"קול ישראל" ככתב וכשחקן תסכיתים, והיה בין מגישי חתול בשק, שם שודר לראשונה כתסכית ספרו "דו-קרב". שם גם שידר עם דני אלדר את הסדרה ההומוריסטית "סטוץ". ספריו תורגמו לשפות... המשך לקרוא
|
לקט ספרים מאת דויד גרוסמן
| שם הספר |
|---|
| גן ריקי |
| הזמן הצהוב |
| חיוך הגדי |
| יש ילדים זיגזג |
לצפיה ברשימה המלאה, עבור לדף הסופר של דויד גרוסמן
מי קרא את הספר (193 אנשים)
ספר מעולה
ספר טוב
ספר בסדר
ספר לא משהו
בזבוז של זמן
ללא דירוג
©2006-2013 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ
צור קשר |
שאלות נפוצות |
מועצת חכמי סימניה |
תנאי שימוש |
מדפי ספרים |
ספרים משומשים |
ספרים חדשים |
מחפשים בנרות
Twtrland - To follow or not to follow? Check out PHX Sky Harbor 's page.
ספר מעולה
24 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת?נראה לי שאפילו מי שמתגעגע לעבר והיה רוצה לחזור קצת אחורה, לא היה רוצה לחוות שוב את הגיל הקשה והבלתי אפשרי הזה.
בספר "הדקדוק הפנימי" גרוסמן עושה בדיוק את זה. הספר מסופר כמעט כולו מנקודת מבטו של אהרון, (בגוף שלישי אמנם), ילד מתבגר. אלא שאהרון הוא באמת ילד מתבגר ולא נער מתבגר. משהו בתהליך הגדילה של אהרון, הנפשי והפיזי כאחד, נפגם. הוא נותר ילד, גם בגובהו וגם בהסתכלותו על העולם, בעוד חבריו מצטרפים אט אט למעגל הנכסף המפחיד והמבעית של המבוגרים. אהרון, שנותר מאחור, בודק אותם בדרך מדעית כמעט, מודד ומשווה גבהים וסימנים ראשונים להתחלפות הקול, סימנים להתבגרות מינית, ותוך כדי כך מנסה לתפוס את אותו רגע חמקמק שבו מתרחש המעבר מילדות לבגרות. כאילו שאם יוכל להבין את הרגע המדוייק הזה יוכל לחקותו ולהכריח את גופו שלו להתבגר. או שמא אם יצליח לאחוז ברגע הזה יוכל להחביא אותו ולמנוע מחבריו להתבגר ובכך להכריח אותם להשאר ילדים כמותו, שממשיכים לשחק באותם משחקי ילדות אהובים ומוכרים.
אהרון גם בודק את המיניות של המבוגרים הסובבים אותו, מנסה לאפיין אותה, להבין אותה ואת השפעתה על נפשם.
ברקע, או אולי דווקא בחזית הסיפור, נמצאת משפחתו של אהרון, היחסים בין אמו לאביו, אחותו, ויחסם שלהם לאהבה.
מצד אחד אהרון מתוסכל מילדותו המתמשכת ומגופו שמסרב לגבוה. מצד שני המיניות בעיניו של אהרון היא אויב מסוכן שיש להיזהר ממנו, התוקף לפתע וללא כל התרעה, אויב שמלחמתו לא הוגנת, פגיעתו רעה, והוא משאיר אחריו קרקע חרוכה והורס את נפשותיהם של קורבנותיו. אהבה אמיתית היא "אהבה טהורה", אהבה נטולת מיניות.
הסיפור כולו ממוקם בשכונת בית הכרם הירושלמית, שכונת ילדותי. תוך כדי קריאה אני יכולה לראות את אהרון רץ וחוצה את גן העשרים, עולה ברחוב החלוץ, ממשיך לרחוב בית הכרם ועד רחוב ביאליק, מחכה לנערה שהוא אוהב. תוך כדי קריאה אני רואה גם את הילדה והנערה שהייתי אני באותם הגילאים ובאותם המקומות. הילדה שהתבגרה מהר מדי למורת רוחה, שלא הבינה של מי הגוף הזה לעזאזל. הילדה שקנתה חולצה רק אחרי שבחנה אותה מכל זווית אפשרית של כיפוף כדי לודא "שלא רואים כלום", שאף אחד לא ידע שיש לה כבר חזיה.
