"רוב של יחיד, אמרו עליו, אופוזיציה של אחד, הסיפרה הראשונה שלאחר האפס החובק עולם..." "מעורה ככל שהוא בתרבות שפתו, בתולרותיה, בנופיה, בטעמיה ובריחותיה של הארץ, שבה הוא דבק וממנה הוא נמלט על נפשו מפעם לפעם, עמוס קינן לא היה מעולם סופר מקובל, חרף כל פרסומו ומוניטיו..." "אולי ביחסים בעייתיים אלה שבין אמן וסביבתו טמון אחד המפתחות להבנת אישיות מורכבת, חדפעמית של סטיריקן תמים, אנארכיסט נוסטלגי, רופא הקם על הפאציינט שלו בשצף קצף..." "הר געש בכבלים, הוא מכנה עצמו באחד השירים, כבלים שנכפו עליו מכוח הזמן, המקום ואולי גם צורכי הפרנסה. פה ושם נתגלה גם דיוקנו של קינן אחר. מסעות אל לבה של ארץ ישראל,בבילוש אחר החי והצומח והאתר הארכיאולוגי, ובאמנות המטבח שרק בה טעם, כמדומה, קורטוב מטעם החיים האחרים, אלה שיכולים היו להיות..." "מכאן ייחודו של כינוס השירים שלפנינו. כאן ורק כאן מתיר לנו איש המלחמה, מלחמת המאסף, לחזות בפניהם של הנער עמום לוין ובני ביתו..." "יאמר מי שיאמר, פרוזה במסווה שירה, בעיקר בשירים הארוכים. דוקומנטציה, מתווים לאוטוביוגרפיה. ואולי יש מידה של צרק בטענה. אבל את ה"פרוזה" הזאת לא היה עמום קינן מסגיר אלא בכסות השירה... אולי האבן שבה חצב את פסליו המוקדמים שוב אינה כה קשה והיד אינה משגת לפעמים, לאו דווקא משום שהחיים נעשו רכים יותר. עכשיו באמת הגיע, סוף סוף, זמנה של הנשמה היתרה. וזו, כידוע, מאירה לנו חסד פתאום דווקא בשירים.." נתן זך (מתוך אחרית - דבר)