|
לוליטהולאדימיר נאבוקוב
יצא לאור ע"י הוצאת הקיבוץ המאוחד - הספריה החדשה, בשנת 1986, מכיל 352 עמודים, תירגום: דבורה שטיינהרט.
ספרות » ספרות מתורגמת
קנה חדש: ₪79.00 ₪71.10 הוסף לסל
|
ספר טוב
4.334 |
תקציר הספר
אם ספרות המאה העשרים תשאיר אחריה עשרה רומאנים גדולים - 'לוליטה' הוא אחד מהם. הספר, שנדפס לראשונה בשקט בפאריס ב - 1955 (המו"לים האמריקנים חששו להוציאו לאור), חילחל לאט ונעשה כעבור שלוש שנים רב - מכר שערורייתי, שעד מהרה תפס את מקומו הראוי כמושלם ברומאנים של נאבוקוב. האפקט של צבע מופלא שיש לקשקשת של חרקים מסויימים אינו נובע מן הפיגמנט, אלא ממיקומה ומכוחה ליצור הישברות של אור, מסביר נאבוקוב בספרו על גוגול. וכזה הוא גם העולם שבורא הומברט - הומברט, המספר את 'לוליטה'. הומברט הוא "צייד מכושף", המנסה בסבלנות מטורפת להפוך למציאות "מלכות על ים ערפלי" - נסיכות של פנטסיה סובייקטיבית, סוטה וחופשית. עולמו הוא עולם של ראיים והשתקפויות, של משחקי צלילים ואור - צל, של פארודיות ספרותיות, של כפילים אנושיים המתלווים כמו צל, של דמויות שכל אחת מהן היא בת - דמות של דמות אחרת, תקדימית. רק בסוף הוא מבין שניצוד בעצמו בבור - המצודה של עולמו, והרס את חייה של לוליטה. על קולה העצמי של לוליטה אין הוא יודע דבר, והעולם שברא בכוחות דמיונו ורצונו הוא עולם מונולוגי, ולא פוליפוניה של קולות הקיימים בזכות עצמם. לוליטה "האמיתית", הניבטת מבעד לסדקים של הזייתו של הומברט, גם היא, למרבה האירוניה, מסיכה - היא הומברט בנוסח אמריקני. עולמה הוא עולם של שבועוני - קולנוע, פרסומת ודמיונות טיפש - עשרה - אבל היא מתפכחת לפניו, ומצילה משהו מחייה. זהו רומאן מתוחכם עד אימה, אבל קריא מאוד ובין השאר גם מצחיק, מלא זוטות עליזות, צירופי - מיקרים מסחררים ותיחכום בלשי לשרלוק הולמס, הקורא. הומברט המתפעם - סולד מעצמו, מציג את סיפורו בכל עוצמת הרטוריקה המגוייסת לצורכי הגנה עצמית, והקורא מתקשה לנתק עצמו מן ההזדהות אתו. אך כל משחק המסיכות הזה מוליך בסוף להפרדה מוסרית בין החופש שבאמנות לבין המוסר שבחיים, ולהבנה שיש מים עמוקים ואפלים, שאותם נמנע הומברט מלחקור.
הקטלוג המאוחד - השאלה מספריות ציבוריות
| שם הספריה | זמינות | הזמנה | הזמנה עד הבית |
|---|---|---|---|
ספרייה עירונית כרמיאל |
יש עותק פנוי | [ הזמן הספר ] |
השוואת מחירים מחברי סימניה
|
התחילה לקרוא לפני 9 חודשים
|
|
התחיל לקרוא לפני 11 חודשים
|
|
התחילה לקרוא לפני שנה ו-1 חודשים
|
|
התחילה לקרוא לפני שנה ו-3 חודשים
|
|
התחילה לקרוא לפני שנה ו-5 חודשים
|
|
התחיל לקרוא לפני שנתיים ו-3 חודשים
|
ולאדימיר נאבוקוב (סופר על המוקד)
|
המעבר של ולדימיר נבוקוב מן הלשון הרוסית, שפת אמו, שבה כתב את ספריו הראשונים, ללשון האנגלית, שבה החל לכתוב לאחר שהגיע לארצות-הברית, הוא מן התופעות המופלאות בספרות העולמית. נבוקוב נולד ב-1899 בפטרבורג. ב-1919 עזב את רוסיה וסיים את חוק לימודיו באוניברסיטת קמברידג' ב-1922. לאחר מכן חי בבר... המשך לקרוא
|
לקט ספרים מאת ולאדימיר נאבוקוב
| שם הספר |
|---|
| תריסר רוסי |
| הזמנה לגרדום |
| תפארת |
| דבר זכרון |
לצפיה ברשימה המלאה, עבור לדף הסופר של ולאדימיר נאבוקוב
מי קרא את הספר (341 אנשים)
ספר מעולה
ספר טוב
ספר בסדר
ספר לא משהו
בזבוז של זמן
ללא דירוג
©2006-2013 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ
צור קשר |
שאלות נפוצות |
מועצת חכמי סימניה |
תנאי שימוש |
מדפי ספרים |
ספרים משומשים |
ספרים חדשים |
מחפשים בנרות
ספר מעולה
23 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת?עכשיו, אחרי שסיימתי אותו, אני מורידה את הכובע ומצהירה בלב שלם: מדובר ביצירת מופת ספרותית שאין דומה לה, שעוסקת בצורה מחוננת במסתרי נפש האדם, על כל קשת רגשותיו ובראשן תשוקה אובססיבית.