הכתיבה של גרוסמן בספר הזה היא פשוט מופלאה. אפילו וירטואוזית. לא לחינם הוא נחשב כאחת היצירות הטובות ביותר שנכתבו בשפה העברית. התיאורים של הלכי הנפש והמחשבות והתחושות הם מלאכת מחשבת מעוררת קנאה. אני לא יכולה להתאפק ומצטטת קטע שמספר על אהרון הצופה במרדף של חתולים זכרים אחר חתולה אותה הכיר מינקותה: "רגע אחד לא זעו. אהרון שמע את קולות הערב עולים מן השיכון שמאחוריו. שיקשוק כלי אוכל, שיר מן הרדיו, מים זורמים בבית שימוש... אז זינק הצהוב והיכה בשחור על לחיו, מתחת לעינו, והשניים התגלגלו בעפר, אלימים וקודרים ויודעים את אשר לפניהם, קורעים זה את בשרו של זה, ומתוכם נעקרות יללות עמוקות, רוויות אפלה, ואהרון עמד על ארבעותיו, גונח בהפתעה ונסער, ואפילו המוח האופצילוכי שלו מוצף לרגע דם חיוני ומקציף, שלבו הסתירו ממנו זמן רב, רב מדי. לבסוף נכנע השחור, השתופף ונסוג, מותיר אחריו את עלבונו, עלבון כל העתידים שהובסו, והצהוב, מתנשם ומחודד כולו מאימת המלחמה, קרב אל החתולה והחל ליילל לה ליד אוזנה. מוצי-חיים הסבה מעט את פניה ממנו, נראתה כחוככת בדעתה, אבל כעבור רגע החזירה יללה תאומה, מאיפה נהיה לה הקול הזה, ופתאום זכר שוב, מראה הואר בו מהימים שמוצי חיים היתה צעירה מאוד..."
ובכל זאת, למרות כל השבחים שחלקתי, משהו חסר. הספר לא קולח. הוא קשה לקריאה. אני רגילה לפתוח ספר ולבלוע אותו בבת אחת, תוך כדי שאני מתעלמת ככל יכולתי מאילוצים שמפריעים לי. וכאן קראתי באופן מתון, בכל פעם כמה עמודים בלבד, מבלי להסחף, מבלי להישאב, למרות ההזדהות שלי עם מיקום העלילה. כאילו שהתיאורים המצויינים הללו הם קצת יותר מדי בשבילי. כמו ממתק שבביס ראשון הוא טעים ומתוק ונימוח בפה, אבל אחרי אכילה מרובה וגסה מתיקותו מעיקה וצורבת בחיך, וטעמי הלואי שלו מורגשים.
משלב מסויים בספר העלילה הופכת להיות מופרכת, מעין פאנטזיה, וכאן לדעתי הספר "מאבד גובה".
באופן מוזר הספר הזכיר לי את סיפורו המעולה של תומס מאן "פריחה מאוחרת". ב"פריחה מאוחרת" מתואר התהליך ההפוך לכאורה, תהליך ההזדקנות. אלא שבשתי היצירות בתחילה הגוף בוגד ואינו מציית לרצונו של בעליו. ב"ספר הדקדוק הפנימי" הגוף מסרב להתבגר, ואילו ב"פריחה מאוחרת" הגוף מסרב להישאר בעלומיו. בשלב הבא יש פריחה, אלא שהפריחה מתגלה כצפוי ככוזבת, עד הסוף הבלתי נמנע.
שתי היצירות הללו מופלאות. אלא ש"פריחה מאוחרת" אינו רומן, ולדעתי היה עדיף שגם "ספר הדקדוק הפנימי" היה מתקצר לכדי סיפור קצר או נובלה, וכך לא היתה מתגבשת תחושת העודף.
לסיכום, אין ספק שכדאי מאוד לקרוא. לא כי זו קלסיקה, אלא פשוט כי זו באמת יצירה מצויינת. מצד שני, כדי לא להעמיס יתר על המידה, אני ממליצה לקרוא במקביל ספר שונה לחלוטין, זורם וקליל, ואולי לצרף איזו כוס יין לא מחייבת. זה מה שאני עשיתי, בלוויית ספר המתח "חשוב על מספר" בהמלצת אפרתי. הביקורת בקרוב...
החדירה שלו לעומק הדמויות, תאור שלהי שנות ה 60 אמיתיים ומטלטלים
ואני חושבת לקרוא את שאר ספריו כי זו באמת חוייה מיוחדת
ממליצה בחום!
ספר מעולה
7 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת?אולי הרבה יכולים להרגיש ככה בכתיבה של גרוסמן שהיא כ"כ אנושית; אבל במקרה הזה הרגשתי את זה בצורה בולטת וגם ע"פ תיאור של התנהגויות ותחביבים ושאיפות. דמות שדומה לי באופנים רבים.
לכן גם החיבה שלי לספר משוחדת מאוד.
אני חושב שמעבר לחיבור האישי, יש בספר תיאור כ"כ חכם של סיטואציות שונות- שגרתיות וכאלו שיצאו משליטה.
הספר הזה פשוט בנוי בצורה נבונה ואפקטיבית! ומרגשת..
