גבים של עטיפות, ככה אני קונה את הספרים שלי, אני מסבירה לאמא שלי שעומדת לידי והיא מידע מתקנת אותי: גבות של עטיפות, צריך להגיד, גבות, ואת כל כך צודקת. אם הן לא מעניינות, שום דבר לא מעניין. נכון דודה רוזה? דודה רוזה מהנהנת, ובגלל שיש לה סנטר כפול היא כאילו מהנהנת גם בשמה של אמא, היא אומרת: מה שיש בקנקן זה קודם כל הקנקן ורק אחר כך מה שיש בו. כשהיא מסיימת לומר את המשפט, היא מתיישבת על הכורסה כדי לחשוב עליו. בטעות היא יושבת על הכורסה שעליה כבר ישובה סבתא פולאדה. פולאדה הזקנה, אחרי שהיא צועקת על הדודה רוזה שבגללה כמעט איבדה את שתי רגליה, מפטירה כלפינו שאנחנו צודקות, כולנו צודקות, גם אני וגם אמא וגם דודה רוזה. מה שחשוב זה העטיפה, ודרך אגב, היא אומרת בחיוך מקומט מאוד: גב אחד הרבה גוויות. היא מספרת: יום אחד עמדתי בחנות, וסבא נעמען ניגש לדוכן שמאחוריו מכרתי, והרים ספר שהיה מונח על השולחן. מכיון שהעטיפה של הספר היתה לבנה כמו הפנים שלי ברגע ההוא, הוא השחיר אותה בעט שהוציא מכיסו. כשביקש לשלם, אמרתי לו שהספר ראוי לנערות תמימות ולא לגבר מהודר כמוהו. על זה סבא שלכם, מנוחתו עדן, אמר שהוא לא יודע מה טיבו של הספר, ועל כך הוא מתנצל, אבל העטיפה מוצאת חן בעיניו מאוד. מול כל הקונים בחנות נעמד נעמען שלי דום, והחל מקריא את השיר שכתב לכבודי על גב הספר. אני לא זוכרת מה נעמעניקה רשם על העטיפה, הרבה מאוד שנים עברו מאז, הרבה מאוד גוויות ספרים, אבל דבר אחד אני זוכרת, אני זוכרת מה נעמען שלי לחש לי באוזן, ואני זוכרת איך הוא לחש. צבי יוליס, בן 26, בוגר החוג לקולנוע ולטלויזיה באוניברסיטת תל-אביב. לכל שודדי הים הוא ספרו הראשון. הסיפור הנסיעה לבאר שבע זכה בתואר סיפור מומלץ בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ (תשנ``ח). הסיפור אחר צהריים אחד זכה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב. הסיפור נראה לך שזה אמיתי פורסם במוסף לספרות של עיתון מעריב.