מלבד הכתיבה המדהימה והציורית השואבת את הקורא לתוכה, הנושא הבעייתי והטעון במחלוקת הוא שעושה את הספר לכל כך חזק ועוצמתי, לכל אורכו מתקיים מעין מאבק פנימי של הקורא לא להזדהות עם הגיבור בשל סטייתו הפדופילית והעוול שהוא גורם ללוליטה, אך זהו קרב אבוד מראש,
אנחנו נישבים בקסם כתיבתו של נאבוקוב ולכן בקסמו של הומברט, מזדהים מבינים וסולחים, ולכן מרגישים אשמים-
וזו סערת הרגשות שהספר בונה ויוצר בנו ומשאיר אותנו להתמודד מולה, גם הרבה לאחר סיום קריאתו..
ספר מעולה
15 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת?ספר לא משהו
12 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת?קריאת הספר הייתה אחת החוויות הספרותיות היותר מייסרות שנאלצתי "לסבול". הספר אמנם כתוב הייטב, בשפה רמה (וכזה לא מוצאים כל יום)! אך בעיני הוא התגלה כלא יותר מסלט מילים מייגע - כתיבה גבוה בספרים זה דבר אחד, אבל נוסח (לו נזקקתי נואשות כאן) זה כבר משהו אחר לגמרי...
הומברט {כלומברט [כנזכר בכתוב]} - לא נוצר חיבור בינינו, לא היה את ה"קליק", אפילו לא זיק של ניצוץ. לא נרקמה אותה הזדהות-בלתי-נמנעת-לאותו-פדופיל-בה' הידיעה - שתרתי אחריה בסקרנות וציפייה כמעט בלתי מרוסנים - אשר לא מעטים דיברו עליה ורבים ניסו להילחם בה ללא הצלחה.
כנראה שלא נועדנו להיות, אחרי שצלחתי את מחציתו, הרומן בינינו נגמר...
כנראה שנאבוקוב לא בישבילי.
אולי בהזדמנות אחרת?
אבל מצד שני לא יכולתי להתעלם מהעלילה עצמה ברומן. גיבור הספר הוא סוטה מין בן ארבעים ומשאת אהבתו היא ילדה בת 12 בתחילת הספר, ונערה מתבגרת בהמשכו. אולי זה בגלל שלקחתי את הספר קשה מדי, אבל היו ימים שלמים שרק המחשבה על הספר גרמה לי לתחושת בחילה ודחייה, אבל אולי זו מטרתו של הספר? לא לי הפתרונות.
ספר מעולה
11 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת?אני מודה, לא ידעתי איך להתייחס לספר הזה, לעיתים קרובות מצאתי עצמי מתייסרת לנוכח הבנת מוחו החולני של פדופיל ומה פתאום אני מחייכת לקריאת וידויי אהבתו? הרי אין זו אהבה בצורתה הטבעית. בכל פעם בה נזכרתי שמדובר בילדה בת 12 צמרמורת עברה בגופי. מדובר באונס, אמנם אונס פיוטי, מתנגן, מעוטר בהמון מילים יפות אבל עדיין אונס של ילדה חסרת אונים שלא היה לה לאן ללכת. כנראה שמדובר בכתיבתו הקופצנית, הסוחפת, כמעט כמו שירה של הסופר.
קשה לי עם ההתייחסות ללוליטה כרומן, רומן בעיני הוא סיפור אהבה בין שני אנשים, כששניהם אוהבים אחד את השני. אני לא חושבת שהומברט ידע לאהוב, אחרי הכל הוא לא באמת ראה משהו מעבר לדחפים שלו, בטח לא את סבלה של הילדה. לא סתם הוא מתאר רק בשורה אחת מתוך כל הסיפור את העובדה שהייתה בוכה בלילות, כנראה עובדה זו אינה חשובה מספיק כשאתה חי בפנטזיה של סיפוק עצמי.
אפרופו סיפוק עצמי, זכור לי קטע מזעזע שבו לוליטה יושבת בחיקו, הוא במצב של עוררות מינית והיא קוראת מגזין עם דמויות מצוירות. כמה צורם..
