ניסן רזניק, איש הנוער הציוני, מגולל את סיפור התארגנותה של המחתרת בגטו וילנה מנקודת מבט אישית ותנועתית: החל מן הרגע שבו הבינו שמדובר בהשמדה גמורה של היהודים וההחלטה שגמלה בלבם למות מתוך התנגדות, ההכנות לקריאה למרד שבאה לידי ביטוי בכרוז המפורסם שהוקרא ב31 - בדצמבר 1941 והמהלכים השונים שהביאו להקמתו של ארגון הפרטיזנים המאוחד, וכלה ביציאה ליערות ופעילות הבריחה ברחבי אירופה עם סיום המלחמה. אבל גם כשעלה לארץ ב1947 - לא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, רזניק הצטרף אל קיבוץ ניצנים שעל גבול מצרים ובו תפסה אותו מלחמת השחרור, המקום פונה מנשים וילדים, ובכללם אשתו של רזניק ובתו התינוקת, והוא עצמו נלקח בשבי. סיפורו של קיבוץ ניצנים במלחמת השחרור הוא סיפור ידוע וכאוב שהותיר פצע פתוח בלבם של כל מי שנטלו בו חלק. לימים התיישב ניסן רזניק עם משפחתו בתל אביב וראה ברכה במעשיו. "... כל תמצית הקיום האנושי ומאבק האדם על חירותו מצוי בסיפור חייו של ניסן רזניק, וזוהי גם המשמעות האוניברסלית של הסיפור הזה: הכוה להמשיך לחיות על אפם וחמתם של מי שכל הכוח נמצא בידיהם..." ראובן מירן