זו ביקורת מאוד סנטימנטלית, אבל ככה יוצא. גם אם אני משתדל להתייחס לפרטים ולשכנע שיש מה לקחת מהספר בצורה "מוכחת-הגיונית"- זה יוצא רגשני.
אני אוהב את כל הרעיון של המאמץ של הסופר להכנס אל תוך המקומות הפנימיים ביותר של האדם- כפי שעולה משם הספר.
שם שאגב יש בו שימוש מדהים בתוך העלילה במובנים שונים.
שם המשחק פה זה מבנה! גרוסמן מראה שהוא אלוף בבנית עלילה; סידור ההתרחשויות וחזרה לאותו התרחשות במקומות שונים- יוצרת פה את כל הסנסציה. לרוב מדברים על השלד
(מבנה)- כאלמנט מקבע- אי אפשר בלעדיו אבל כשלעצמו הוא די משעמם. אצל גרוסמן המבנה הוא הריגוש! כל חזרה על פרט היא חגיגה.
ספר מדהים!
ספר מעולה
5 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת?התחלתי לקרוא את הספר בדיוק בתקופה שבה התחלתי להרגיש שיש בי משהו שלא מסוגל להשלים עם החיצוניות שבי, שיש בי משהו שרוצה לעצור את הדבר הזה שאנחנו קוראים לו זמן, לנסות להבין מה בי כלכך מתנגד לסינכרוניזציה עם המציאות, ועם הספר הזה הרגשתי כאילו הוא מביע את כל מה שהרגשתי ואף פעם לא ידעתי באמת לבטא או להעיז לתת לו ביטוי.
מומלץ לכל מי שהחיבור שלו לעצמו הוא חיבור שיש בו קצת כאב של מודעות עצמית כואבת, ובכלל למי שיש לו נטיה להבחין בין תהליכי הנפש לתהליכי הגוף והמציאות.
ספר מעולה
5 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת?הילדים המתבגרים של אז עדיין דיברו על ערכים ועל התנועה ולא רק על הבגד שילבשו במסיבת סיום יב' הקרובה. עולם שהיה ואיננו עוד. עולם של רגישות תמימה ושל פשטות בלתי נתפסת כיום.
ציור דמויותיהם של האמא, השכנה שביקשה חהרוס קירות ואפילו של ממצ'ו שגרה עם בני הזוג כשהאבא אינו מבין מה הבעיה והאמא כבר משתגעת ממנה. נדמה וכאילו כל מי שגדל בשנים ההם חווה את אותן החוויות או דומות להן, ובכל מקרה אין הדברים זרים לו.
ספר מופת המומלץ בכל פה !!!
ספר טוב
4 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת?הספר מתאר בצורה אמינה ומיוחדת ביותר את עולמו הפנימי של נער בתקופת התבגרותו בין השנים 12- 15 לחייו.
אהרון הוא נער קטן שגדילתו מתעכבת ביחס לחבריו בכיתה, וזה משפיע עליו קשות. הוריו כועסים עליו על כך שהוא קטן במקום לפנות לרופאים ולבדוק מה הבעיה שלו. משנה לשנה הוא מרגיש יותר ויותר שונה ומקופח ומתחיל ממש לאבד את עצמו בתוך העולם הפנימי הייחודי שהוא יוצר לו.
גם המשפחה בה הוא גדל אינה פשוטה. מלחמה מתמדת בין שני הוריו, ששניהם טיפוסים מאד אגרסיביים וחזקים (לפחות מבחוץ). גם אחותו הגדולה והאהובה - יוכי, מאד סובלת ממה שקורה בבית ומספקת לו את דעותיה שלה על הדברים.
ברקע כל זה הם מחכים כל הזמן למותה של הסבתא - לילי, מעין חצי אדם. די צעירה אך כבר לא ממש מתפקדת, שנעה כל הזמן בין הבית לבתי חולים ומקבלת יחס מאד אמביוולנטי מבני המשפחה.
אהרון הוא נער רגיש בעל הרס עצמי, שסובל מכך שחבריו הולכים ומתבגרים ומשתנים למול עיניו בעוד הוא נשאר ילד. והכל מתואר בדרך כלל מנקודת מבטו שהיא מאד שונה.
אני לא יכולה לומר שממש הזדהיתי עם אהרון, ואפילו לא שאהבתי אותו. לא ממש הצלחתי. אבל התחושה החזקה ביותר שהיתה לי היא רחמים גדולים עליו ומן רצון מוזר להציל אותו ממה שהוא עובר, לקחת אותו בידיים, את הבלונדיני הקטן והאומלל הזה.
ספר לא פשוט - לא לקריאה (המון המון תיאורים פנימיים הזויים שקשה לעקוב אחריהם לפעמים כי הם לא כרונולוגיים ולעיתים לא ממש מציאותיים) ולא מבחינה רגשית - ספר קשה - וחזק ביותר!