אני חושבת שלהבנת הסיפור יש צורך בקריאה שנייה, בסיום הספר כשקראתי את דברי המתרגמת הבנתי המון דברים שפיספסתי. וגם קרה לי דבר מוזר, בדר"כ בסיום הקריאה אני מחזירה את הספר למדף, את לוליטה השארתי עוד לילה במגירה ליד המיטה (היה קשה להיפרד?).
זה אינו ספר פשוט לקריאה, השפה הגבוהה, משחקי המילים, רמזים שפוזרו לאורך העלילה. חששתי מ"אפקט חמדת" (ספר טוב, שפה גבוהה אבל כלום רגש) אבל ללא ספק קלאסיקה זו הוכיחה את עצמה, בהחלט אחזור לקרוא..אל תפספסו.
ספר מעולה
11 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת?ספר מעולה
10 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת?הקריאה הראשונה בספר (זאת שהרגע סיימתי) היא אתגר, כאשר רק כשמגיעים לסופו ולאחרית הדבר המאוד נחוצה של מנחם פרי והמתרגמת דבורה שטיינהרט, מבינים את גאוניותו של נאבוקוב. הומברט הומברט מעורר קשת של רגשות שליליים בקורא הנורמטיבי. הוא סוטה מין, אלים בעל מוח קרימינלי, מלא פאתוס, עם הפרעת קשב וריכוז מסוימת, חיבה עודפת לפרטים קטנים ושוליים (האמנם?) ושפה לא אחידה, לא זורמת, משובצת בשפות אחרות על ימין ועל שמאל. הכל מכוון. הכל. כל פרט קטן בספר בעל חשיבות, מטרה וייעוד.
אני בספק אם קראתי עד כה ספר שנכתב בהקפדה כה רבה על כל פרט ופרט, בשפע כזה של רמזים פנימיים ומשחקי לשון. בלי לזלזל בקלאסיקות הגדולות שעוד לפניי, גדולתו הרבה של נאבוקוב גם מעלה בי חשד שלא אקרא עוד ספר כזה.
בדיעבד, כאשר קוראים את אחרית הדבר, מבינים מה בעצם חווינו כקוראים. זה ספר שנועד להיקרא פעם שנייה ושלישית וכן הלאה. איך אני יודע אם קראתי אותו רק פעם אחת כאמור? כי התחושה שלי כרגע מאוד מזכירה את התחושה שבסוף הצפייה בסרט 'מועדון קרב'(יש גם ספר. אם אתם לא מבינים את ההשוואה שלי, לכו לקרוא או לראות את זה ). עם כל קריאה יבחין הקורא בעוד פרטים מבלי שיחמקו הפעם מתחת לרדאר שלו.
שוב אני פונה למי שנמצא לפני קריאת הספר הראשונה: זה לא יהיה קל, כדאי להקדיש המון תשומת לב לפרטים, לא לשכוח פרטים קטנים וזניחים לכאורה, לאמץ את הראש- אבל בסוף זה יהיה שווה את זה.
אני אחזור.
ספר מעולה
9 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת?אפשר להגיד שלאורך רוב הספר לא נהניתי במיוחד, כן הכתיבה הייתה טובה מדברים אחרים שקראתי, נהניתי מכל מיני קטעים ספציפיים, קלטתי ביקורת צינית פה ושם אבל באופן כללי דיי התאכזבתי. הרגשתי שאני מבינה את מה שאני קוראת, רואה איזשהו קיר, אבל מפספסת את העיניין, לא רואה את הנוף שמאחוריו.
וככה קראתי את לוליטה, בלי להבין למה כתוב בתקציר שלו שהוא אחד הספרים הטובים ביותר של המאה ה-20, עד שסיימתי אותו והגעתי למאמרים המאירים שבסוף. ואז הבנתי שלא הבנתי כלום.
פשוט התאהבתי בספר הזה בקריאה שנייה. כל כך התלהבתי מהמחשבה שהוקדשה בו שהצטערתי שהיום סופרים לא מקדישים כל כך הרבה מחשבה למילים שלהם ושבגלל זה אני לא ידעתי איך לאכול את מה שהוגש לי כאן.
דיי התחרפנתי מהעובדה שלא ניסיתי אפילו להתייחס לכל הספר הזה בתור תעלומה אחת גדולה שבה אני צריכה לזכור ולהתייחס לכל מילה, שם, תאור, ציטוט-בצרפתית-שאין-לי-מושג-מה-הוא-קשור כדי לפתור אותה ולהנות ממנה.
חטפתי דיי כאפה על ספרים.
בקיצור, גאון.
וקריאה שנייה חובה.
בשביל שיצירה ספרותית תהפוך ליצירה קלאסית היא צריכה לעמוד בשני תנאים:
1. להיות ארוכה
2. להיות משעממת
אם ההשערה שלי נכונה, אז גם לי יש סיכוי לכתוב ספר שיהפוך פעם ליצירה קלאסית:-)
התחלתי לקרוא את לוליטה, אבל נשברתי באמצע, ראיתי את הסרט ובזה אבדתי כל עניין בספר.
יכול להיות בשנת 1955 כשיצא הספר אז הפתיחות שבו הייתה מסעירה ומזעזעת כי לא היה נהוג לכתוב כך, אבל היום זה מרשים הרבה פחות.
ספר טוב
8 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת?יצירת מופת מורכבת ומעניינת ומאתגרת.
על בסיס סיפור לא פשוט של סטייה מינית, פדופיליה וניצול ילדה צעירה, המסופר ע"י הגיבור כסיפור אוטוביוגרפיה הנכתב מתאו שבבית הסוהר, כתב נאבּוֹקוֹב יצירה פנטסטית, תוך שימוש בשפה עשירה ומורכבת רבת משמעות ומעמיקה.
משפטים רבים הם דו או אף רב משמעיים, עם עשרות רמיזות וקריצות לשמות, ספרים ואנשים מהתקופה הקרובה או מהתרבות העולמית (המערבית / אירופית)
גם המתרגמת התאמצה (והצליחה) לשמור על עוד ורב משמעות השפה, ולו במחיר תרגום שלפעמים אינו מילולי פשוט.
עם זאת, במהלך הקריאה אתה נסחף בשנינות המספר, אתה נמשך לגיבור בזכות חבלי הקסם של מלותיו המפתות, בזמן שכל כולך דוחה אותו ואת מעשיו.
הדבר שמשך והקסים אותי בהמברט, הוא שהוא אינו מנסה לשכנע אותך לראות במעשיו צדק - הוא מנסה לגרום לך לראות את העולם כולו בדרך השקפתו שלו - ולמצוא בכל צדק והגיון. ובזמן שכל טיעוניו נראים כאילו נבנו על קרקע מוצקה והגיונית, במהלך הקריאה אתה מבין עד כמה הוא והם רקובים, לא הגיוניים ומעל הכל - מנותקים מכל בסיס אמיתי.
המברט המברט הוא האנטי גיבור האוליטימטיבי - אתה נמשך אליו רק כדי לגלות עד כמה אתה סולד ממנו ואתה אדיש לסבלותיהם של קורבנותיו רק כדי לגלות עד כמה אתה מזדעזע מגודל העוול והפגיעה בהם.
ספר מעולה
7 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת?אתחיל ואצהיר כי מדובר, לעניות דעתי, בתרגום העברי הכי טוב שיצא לי לקרוא, של ספר כלשהו. עושה רושם שהעובדה שהכתיבה בשפת המקור (אנגלית) היתה כל כך ייחודית וקשה לתירגום, ואף מתקשר באופן תמטי לתוכן העלילה עצמה, שאקט התירגום הפך למעשה אמנות מרשים מאוד. על כך שווה לקרוא את המאמר בסוף הספר, על הקושי בתירגום הספר. מאוד מאוד מאיר עיניים.
מעבר לזה, באמת יצירת מופת נדירה. הרבה ספרים, וביתר שאת מאז שהספר הזה התקבע בתור מה שהוא היום, עוסקים בסטיות נפשיות, ולא בהצלחה גדולה. אז גם בתור שיעור על ההיסטוריה של הספרות זו קריאה חשובה, כי ייתכן וזה הספר שהגדיר הן את הפורנוגרפיה הספרותית, והן את הגבול בין פרוזה לפורנוגרפיה.
לסיום, אציין רק כי הרבה אנשים מסתייגים מקריאת קלאסיקות מפאת כובדן. אז לא שיש לי בעיה עם ספרים "כבדים", אבל באמת שכאן מדובר במשהו אחר. אירוע חד פעמי, קו עבה על ציר הזמן של הסיפורת.
ספר מעולה
7 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת?ספר מצויין בעיני, כתוב נהדר, מושך ושואב וממלא. שוב הוא גרם לי להזדהות כל כך חזקה, שסחפה אותי איתה בעל כורחי, פשוט נשביתי בקסמה. אולי זה גם מה שקרה לדולי?
נאבוקוב הצליח לגרום לי להצטער עבור הומי, לכאוב גם את הכאב שלו ולהרגיש את הפחדים שלו מציפים אותי במלוא העוצמה. כל כך חזקה הייתה התחושה, שאין ספק ששמתי בצד לכמה שעות טובות את השיפוטיות, קברתי בין דפי הספר את הערכים הכי בסיסיים שלי לגבי הטוב והנכון, והירפתי לכמה שעות מהקו הברור שבין המותר לאסור. אני שמחה שכשהספר חזר למדף, אני חזרתי לעצמי.