מאד ממליצה. חוויית קריאה שונה ומיוחדת.
ספר בסדר
3 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת?בצניעות אציין, שיתאים יותר לבני 45+. ממרומי הגיל אתה חווה את הילדות ואת המסרים הנסתרים שגרוסמן מעביר באופן 'אחר'
ספר בסדר
2 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת?אבל היה לי קשה לקרוא אותו- בעיקר כי כל הדמויות הן על סף שגעון או טירוף ולא הצלחתי להתחבר - או לא רציתי להתחבר - לאף דמות.
בעיקר הזכיר לי שכמה שלפעמים רוצים לחזור לגיל צעיר יותר לא להסתכל אחורה בערגה כי יש גילאים שפשוט נורא לחזור אליהם - ההתגרות הוא בהחלט אחד מהם .
ספר טוב
2 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת?לא יכלה להיות לספר זה כותרת הולמת יותר.
הכישרון של דוד גרוסמן להיכנס לנפשם של גיבוריו מפעימה אותי בכל פעם מחדש.
הדקויות , כאילו תפס בפינצטה כל רגע ורגע מהמתחולל בליבו, במוחו ובגופו של נער מתבגר, ופרס אותה בפני הקורא, כשהוא מצליח לגעת, לרגש ולהכאיב.
הסיפור לקח אותי לטיול במחוזות ילדותי, שוטטתי עם אהרון ברחובות שכונת בית הכרם בירושלים, ירדתי איתו לעמק בו היינו עורכים פעולות בצופים, קפצתי איתו למרכז המסחרי וביחד עברתי איתו את טבילת האש כשסוף סוף העז להיכנס ל'סופר' בו ראיתי לראשונה איך הורגים באכזריות קרפיון חף מפשע.
לקרוא, אפילו אם אתם לא ירושלמים...
ספר טוב
2 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת?ספר מעולה
קורא אחד אהב את הביקורת. אהבת?אבל זו פשטנות לשמה. זה אולי נכון כשלד העלילה, אבל לא כל הסיפור. מה שחשוב זה האם לקרוא את הספר הזה או לא.
התשובה החד משמעית, הצלולה ושאינה משתמעת לשתי פנים היא: לא יודע. אם מישהו מחפש ספר עצוב אך לא מדכא שיקרא ישר את אלה תולדות. אם מישהו מחפש ספר מדכא וקשה שיקרא את הספר המרתק הזה. זה ספר שלא עושה הנחות ולו לרגע לקורא. זה לא שהשפה לא עשירה, זה לא שאין רגעים קומיים. הספר אינטליגנטי, השפה עשירה אבל הכובד, הכובד. 60 העמודים הראשונים קשים וכתובים כרוב הספר בסגנון זרם התודעה. היכולת הפנומנלית של גרוסמן לכתוב 3 עמודים רצופים כפסקה אחת בודאי לא מקלה וזה מקשה לדלג על פסקאות בסגנון המשפט הראשון והאחרון.
60 העמודים האחרונים לקוחים ממוחו של ילד שנקלע שלא בטובתו למסע פרנואידי מדכא, ששזורים בו סכיזופרניה ודיכאון גם יחד. התקווה לא מנצה בסוף, רק סיום כבד וסתום.
השאלה העולה היא האם אמצעיתו של ספר שווה את כובד ההתחלה ודיכאון הסיום. ברור שזה ספר משובח. השאלה היא, האם זה גם ספר חובה. אם והיום איננו כלה הוא ספר המותיר אחריו זיכוך, ספר הדקדוק הפנימי מותיר אחריו כובד פנימי ללא נשוא. זו בפירוש לא אנטי המלצה, אולי אזהרה.
ספר בסדר
קורא אחד אהב את הביקורת. אהבת?הפעם, אפעס (בהשראת האידיש הממלאת את הספר...), לא התלהבתי.
לא הצלחתי להרגיש איזשהו קו שמנחה את הספר, ומערבולת המילים והרגשות קצת סיבכה אותי ככה שבסוף לא הצלחתי להרגיש את ה"וואו" הזה שבד"כ יוצאים ממנו אחרי גרוסמן.
-רק מחשבה מעניינת שעלתה לי (בהשראה של ביקורת של קורא על ספר אחר בכלל)- יש מין הרגשה שאהרון של הספר הזה הוא בעצם אברם של "אישה בורחת מבשורה"
אולי.
ספר לא משהו
קורא אחד אהב את הביקורת. אהבת?קריאה מייאשת, מייגעת ואף כמעט משעממת לפרקים. לא ממליצה לאנשים שסובלים מדיכאון.
ספר מעולה
קורא אחד אהב את הביקורת. אהבת?ספר מעולה
אהבת?אכן אחד מספרי החובה.
ספר מעולה
אהבת?ספר לא משהו
אהבת?