אמנם מאז יצאו עוד ספרים שמספרים מתוך נקודת המבט של התוקף, אבל כולי תקווה שלוליטה הוא ספר חד פעמי. לא הייתי רוצה למצוא את עצמי שוב בצד של ה"רעים".
כשסיימתי את לוליטה בפעם הראשונה, הייתי בחיפושי נושא לסמינריון שלי בפסיכולוגיה. במקביל אליו קראתי את טראומה והחלמה של גודית לואיס הרמן (חובה! מצמרר ומדהים), היא עוסקת שם בין היתר בהזדהות עם התוקף, מה שקורה לנו בזמן הקריאה ברומן הסוחף והכובש הזה. קצת חוויה מתקנת לחוייה העוצמתית שנכפית עלינו בלוליטה ממש לא תזיק. הצעתי למנחה שלי שהוא מטפל קוגניטיבי התנהגותי לבחון בסמינר את העיוותים הקוגניטביים אצל פדופילים ואפשרויות של טיפול קוגניטיבי התנהגותי בפדופיליה, אך הוא גנז את התלהבותי בכך ש"פדופיליה זו לא כוס התה שלו". חבל. אותי זה עדיין מעניין...
נכון - השפה מעלפת, הספר שנון וזה מרענן שיש לפעמים גם אנטי-גיבור.... אבל (!!!!!)
גם להזדהות שלי יש גבולות ומתחיל (כבר בעמוד ה30 למעשה) להתישן כל העניין של להבין את הפסיכופט שאונס ילדה קטנה והורס לה את החיים תוך כדי שהוא מעוות את כל המתרחש סביבו לפי מה שמתאים למח החולני שלו
אולי פספסתי משהו
מצד שני, יתכן שהספר קצת מוערך יתר על המידה?
--- בנתיים עוצרת כל עשר עמודים בהתקפי בחילה חזקים מתמשכים וכל חמש עשרה עמודים מדלגת לסוף כדי לראות כמה עמודים נותרו. ----
ספר לא משהו
5 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת?אם את או אתה אוהבים חידודי לשון, המצאת צירופי לשון, יצירת שמות של מקומות ואנשים המרמזים על תפקיד כלשהו בסיפור (ותוכלו להתעלם ממידה של פאתטיות המלווה שמות אלה), ומוכנים ויכולים לקרוא ספר זה בשפת המקור שלו, היא אנגלית, ייתכן ותאהבו ספר זה.
אם אתה (סליחה על ההפלייה, בנות) בעל נטיות פדופיליות, ודאי שתאהב ספר זה.
ואני הקטון, אינני מבקר ספרות, אינני מתלהב מחידודים לשוניים מתורגמים, ולא ניחנתי בסטייה ההיא, צר לי להודות ולהתוודות שלא ממש אהבתי את היצירה הזאת.
מבחינתי, המלך הוא עירום (ובמקרה הזה גם סוטה..)
ספר מעולה
5 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת?פעם ראשונה שיצא לי לקרוא ספר שלו - ופשוט נלכדתי בזוהר מילותיו. שבויה בקסם הכתיבה של אמן המילים הזה...
לוליטה הוא רומן נשגב, עילוי של כתיבה, עלילה, דמויות.
הכל טווי ברשת עכבישית מטורפת שסוחפת את הקורא לעולמו ההזוי של גיבור הספר - איש מעורער בן 40, סוטה מין, מופרע, המחשבה עליו מקיים יחסי מין עם בת לוליטה בת ה-12 היא מטרידה ביותר. אבל יש פה יותר מזה.
מדובר פה על עולם "האני" סובייקטיבי שלם של הומברט-הומברט (הוא גם מתייחס לעצמו בגוף שלישי... הרומן מתחיל כוידוי שנכתב בכלא ומשם הופך למכתב אהבה, מדומדם, מטושטש, בו בזמן הוא גם רומן בלשי הטומן בחובו רמזים כה רבים לעתיד לבוא...) שבו הדבר הממשי היחידי שקיים הוא מה שהוא יצר בראשו, והוא קודם לכל ממשות אחרת...
עולמו של הומברט-הומברט כולא את אותה לוליטה בראשו-בליבו שלו, מבלי לחשוב על זה שהיא אמיתית. מבחינתו היא אפילו דמות ספרותית נצחית, שנעה בתוך ורידיו, ותנוע שם לנצח. יש לו קיבעון אדיר לגביה, אובססיה, הדרך שבה הוא מתאר את האהבה שלו אליה, יפה. אבל תחשבו, כמה מחולל, מטומא- תום הילדה. מבעד לשברירי האשליה שהוא יוצר לעצמו ישנה ילדה אמיתית, עם מחשבות אמיתיות, והוא שוגה בהלוצנציות מיניות לגביה, ועדיין טוען לאהבה רוחנית נשגבת. הילדה עצמה, נותנת, משוחררת, פראית, אבל לא רק להומברט עצמו, היא מתמסרת גם לאחרים ופה מתחילה קינאה הרסנית, ופה מוצא את עצמו הקורא בולש אחר כל מני רמזים... מי זה שגנב את ליבה של הנימפית הקטנה (כמו שהוא קורא לה) ומה יקרה לו בסוף...
יש כל כך הרבה מה לומר על הספר הזה. רק סיימתי לקרוא ואני כבר מתגעגעת, נכספת למילים. כל משחקי המילים שהומברט האינטלגנט, השנון משתמש בהם לתאר את "אהבתו" ללוליטה... מובן לכל קורא, שצריך לקרוא את לוליטה כמה וכמה פעמים בשביל להבין את הגאונות שעומדת מאחוריו...
זהו רומן שבא ללמד אותנו על השדים הפרטיים שלנו. לא כולנו טהורים, והרומן הזה ממש מכניס אותנו לראש של הסוטה הזה, וזה כל כך פרדוקסי, כי מצד אחד, זה לא משהו שבן אדם נורמלי יעשה, ומצד שני אנו ממש מרגישים עם הדמות, נכנסים לראש שלו, ללב שלו, וממש מתאהבים כמוהו, מתרגשים כמוהו, כועסים ומקנאים כמוהו.
ורק סופר גדול , עילוי, יכול לגרום לדמות פשוט לצאת מהספר ולתפוס אותך. לא לכמה ימים, אלה להירהורים של נצח שלם.
אני ממליצה לקרוא אותו בחום, ויודעת שאקרא אותו שוב, ושוב, ושוב...
עוד כמה נקודות :
עבודת התרגום היתה מלאכת קודש של דבורה שטיינהראט - יש לציין זאת.
ונאבוקוב כתב את הרומן הזה באנגלית ולא ברוסית, וכשרצה לתרגם לרוסית, אמרו לו שהוא לא אמין...
מצחיק. תקראו גם את אחרית הדבר של המתרגמת ושל מנחם פרי, יש המלצות לספרים שממש מנתחים את לוליטה, יש גם ספר מוער.
ממליצה בחום, כבר אמרתי ?
וכמו שהומברט תיאר את לוליטה :"שיקוי עדנים"
זה מה שהספר הזה בשבילי...
ספר מעולה
4 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת?אבל בקריאה שניה - אפילו יותר.
בקריאה חמשת אלפים שבע מאות ארבעים וחמש זאת כבר התמכרות.
העלילה הולכת לאט, אבל היא מצוינת. וגם הסגנון המילולי והלשוני. התרגום עצמו הוא כל כך מוצלח וכל כך נכון (לא ליטרלי, מן הסתם, אלא נכון כמו שזה צריך להיות) שיש לו רגעים שבהם הוא ממש יצירה בעצמו.
עוד דבר מאוד מעניין הוא השוואה בין התרגום למקור באנגלית, שבו המילים עושות תרגילים אקרובטיים באופן טבעי יותר. לכל מי שמתעניין בשפה באופן זה או אחר כדאי לנסות להשוות משפטים מסוימים אחד-לאחד. זה נורא מהנה.
הומברט הומברט (שבקריאה ארבעים אלף תשע מאות שלושים ושש אני כבר מכירה אותו כאילו היינו ביחד בגן חובה) הוא לפעמים אמן מאחורי המסכה של הסוטה, ולפעמים סוטה מאחורי המסכה של האמן. נאבוקוב גורם לך לאהוב אותו באמצעות המילים שלו, וגורם לך לשנוא אותו בגלל משמעות המילים. יש סיבות מובנות מאליהן לסלוד ממנו ולרחם עליו, ויש סיבות שנחשפות מאחורי הסדקים שבמילים. מן הסדקים האלה מגיחה לוליטה עצמה, הילדה הסטריאוטיפית וה"אישה" הסטריאוטיפית, שיש לה אופי מאוד חזק שמציץ פה ושם מאחורי גבו של הומברט שלא רוצה לראות.
אני התאהבתי בספר הזה לחלוטין. לא מהשניה הראשונה, ואני לגמרי התעצבנתי בעמודים הראשונים מכל הצרפתית הלא-באמת-הכרחית-למראה והקו הלא-ישר של העלילה, אבל באמת באמת התאהבתי בספר הזה.
ספר מעולה
3 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת?מומלץ בחום לכל חובבי הספרות למיניהם, במיוחד למי שיודע להינות ולהעריך כתיבה מצוינת.
ספר מעולה
3 קוראים אהבו את הביקורת. אהבת?על העלילה, בקצרה: הומברט הומברט הוא גבר כבן ארבעים, מעט מעורער בנפשו, המתפרנס מסוג של כתיבה אקדמאית. בילדותו הוא היה מאוהב באנאבל, ילדה שפגש בעת חופשה עם משפחתו, ומאז שהם הופרדו (בתחילה בידי המשפחות, אחר כך אנאבל מתה) הוא לא יכול היה לסלק מלבו את התאווה לנערות צעירות. הדבר החל לבלוט ככל שהוא התבגר- הוא היה הולך לגני שעשועים, מציץ בהיחבא בחצרות בתי הספר, עוקב אחר ילדות השכנים וכו'. גם כאשר הוא גדל ומתחתן הוא לא חדל מהפנטזיות שלו, ומתעלם מאשתו שלא מושכת אותו לחלוטין. יום אחד קמה האשה ועוזבת, והומברט מחליט להגר מאירופה לארה"ב.
רצף אירועים משונה מוביל אותו, לבסוף, לדירתה של שרלוט הייז המציעה לו חדר להשכרה. הומברט מתכנן לסרב להצעה, אלא שאז מציגה לו שרלוט את בתה, לוליטה- ילדה בת 12, רזה ושחומה ובעלת שיער גלי, קופצנית וקולנית ויפהפיה. הומברט מכושף בן רגע. מיד הוא שוכר את החדר, עובר להתגורר בבית ומנסה להתיידד עם לוליטה ככל הניתן במסגרת חוקי החברה המקובלים. אלא שהדברים מתגלגלים לבסוף לטובת חלומותיו הפרועים ביותר, והשניים מוצאים את עצמם במסע שאלוהים יודע לאן הוא יוביל ומה תכליתו.
בתחילת הספר מודה הומברט שאלה זכרונותיו של רוצח. ביושבו בכלא, מחכה לגזר דינו, הוא כתב ספר זה כדי להפוך ליצירת אמנות את אהבתו הבוערת, כדי להנציח את לוליטה כפי שהיתה בימים ההם. עד לפרקים האחרונים איננו יודעים עדיין את מי הוא רצח ולמה- זה סוג של תעלומה הפוכה, לקורא, אלא שהספר הזה לא מנסה ליצור בלשים וגם לא מקל עליהם. הומברט חי בעולם משלו, עולם שחציו הזיות, ואנחנו הולכים אחריו בלי להבין לאן כל זה מוביל. אנחנו פוגשים דמויות מוזרות, עוברים ממקום מגורים אחד למשנהו, מגלים פרטים שנראים לנו חשודים, אבל רק בסוף מבינים מה כל זה היה. לכן מה שחשוב פה זו הדרך, הקריאה- זה לא משנה בכלל מי נרצח בסוף (באחת מסצנות הרצח המוזרות ביותר שנתקלתי בהן מעולם). מה שחשוב זה מה קרה באמצע.
הכתיבה של נאבוקוב לא פחות מגאונית. הוא משחק עם המילים כמו להטוטן, מפרק אותן להברות, מרכיב אותן מחדש, יוצר צירופים מתחרזים, ממציא שמות בדויים בעלי כפל משמעויות ויותר, משנה את צורת הדיבור של גיבורו כל הזמן. פעם הומברט מדבר כמו אירופאי מהחברה הגבוהה, פעם כמו פרחח אמריקאי ופעם כמו משורר רומנטי. הוא ממציא אלף כינויים לאהובתו, כאלה שהממו אותי בכל פעם מחדש- ביטויים כמו "לוליטת-חלום", "לוליטתי", לוליטה המופלאה, הקסומה, לו. הוא מדבר עליה בערגה ובתאווה שהעלו מול עיני את התמונה של אדם עומד מול עוגת קצפת עשירה, עם ציפוי שוקולד ודובדבנים בשלים מעל. היא סיבת חייו ומטרתם, היא הכוח שסביבו הוא סובב.
אפשר להגיד על הספר הזה עוד אלף דברים, אבל שום דבר לא יצליח להעביר את מה שקריאה אחת תעביר. רק כמה הערות לקראת הסוף- התרגום של דבורה שטיינהרט מהספריה החדשה פשוט נהדר. המון פעמים תהיתי איך זה נשמע בשפת המקור, כי בעברית משחקי המילים וההברות יצאו מדויקים, חדים ומשעשעים להפליא. בסוף הספר יש שני מוספים מעניינים: האחד מאת המתרגמת, שמציגה כמה מהקשיים בתרגום ומסבירה איך היא עבדה, והשני מאת העורך שמנתח את הספר לעומק ומסביר גם קצת על המחבר, על איך התקבל הספר בעולם וכו'. שניהם תרמו לי מאוד לאחר הקריאה, ולדעתי ספר מתוחכם ורב שכבתי כמו זה חייב אחרית דבר כזו בסופו.
השימוש במילים וירטואוזי, והתרגום משובח.
הקריאה היא הנאה צרופה עם עקצוצי כאב על הסיפור המזעזע העטוף בשפה כה פואטית, מלאה הומור ותחכום.
אם טרם קראתם - אל תחמיצו! חווייה.
ההשתכשכות במילים כל כך נעימה ורק בקריאה שניה ושלישית אפשר להתחיל לראות את התמונה הגדולה של הספר.
יצירת מופת
ספר טוב
קורא אחד אהב את הביקורת. אהבת?ספר בסדר
קורא אחד אהב את הביקורת. אהבת?ספר בסדר
קורא אחד אהב את הביקורת. אהבת?שיממון
ספר מעולה
קורא אחד אהב את הביקורת. אהבת?ספר מעולה קראתי אותו לאחר שקראתי את לקרוא את לוליטה בטהרן.
לא מומלץ - חובה.
ספר מעולה
קורא אחד אהב את הביקורת. אהבת?אולי קלישאתי לכתוב ביקורת על ספר שכבר כתבו עליו ביקורות כה רבות..אך זה לא משנה.
הייתי בהרצאה על הפרעות אישיות-סטיות מיניות ולא יכולתי שלא להיזכר בספר המזעזע ואם זאת האנושי 'לוליטה'.
זה מדהים איך שנאבוקוב הצליח, בשפה מרהיבה, להצליח לעורר הזדהות בקורא (על אף שרוב הקוראים אינם פדופילים)..חוסר התאמה לערכי החברה ולמוסר הנורמטיבי.פשוט אומללות שמעמידה את הקורא בסיטואציה מהפנטת!
ספר מעולה
קורא אחד אהב את הביקורת. אהבת?ספר מעולה
קורא אחד אהב את הביקורת. אהבת?ספר מעולה
קורא אחד אהב את הביקורת. אהבת?ספר מעולה
אהבת?ב. ערי הבירה באירופה
כמו כן, התנהגותו הגרוטסקית של מיסטר קוויטלי הצחיקני עד דמעות:)
(מיוחס לתרגום שיצא בשנת 1960)
ספר בסדר
אהבת?מאחר ואני לא חוקר ספרות ונאבוקוב ונפתוליו מייגעים אותי על כן לא נשפכתי ולא התעלפתי מקריאת הספר.
לכל המתמוגגים יבושם!
ספר טוב
אהבת?נושא חלוק במחלוקת שאפילו בימינו קשה לדבר עליו, מסופר בספר בכנות וריאליזם.
אך למרות זאת, לפעמים קשה להבין את הציורים של נאבוקוב שהוא מצייר בעזרת מילים.
כתוב בפשטות נמרחת... מלא פנטזיות וחושים מתפרצים מהצד האחד, מהצד השני עוטף את עצמו בשתיקה וייסורים של אטימת הלהט והמיניות עקב נורמות ומוסר חברתיים...
אני בדרך כלל נורא מושפעת מהספרים שאני קוראת, לפחות שבוע אחרי שקראתי אותם...(זה כי אני נורא נכנסת ומתמסרת לספר טוב כשאני מחליטה לקרוא אותו- וזו הסיבה לעובדה שאני נורא בררנית בבחירת הספר)....
מה שאני מתכוונת אליו, הוא שמהספר הזה ספציפית, בקושי שהצלחתי להתנתק.... נשארתי מושפעת מדרכו של הכותב והגיבור, ובמיוחד מהפתיחות הנאיבית\לוליטתית של דולורס, במשך שבועות ממש....
אסכם את הכל למילה אחת... גאוני.
ספר טוב
אהבת?ספר לא משהו
אהבת?ספר מעולה
אהבת?תיאורים מדהימים וכתיבה שלא מרפה. ישיר, חודר וסוחף.
מלא רמזים דקים המובילים את קורא הישר לסוף הסיפור הצפוי מראש אבל בכל זאת מפתיע. ספר לא קל, צריך סבלנות, אבל זה יותר משווה את זה.
אהבה בלתי אפשרית בין גבר בן 40 לילדה בת 12 עם כל היאוש והכאב שבזה. זה לא סטיה ולא פורנוגרפיה, אין כאן אפילו סצינת ערום אחת. ארוטי, אבל מעבר לכל - אנושי כואב ונוגע.
ספר על אהבה במובן הכי גולמי ואמיתי ( ולא קיטשי ומלוקק). ייתכן שהאמיתיות הזו מפחידה אותנו קצת ואז אנו מנסים להתגונן מאחורי מילים כמו"פדופיליה", "סטיה"...
לוליטה היא מסע אל תוך האמיתי שבנו.